הטבע לא משאיר ספק באשר למנגנון האמיתי שיצר אותו. העדויות בעד האבולוציה לדעת ד"ר חנוך בן-ימי מאוניברסיטת ת"א חותכות
ד"ר חנוך בן-ימי
גרסה קודמת של מאמר זה הופיעה בגיליון מספר 2 של אפיקורוס, חורף .98-99
.1 עולמנו מלא ביצורים חיים, הנראים כפי שנראה דבר שהוא פרי תכנון: כל אורגניזם נראה כאילו אבריו נוצרו לשרת תכליות שונות. העיניים לראות, האוזניים לשמוע, הרגליים ללכת, וכך הלאה. המורכבות, הדיוק, התחכום: כל אלה מרשימים יותר ככל שהיכרותנו את הטבע מתפתחת.
מאז היות הפילוסופיה, ואולי אפילו לפני כן, שימש התכנון לכאורה הזה כבסיס לטיעון שנועד להוכיח את קיומו של מישהו שברא את כל האורגניזמים האלה, של אלוהים. המקום המוקדם ביותר הידוע לי בו מופיע הטיעון הזה, הנקרא הטעון מן התכנון ( from designthe argument), הוא בזכרונות מאת כסינופון (תורגם על-ידי א. סימון ויצא בהוצאת מאגנס, ירושלים תש"ך). כסינופון היה היסטוריון ופילוסוף יווני מבני לוויתו של סוקרטס (469-399 לפה"ס), וספרו מוקדש לשיחותיו, דעותיו, ותאור אורח חייו של סוקרטס. בקטע שלפנינו (מתוך ספר ראשון, פרק ד) מוכיח סוקרטס לאחד אריסטודימוס שאלים בעלי תבונה יצרו את האדם: סוקרטס: וכי אינך סבור, אפוא, שמי שיצר את האדם מבראשית כיוון לתועלתו, כשנטע בו את כלי התחושה השונים--את העיניים לראות בהן מה שניתן לראות, ואת האוזניים לשמוע בהן מה שניתן לשמוע? וכיצד היינו נהנים מן הריחות, אילולא ניתנו לנו חוטמים? וכיצד היינו חשים בדברים המתוקים והחריפים, ובכל הדברים הנעימים לחייך, אילולא נוצרה בפה הלשון המבחינה בין כל אלה? ונוסף על כל האמור, כלום אינך חושב, שיש משום כוונת-מכוון בכך, שלגלגלי העיניים החלשים משמשות העפעפיים מעין דלת, הנפתחת בשעה שיש צורך להשתמש בהם, ונסגרת בזמן השינה? ושהריסים מוסיפים לעפעפיים מעין כברה, כדי שגם הרוחות לא יזיקו לעיניים? ולמעלה מן העיניים בולטות הגבות כעין כרכוב, שהזיעה מן הראש לא תגרום להן רעה? ושהאוזניים קולטות את כל הקולות, אך לעולם אינן מתמלאות? ... כל הסדרים האלה, שנוצרו בחישוב מרובה כל-כך, כלום תוכל לפקפק אם נוצרו במקרה או בכוונה?
אריסטודימוס: אמנם לא! כשרואים את הדבר באספקלריה זו, בוודאי יש כאן מעין מעשה ידיו של בעל מלאכה חכם ואוהב-את-הבריות. באלפיים-ארבע-מאות השנה שחלפו מאז סוקרטס, לא התווסף דבר משמעותי לטיעון מן התכנון. אציין רק שסוקרטס מביא דוגמאות מן האדם בלבד, אך בבירור ניתן להביא שפע מהן גם מבעלי חיים אחרים, מצמחים, מפטריות, ואף מחד-תאים פשוטים.
בעת החדשה נוסח יפה הרעיון שבטיעון על-ידי התאולוג האנגלי פאלי (William Paley, 1743-1805): אם בהלכנו בשדה נמצא שעון, נדע, בגלל התכליתיות שבמבנהו, שהיה מישהו שיצר את השעון הזה. והנה, אנחנו מוצאים בשדה, ובעולם, דברים תכליתיים אפילו יותר מהשעון: האורגניזמים. הרי שאנחנו מחויבים להסיק שמישהו יצר את האורגניזמים האלה!
