אנו סומכים על חושינו כעל מקור מידע אמין, ומבססים עליהם את תמונת העולם שלנו. אולם האם יש לכך הצדקה? האם חושינו אכן מציגים לנו את העולם כפי שהוא?
מריוס כהן | מגזין גליליאו
העולם החזותי שלנו עשיר בצבעים, וחוויית הצבע היא אחת החוויות החושיות המהנות ביותר. אולם הטבע נטול צבעוניות לחלוטין!
חושינו השונים, ובעיקר חוש הראייה וחוש השמיעה, הם מקור לרכישת כמויות עצומות של ידע: אנו רואים בסביבתנו הקרובה אין-ספור פרטים, ומסוגלים לשמוע את המתרחש גם מחוץ לטווח הראייה שלנו. חושינו הם אלו שמלמדים אותנו היכן אנו נמצאים, אילו דברים ואילו אנשים נמצאים בסביבתנו, מה מעשיהם, מה מזג האוויר, והאם נשקפת לנו סכנה (בחציית כביש, למשל).
אנו גם אומרים: "צריך לראות כדי להאמין", ומתכוונים לכך שאנו סומכים על חושינו יותר מאשר על עדותם של אחרים (וראו "עדות כמקור ידע"). כך, למשל, אם יאמרו לנו שיורד גשם במקום המצאנו, אך נראה מעלינו שמיים בהירים, אנו נאמין למראה עינינו ולא למי שדיווח לנו על הגשם היורד, גם אם היה זה מטאורולוג מומחה.
אולם חושינו גם מטעים אותנו לא פעם: כפית בכוס מים נראית שבורה, שטח מִדברי עשוי להיראות באופק, בתנאים אטמוספריים מסוימים, כמקווה מים (שבירת קרני האור בשכבות אוויר בעלות טמפרטורות שונות יוצרות תופעה שנקראת פטה מורגנה), קיימות אשליות אופטיות רבות שגורמות לנו לראות בתמונות שמוצגות בפנינו דברים אשר אינם מופיעים בתמונות עצמן (דוגמא באיור), ובמצבים מסוימים (בהשפעת סמי הזיה, למשל) אנו עלולים לחוות הזיות, שמציגות לנו את סביבתנו באופן מסולף לחלוטין. עובדה זו, שחושינו עשויים להטעות אותנו, משמעותה שאפשר להטיל ספק במהימנותם: מקווה-המים שאנו רואים במרחק עשוי להיות אמיתי, אולם אפשר שאינו אלא אשליה.
מאחר שמקובל להגדיר ידיעה כהאמנה אמיתית מוצדקת, ומקובל שהאמנה היא מוצדקת אם היא התגבשה באופן אמין ביחס לנסיבות שהביאו לגיבושה, נראה שהעובדה שחושינו עשויים להטעות אותנו פוגעת באמינותם כמקור ידע, וייתכן שעלינו להטיל ספק בכל המידע החושי שהאמנותינו ניזונות ממנו. אם כן אולי נרצה לקבוע שהאמנותינו על המתרחש בסביבתנו, ואשר מתבססות על מידע חושי, אינן בגדר ידיעות אלא בגדר האמנות בלבד. אפשר שרובן אף אמיתיות, אבל בספק אם הן מוצדקות.
ריאליזם עקיף
על בעיית המידע החושי מתווסף עוד פן אשר מעמיד בספק גדול יותר את אמינות המידע שחושינו מספקים לנו. קיים פער משמעותי בין המהות הפיזיקלית של העולם לאופן שבו הכרתנו תופשת אותו: העולם החזותי שלנו עשיר בצבעים, וחוויית הצבע היא אחת החוויות החושיות המהנות ביותר. אולם הטבע נטול צבעוניות לחלוטין! את חוויית הצבע מעוררים בנו גלים אלקטרומגנטיים בתחום תדרים מסוים (תחום האור הנראה 790-400 טֶרה-הֶרץ), והגירוי החושי המתקבל כתוצאה מהגעתו של אור בתדרים שונים לתאי חישת האור שלנו מעורר במוחנו חוויות צבע שונות (טֶרה-הֶרץ = טריליון תנודות בשנייה). כך, למשל, מפרש מוחנו גלים אלקטרומגנטיים בתדירות של כ-540 טרה-הרץ כצבע ירוק.