לטיעון כוח שכנוע רב מאוד. ואכן, במהלך ההיסטוריה היה זה הטיעון הפילוסופי האפקטיבי ביותר בשכנוע אנשים בקיום האל. לא רק אריסטודימוס אלא גם רבים אחרים השתכנעו מן הטיעון מן התכנון וביססו עליו את אמונתם באל כל-יכול שברא את האדם ושמגלה עניין בגורל האדם.ועד היום אנחנו נתקלים בטיעון שוב ושוב בדרשותיהם של מטיפים לדתות השונות.
אבל הטיעון מן התכנון, למרות כוח השכנוע הרב שלו, בסופו של דבר אינו מוצלח. כפי שנראה כעת, ניתן גם למצוא בו פגמים פנימיים וגם להציע הסבר מוצלח בהרבה לתופעות הנידונות--תורת האבולוציה באמצעות ברירה טבעית.
.2 לפני שנעבור לדיון בחולשות עקרוניות של הטיעון וביתרונות ההסבר האבולוציוני, כדאי לציין אילו מסקנות כלל אינן נובעות מהטיעון למרות שלעתים תכופות הן מוצגות כמסקנותיו. ביקורות כגון אלה שאביא כעת, כמו גם ביקורות מצוינות נוספות, ניתן למצוא בספרו הקלאסי של הפילוסוף דיוויד יום (1711-76), דיאלוגים על הדת הטבעית (;1779 תורגם על-ידי מ. שטרנברג ויצא בהוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ב).
ראשית, הטיעון כלל אינו מוכיח את נכונות, או אפילו את הסבירות הקלושה, של איזושהי דת מהדתות ההיסטוריות הגדולות. אי-אפשר כלל לעבור ממנו למסקנה שלמשה, ישו או מוחמד היה איזה יחס מיוחד עם מי שיצר את בעלי החיים וכו'. התמיכה שהיהדות, למשל, מקבלת מהטיעון היא זניחה: אפילו היה הטיעון תקף, לא היינו צריכים להפסיק לאכול צדפות וחסילונים, או לחתוך לתינוק חסר-אונים את הערלה. אין בטיעון נחמה לדתות ההיסטוריות. שנית, הטיעון לא מוכיח קיום יוצר אחד דווקא. אולי היו כמה, אחד יצר את הטורפים והשני את הנטרפים? (כי הרי משונה שאותו אחד ייצור יצורים שתכליתם תהיה להשמיד יצורים אחרים שהוא יצר.)
שלישית, הטיעון לא מוכיח שהיוצר הנידון יצר משהו בנוסף לאורגניזמים--את העולם, למשל. וכן אין הוא מוכיח כלל שהוא ברא אותם יש מאין ולא הרכיב אותם מחומרים שהיו קיימים מכבר (זאת טען כבר עמנואל קאנט בספרו ביקורת התבונה הטהורה). זאת-אומרת, הטיעון אינו מוכיח קיום בורא, לא של העולם ואף לא של חלקו.
לבסוף, הטיעון כלל אינו מוכיח שאותו יוצר הוא כל-יכול או חכם בתכלית השלמות: אפשר שדברים הנראים כפגמים בשלמות היצורים מעידים דווקא על מגבלות ביכולת או באינטליגנציה של היוצר.
לא-כל-שכן שאין הטיעון מוכיח שהיוצר הוא טוב בצורה סבירה: הסבל הרב שבני-האדם ושאר היצורים סובלים כמעט ללא יוצא-מן-הכלל במהלך חייהם מעיד על יוצר שהינו או פגום מבחינה מוסרית או חסר עניין במוסר. וכן, אין הטיעון מוכיח שליוצר עניין מיוחד באדם ובהתנהגותו; אם בכלל, היות וקבוצת בעלי החיים בעלת מספר המינים הגדול ביותר עלי אדמות הן החיפושיות, הרי שליוצר עניין מיוחד בחיפושיות. בקיצור, רוב התכונות שיוחסו במסורת התיאולוגית והפילוסופית לאל לא מוצאות תמיכה בטיעון מן התכנון.
.3 עבור כעת לדיון בפגמים עקרוניים יותר בטיעון. ראשית, הטיעון רק מעתיק את הבעיה למקום אחר במקום לפתור אותה: היוצר המשוער צריך להיות מורכב לפחות כמו האורגניזמים אותם יצר; כך שאם קיומם מצריך הסבר, כך גם קיומו. ואז, או שנזדקק להנחת קיום יוצרו של היוצר, אלוהי האלוהים, וכך הלאה עד אינסוף; או שנניח שבשלב כלשהו היוצר הוא ללא יוצר--אך אז ניתן היה להניח זאת מלכתחילה, זאת-אומרת, ניתן היה להניח שלאורגניזמים עצמם אין יוצר. דני דידרו (1713-84), בספרו מכתב על העיוורים (;1749 תורגם על-ידי א. פרנקו ויצא בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1986), מבקר בדרך זו את הטיעון (עמ.53): אם הטבע מעמיד בפנינו קשר, שקשה לנו להתירו, הבה נותירו כפי שהוא, ואל לנו לחותכו באמצעות ידה של ישות, הנהפכת לאחר מכן לקשר חדש, שקשה עוד יותר להתירו. שאל את ההודי, מדוע העולם נשאר תלוי בחלל, וישיב לך, כי פיל נושא אותו על גבו; והפיל, על מה הוא נשען? על צב; והצב, מי תומך בו? ...ההודי הזה מעורר בך חמלה, ואפשר לומר לך כמו שאומרים לו: ידידי, הודה-נא מלכתחילה בבורותך, וחסוך ממני את הפיל ואת הצב.
שנית, כלל לא ברור כיצד אפשרית יצירה כמו זו המיוחסת ליוצר האורגניזמים. האם היוצר אסף את החומר בידיו הגדולות וצר ממנו צורות שונות? או האם הוא פעל בדרך אחרת, מתוחכמת בהרבה? אין לראות כיצד יצירה כזו אפשרית, ולכן הנחתה (ולא רק הנחת יוצר) יוצרת תעלומה לא קטנה מזו שהיא באה לפתור.
.4 נעבור כעת להצגת ההסבר האלטרנטיבי לקיום האורגניזמים, היצורים הנראים כאילו תוכננו, ההסבר באמצעות האבולוציה והברירה הטבעית. לא נתעמק כאן, כמובן, בתיאורית האבולוציה. נתעניין רק בשאלה מהם עקרונות התהליך האבולוציוני וכיצד הוא מספק הסבר טוב יותר לקיום התכנון לכאורה בטבע.
יש להבחין בין הטענה שהחיים התפתחו בתהליך אבולוציוני לבין הטענה שהאבולוציה הייתה באמצעות ברירה טבעית. דארווין (Charles Darwin, 1809-1882) עצמו טען את שתי הטענות האלה, אך
בעוד שהראשונה התקבלה על-ידי הרוב המכריע של הביולוגים עוד בימי חייו, תהליך קבלת הטענה השניה נמשך בערך עד שנות השלושים של המאה שלנו.
תיאורית האבולוציה היא שכל מיני האורגניזמים הקיימים התפתחו ממיני אורגניזמים שקדמו להם, ואלה ממיני אורגניזמים שקדמו אף להם וכך הלאה, עד שאנו מגיעים לפרטים הראשונים, ספק חיים ספק דוממים, שנוצרו באקראי בראקציות כימיות שונות. טענות שהחיים התפתחו בתהליך אבולוציוני הופיעו לראשונה במאה השמונה-עשרה, כמאה שנה לפני שפרסם דארווין את ספרו מוצא המינים (;1859 תורגם על-ידי שאול אדלר ויצא בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1960), אם כי הן היו שונות מבחינות משמעותיות מטענתו של דארווין. חשוב לשים לב שהטענה שהחיים התפתחו בתהליך אבולוציוני עדיין לא אומרת דבר על המנגנון שבאמצעותו נוצר מין חדש ממין קודם לו; היא לא מנסה לענות על השאלה, כיצד זה מביאים בני מין אחד לעולם יצורים שונים מהם, כך שלאחר מספר מספיק של שלבים מתקבלים יצורים בני מין אחר? היו ביולוגים, כמו למשל לאמארק, שחשבו שהחיים מתפתחים בתהליך אבולוציוני, אך לא חשבו על הברירה הטבעית כעל מנגנון ההתפתחות.
רעיון הברירה הטבעית היה למעשה חידוש של דארווין, והוא מפריצות הדרך הרעיוניות החשובות בתולדות המדע. אבולוציה באמצעות ברירה טבעית של אכלוסיה מתרחשת כשמתקיימים ארבעת התנאים הבאים: ראשית, יש באכלוסיה וריאציה בתכונות שונות: לא לכל הפרטים של מין בעלי-חיים מסוים אותו גודל, למשל, או צבע עלי הכותרת משתנה מפרח לפרח במין פרחים נתון. שנית, תורשה: התכונות מורשות לצאצאים, לפחות בדרגת הסתברות מסוימת. למשל, לפרטים גדולים יותר של מין מסוים נולדים, ככלל, צאצאים גדולים יותר. שלישית,
התכונות השונות תורמות באופן שונה למספר הצאצאים הצפוי לפריט. לפרטים גדולים יותר באכלוסיה מסוימת סיכוי לשרוד ולהעמיד צאצאים פוריים העולה, נניח, על סיכוי הפרטים הקטנים לעשות זאת. רביעית, מספר הפרטים המקסימלי שיכול להתקיים הוא מוגבל, כך שלא כל הצאצאים יכולים לשרוד ולהתרבות. יש בטבע, למשל, מקום למספר שפנים קטן ממה שמאפשר קצב ההתרבות הטבעית של השפנים.
נתאר לנו כעת אכלוסיה של חיות, נניח איילות, הנבדלות זו מזו במהירות הריצה המקסימלית שלהן--זהו התנאי הראשון, תנאי הוריאציה. כמו כן נניח שמהירות הריצה המקסימלית נקבעת, לפחות חלקית, גנטית, כך שלאיילה הרצה מהר מהממוצע ייוולד ככלל צאצא שירוץ מהר מהממוצע--זהו התנאי השני, תנאי התורשה. נניח גם שטורפים שונים מנסים לטרוף איילות אלה, וככל שאיילה רצה מהר יותר סיכוייה להיטרף לפני שהעמידה צאצאים פוחתים--זהו התנאי השלישי, התרומה המשתנה של התכונה למספר הצאצאים הפוריים.
לבסוף, נניח שבשל אופי הסביבה בה חיות האיילות (למשל, כמות המזון הזמינה) מוגבל מספר האיילות היכולות להתקיים בכל פרק זמן, כך שבלתי-אפשרי שכל האיילות יעמידו צאצאים--זהו התנאי הרביעי, מוגבלות מספר הפרטים. בהינתן ארבעת תנאים אלה תעבור אוכלוסיית האיילות תהליך ברירה טבעית, כאשר ככל שיעברו הדורות תעלה מהירות הריצה הממוצעת שלהן. כשמתקיימים ארבעת התנאים הנזכרים, תהליך האבולוציה באמצעות ברירה טבעית מתקיים בהכרח. כאמור, דארווין טען שהחיים התפתחו בתהליך אבולוציוני, כשמנגנון האבולוציה העיקרי הוא הברירה הטבעית. האבולוציה אינה מוטלת כיום בספק. המאובנים שנמצאו ברחבי העולם מתאימים ללא יוצא-מן-הכלל לטענת האבולוציה: אנחנו רואים את ההתפתחות ההדרגתית, כיצד לכל מין קודם מין אחר השונה ממנו מבחינות מסוימות והוא כנראה מאבותיו. התאמה זו תומכת חזק מאוד בטענת האבולוציה. (חלק מהעובדות האחרות התומכות בטענת האבולוציה יוזכרו בהמשך.)
גם תהליך הברירה הטבעית אינו מוטל כיום בספק. כאמור, כשמתקיימים ארבעת התנאים שהוזכרו למעלה, תהליך הברירה הטבעית מתקיים בהכרח. וכיום אנחנו יודעים שתנאים אלה מתקיימים בכל אוכלוסיות האורגניזמים, וזאת לא רק על-סמך תצפיות, אלא גם על-סמך היכרותנו עם מנגנון התורשה הגנטי של האורגניזמים. לכן אנחנו יודעים שבהכרח הייתה אבולוציה באמצעות ברירה טבעית.
השאלה היחידה שעודנה פתוחה היא, האם היו מנגנוני אבולוציה נוספים על הברירה הטבעית? כרגע אין שום עדות מוצקה לכך שתכונה אדפטיבית כלשהי של קבוצת אורגניזמים התפתחה באופן אחר, למרות שאופן התפתחות תכונות מסוימות של האורגניזמים עודנו שנוי במחלוקת.
.5 נעבור כעת לדיון ביתרונות תיאורית האבולוציה באמצעות ברירה טבעית על-פני תיאורית התכנון או הבריאה כהסבר לקיום היצורים המתוכננים לכאורה. יתרון משמעותי אחד של תיאורית האבולוציה באמצעות ברירה טבעית הוא בכך שאינה מניחה את קיומו של שום דבר נוסף על עולם הטבע, וכן אין היא מניחה שום מנגנון או כוח שאין הפיזיקה מניחה ממילא. תיאורית הבריאה, לעומתה, מניחה גם יצור נוסף, האל, וגם כוח נוסף, הכוח שבאמצעותו האל יצר את היצורים. כפי שציינו קודם, גם טבע האל וגם טבע כוח היצירה שלו נותרים לא מחוורים בתיאורית הבריאה, ולפיכך זוהי תיאוריה היוצרת בעיות לא פחותות מאלה שהיא טוענת לפתור.
יתרון נוסף של תיאורית האבולוציה הוא בכך שהיא מסבירה את מצאי המאובנים. הנחת המתכנן והבורא אינה יכולה להסביר מדוע בכלל יש מאובנים של יצורים שונים מאלה הקיימים כיום, לא כל שכן את התאמתו של מצאי המאובנים על כל פרטי פרטיו לתיאוריה האבולוציונית.
תיאורית האבולוציה מסבירה גם את תפוצת האורגניזמים על פני כדור-הארץ. מדוע אין, למשל, פילים באמריקה, אבל יש באפריקה ואסיה? מהי הסיבה לכך שאין פינגווינים בקוטב הצפוני? מדוע אין צפרדעים באיי האוקיינוס? בעלי חיים אלה ואחרים יכלו לחיות גם במקומות בהם לא נמצאו באופן טבעי, כפי שמוכיחה היקלטותםבמקומות אליהם הובאו באופן מלאכותי על-ידי האדם. אם אורגניזמים נוצרו על-ידי מישהו שתכנן אותם, נראה שהוא היהקפריזי לחלוטין בחלוקתם על-פני כדור הארץ. לעומת-זאת, אםהתפתחו האורגניזמים בתהליך אבולוציוני, אזי יצורים שהתפתחו במקום אחד, גם אם התאימו למקום אחר, היו צריכים להגיע אליו איכשהו. הפינגווינים, למשל, שהתפתחו בדרום כדור-הארץ, היו צריכים דרך שתאפשר להם להגיע לקוטב הצפוני. אבל אוקיינוסים, אקלים חם וטורפים מנעו מהם לעשות זאת. תפוצת האורגניזמים, בהווה ובעבר, מהווה תמיכה חשובה, שעליה עמד כבר דארווין, לתיאורית האבולוציה.
.6 יתרון גדול נוסף של ההסבר האבולוציוני הוא בכך שהאבולוציה, לפיו, אינה כל-יכולה. לא כל דבר יכול להתפתח בתהליך אבולוציוני, ולא כל מה שמתפתח יהיה הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. בעוד שתיאורית תכנון ובריאה תתקשה להסביר מדוע האורגניזמים רחוקים משלמות בדרכים שונות, עובדה זו מתבקשת אם אנחנו טוענים שהיצורים נוצרו בתהליך אבולוציוני על-ידי ברירה טבעית. נפרט כעת היבטים שונים של אי-שלמות זו.
היבט אחד כזה הוא הרציפות. האבולוציה היא תהליך הדרגתי: איבר מורכב לא נוצר בבת-אחת, אלא כהצטברות של שינויים פשוטים באברים קיימים. על-מנת ששינוי מורכב ישרוד, כל שינוי פשוט בודד בדרך אליו צריך להעניק יתרון ליצור הנושא אותו. אם הדרך לאיבר מוצלח יותר עוברת דרך אברים מוצלחים פחות מאיבר קיים, האיבר המוצלח יותר לא יתפתח.
ניתן, למשל, לשאול, מדוע אין לצפורים, בנוסף לרגליים וכנפיים, זוג ידיים? צפור כזו, שהייתה יכולה לקטוף פירות ולקלף אותם, הייתה מוצלחת בהרבה מצפור דומה ללא ידיים. אבל, צפור כזו יכלה להתפתח רק דרך ציפורי ביניים שהיו פחות מוצלחות מהציפורים ה"רגילות": לכל הציפורים יש ארבע גפיים. מכיוון שזוג נוסף של גפיים פונקציונליות לא יכול להווצר בבת אחת, מה שצריך היה להווצר תחילה בדרך אליו היו גפיים המקשות על הציפור. לכן לא תתפתח צפור כזו באמצעות הברירה הטבעית.
תיאורית הבריאה, לעומת-זאת, לא תוכל לספק להעדר זה הסבר. נהפוך הוא: אנחנו מוצאים במיתוסים השונים סיפורים על "ציפורים" בעלות ידיים: המלאכים. תיאורית הבריאה לא יכולה להסביר מדוע נמצאים דווקא היצורים הנמצאים לאמיתו-של-דבר, ולא יצורים מוצלחים אחרים שניתן להעלות על הדעת.
עוד היבט של אי-שלמות באבולוציה היא ההיוותרות אצל מין בעלי-חיים של תכונות שהועילו לאחד מהמינים שמהם התפתח, למרות שעבורו אין בהן כל תועלת. מכיוון שתכונה שהועילה למין אחד יכולה לא להועיל ולא להזיק למין אחר, שהתפתח ממנו, הרי שאפשר שהיא לא תעלם, אם גם תתנוון במידת מה.
דוגמה לתכונה כזו אצל האדם היא היכולת של חלק מאתנו להזיז את אוזניהם ואף את העור המכסה את החלק העליון של הגולגולת, את הקרקפת. לפי מיטב ידיעתנו, אין בכך לאדם כל תועלת. כיצד, אם כך, תסביר תיאורית הבריאה תכונה זאת? אולי האל אינו רק חכם וכל יכול, אלא גם בעל חוש הומור? ההסבר של תיאורית האבולוציה, לעומת זאת, הוא שתכונה זו היא שארית מיכולתם של יצורים בעלי פרווה להזיז את עורם על-מנת להיפטר מחרקים--ניתן לראות כיצד כלבים וחתולים עושים זאת כתגובה למגע קל בפרוותם. לא בכדי נותרה יכולת הזזת עור זו אצל אלה שיש להם אותה דווקא בקרקפת, החלק הכמו-פרוותי האחרון אצל האדם. התכונה, אגב, גם עוברת אצל בני האדם בתורשה, כפי שניתן היה לצפות לפי תיאורית האבולוציה. כבר דארווין, בספרו 1871) The Descent of Man), התעכב על תכונה זו כמעידה על מוצא האדם ממין קדום יותר.
את ההיבט האחרון שאזכיר של אי-שלמות באבולוציה ניתן לכנות אלתור. בתהליך הברירה הטבעית נוצר החדש כוריאציה על הישן. בברירה הטבעית לא מוחקים את הכל ומתחילים מהתחלה, אלא מוסיפים קצת, מותחים קצת, מכווצים קצת וכך הלאה. לכן הרבה מאברי אורגניזמים המשמשים לתכלית מסוימת הם למעשה מודיפיקציה של אבר ישן או מבנה ישן לתכלית חדשה, וזאת לא תמיד בדרך מוצלחת במיוחד. עובדה זו מסבירה את הדמיון הלא פונקציונלי בין אורגניזמים. כל היונקים, למשל, התפתחו מאב משותף, באמצעות וריאציה מוגבלת על תכונותיו. לכן צפוי שיהיו נקודות דמיון במבנה היונקים גם אם דמיון מבני זה אינו פונקציונלי. דוגמה לדמיון כזה הוא הדמיון בין יד האדם, כנף העטלף וסנפיר הלויתן. לשלושתם אותו תכנון בסיסי, כשמה שמשתנה הוא בעיקר ממדיהן היחסים והמוחלטים של העצמות השונות. לתכנון בסיסי זהה זה אין כל הצדקה הנדסית, אך הוא מובן אם אנו רואים בשלושת היצורים תוצר של אבולוציה מאב משותף.
דוגמה יפה מאוד לאי-שלמות באבולוציה הנובעת מוריאציה על מבנה קיים היא בוהן הפנדה. לא אתאר אותה כאן מכיוון שניתן לקרוא עליה במאמרו הקלאסי של סטיבן ג'יי גולד בספרו בוהן הפנדה, המכיל גם מאמרים מאלפים אחרים על האבולוציה (תורגם על-ידי עמוס כרמל ויצא בהוצאת דביר, 1990). אביא כאן דוגמה שאינה מובאת במאמרו: תהליך הלידה אצל האדם, או הסיבה האמיתית ל"בעצב תלדי בנים". במהלך התפתחות האדם מהקוף היה יתרון לפרטים אינטיליגנטים. האינטליגנציה תלויה בגודל המוח, ולכן היה יתרון לפרטים בעלי ראש גדול. אבל, לידת תינוק עם ראש גדול היא קשה ומסוכנת, לאם ולתינוק. לכן היה יתרון לנשים שילדו בשלב מוקדם יחסית של התפתחות העובר, כי כך סיכוייהן וסיכויי ילדיהן למוות בלידה ירדו. אי-לכך התינוק האנושי, ביום הוולדו, הוא חסר אונים ביחס לתינוקות של קופי-אדם אחרים: הוא נולד, יחסית, צעיר יותר. אבל בכל-זאת לא ניתן היה ללדת את התינוק בשלב מספיק מוקדם של התפתחותו על-מנת שמעבר ראשו דרך נרתיק האם לא יהיה בעייתי.
ולכן מעבר הראש הגדול של התינוק בנרתיק האם הוא מאוד טראומטי ומסוכן, לאם ולילד. אחוז מקרי המוות בלידה של התינוק ושל האם אצל האדם היה עד המאה הנוכחית מהגבוהים ביותר אצל הקופים וקופי האדם. רק בזמנים המודרניים ובחברה המודרנית חדל מוות בלידה להיות סיכון משמעותי. הלידה אצל האדם היא למעשה תהליך מאוד לא מוצלח, גם מבחינת חוסר האונים של התינוק וגם מבחינת הסכנה לאם והפגיעה בה; אבל הוא ניתן להסבר אם אנחנו רואים באדם וריאציה על קופים, שבמהלך ההיסטוריה ילדו ולדות עם ראש קטן והיו בעלי מבנה מתאים, ולפתע הצטרכו ללדת ולדות עם ראש גדול.ההיבטים עליהם עמדנו בסעיפים האחרונים מראים עד כמה תיאורית
האבולוציה היא תשובה מוצלחת לאין-ערוך מתיאורית בריאה לשאלה כיצד נוצרו האורגניזמים.
.7 שאלה אחרונה שברצוני לשאול במאמר זה היא, מדוע לא הצליחה הדת לקבל את תיאורית האבולוציה באמצעות ברירה טבעית באותו אופן שבו קיבלה בסופו-של-דבר תיאוריות אחרות של מדעי הטבע? למרות שהדת התנגדה לחלק מהחידושים המדעיים--מקרה גלילאו הוא הידוע ביותר-- היא הסכינה אליהם לבסוף. ואף אם לדתות ההיסטוריות היה קשה לקבל חלק מהתיאוריות המדעיות, אנשים רבים קיבלו אותן כשהם מעצבים לעצמם מעין דת טבעית. אבל לא כך היה מקרה תיאורית האבולוציה באמצעות ברירה טבעית. התנגדות הדת לתיאוריה לא שככה עם השנים, אלא התאורה ממשיכה להיות מבוקרת על-ידי אנשי דת, תכופות באמצעות טיעונים שהופרכו מזמן או על-ידי עיוות התאורה. יתרה מזאת, המאבק אינו מצטמצם למישור התיאורטי, אלא פולש לתחום המעשה, עם ניסיונות (לעתים מוצלחים) למנוע את לימוד תיאורית האבולוציה בבתי-ספר או ללמד לצידה, כאילו הייתה שקולה לה, את מעשיית הבריאה. מדוע העיקשות והלהט האלה?
ההסבר נעוץ, לדעתי, במקום האדם בעולם לפי תיאורית האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית. תיאוריות מדעיות אחרות מאפשרות, ולו בדוחק, לראות את האדם כבעל מקום מיוחד ביקום. האדם הוא היצור האינטליגנטי ביותר הידוע לנו, והדבר מאפשר לנו לחשוב שיחס האל לאדם אותו ברא הוא ייחודי. אבל, לפי תיאורית האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, העובדה שהאדם קיים בעולם היא מקרית. אילו היינו מסובבים את גלגל ההיסטוריה כמה מיליוני שנים אחורה ומריצים אותו שוב קדימה, סביר להניח שלא היה מתפתח שוב אדם כמונו.
לא-כל-שכן אם היינו מחזירים את גלגל ההיסטוריה כמה מאות-מיליוני שנים אחורה ומריצים אותו שוב עד ההווה: סביר שאפילו לא היינו מסיימים במצב בו היונקים הם בעלי החיים הגדולים הדומיננטיים על-פני אדמות. כל כך הרבה בתהליך האבולוציה הוא מקרי. שינויים קטסטרופליים ולא הכרחיים, כמו תנועת יבשות והתחברותן לידי יבשת אחת או פגיעת מטאורים, גרמו להכחדת ולהתפתחות מינים שאחרת ספק אם היו נכחדים או מתפתחים. ובכלל, התפתחות בעלי-חיים אינטליגנטיים כמו היונקים המפותחים היא מאוחרת יחסית: במשך יותר מתשעים אחוז משנות קיום כדור הארץ כלל לא חיו ביבשה יצורים בעלי חוליות, ולו קרפדות או צפרדעים.
מקריות קיום האדם ויצורים אינטליגנטיים בכלל לא מאפשרת לייחס לבורא העולם, אפילו נניח שהיה כזה, כל עניין מיוחד באדם. גם אם ברא איזה אל אינטליגנטי את העולם (ויש לנו סיבות טובות לחשוב שאין זה כך), אין לו כל עניין בחיים עלי אדמות בכלל, ובאדם בפרט. שכר ועונש, בעולם הזה או הבא, הם כמובן פנטזיות גרידא. אין זה אל שניתן להתפלל אליו, לפחוד מפניו, לתלות בו תקווה. אפילו היה בורא עולם, היה זה מין אל אפיקוראי, העוסק בשלו ואדיש להבלי האדם. האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית לא מותירה מקום לדבר כלשהו שניתן לזהותו כדת.