עולמנו הפנימי אף עשיר בצלילים: דיבור, מוסיקה, צלילים נושאי מידע וכו', אולם הטבע נטול צלילים לחלוטין! מוחנו הוא זה שמשרה בנו, עקב המידע החושי המגיע מאוזנינו כתגובה על תנודות אוויר, תחושה של צלילים (אולי בגלל זה מועלית לפעמים השאלה אם עץ שנופל במקום שאיש אינו יכול לשמוע אותו משמיע קול).
הטבע הוא אף נטול ריחות − חוויית הריח היא פרשנות של מוחנו המגיב למידע החושי שמתקבל כתוצאה מחדירת מולקולות כימיות שונות לחלל האף שלנו. וכן הלאה וכן הלאה, ככל שנבחן את הנושא יותר ויותר נגלה שהפער בין מהותו של הטבע לאופן שבו אנו תופשים אותו היא כה גדולה, עד שלא נותר לנו אלא לאמץ עמדה שנקראת ריאליזם עקיף: אין אנו תופשים את העולם כמות שהוא, ויכולים רק להקיש עליו באמצעות המידע החושי המגיע אלינו, וזאת בניגוד לאינטואיציות שלנו שחושינו מציגים לנו את העולם כמות שהוא (עמדה שנקראת ריאליזם ישיר).
מקובל להניח שחוויותינו הנפשיות חסינות מטעות, כלומר אם אני מאמין שאני רואה משהו אדום, אני אכן רואה משהו אדום. אם אני מאמין שכואב לי, אכן כואב לי. על כן האמנותינו לגבי חוויותינו הנפשיות הן בגדר ידיעות: אלו האמנות אמיתיות ומוצדקות על-ידי התפישה שהן חסינות מטעות. אולם אלו הן ידיעות לגבי עולמנו הפנימי, הנפשי, לא לגבי העולם! האדום שאני רואה איננו בעולם עצמו, שהרי הטבע הוא נטול צבעים, ואף ייתכן שהתאורה המסוימת גורמת למשטח שבתנאים רגילים נראה לבן להיראות לי אדום ברגע זה. מאחר שאנו יכולים רק להקיש על העולם מתוך המידע החושי המגיע אלינו, הרי שההאמנות שאנו מגבשים לגבי העולם על בסיס מידע זה אינן חסינות מטעות, וייתכן שאין הן ראויות להיחשב ידיעות.
אידיאליזם
נראה שהפער הזה בין תכונות העולם לאופן שבו אנו תופשים אותו אינו ניתן לגישור, שכן איננו יכולים לחוות את העולם באופן ישיר אלא בתיווך חושינו בלבד. פער בלתי ניתן לגישור זה הביא פילוסופים כמו ג'ורג' ברקלי (Berkeley) ודיוויד יום (Hume) להטיל ספק בקיומו של עולם חיצוני חומרי, שקיים מעבר לחוויותינו הנפשיות. אנו יכולים להיות בטוחים רק בקיומן של התנסויות נפשיות, וייתכן שאין הצדקה להניח שקיים דבר מה מעבר להתנסויות אלו, אשר הוא הגורם להן.
פילוסוף גדול אחר, עמנואל קאנט (Kant) הציע עמדת ביניים שקרא לה אידאליזם טרנסצנדנטלי, שלפיה אף כי קיים דבר מה חיצוני ("הדבר כשהוא לעצמו"), איננו יכולים לדעת עליו דבר. דבר חיצוני זה הוא אמנם המקור למידע החושי שלנו, אולם העולם שנִגלֶה לנו אינו "הדבר כשהוא לעצמו", אלא האופן שבו הכרתנו תופשת אותו. אפילו המרחב והזמן שאנו חווים הם תוצרים של ההכרה (קאנט קרא להם "צורות הסתכלות") ואינם שייכים ל"דבר כשהוא לעצמו", אשר אותו איננו מסוגלים לתפוש באופן ישיר.
אף כי עמדה זו נראית עמדה ספקנית קיצונית, דווקא היא אפשרה לקאנט לטעון לאמינות האמנותינו: מאחר שאנו מגבשים האמנות לגבי העולם שההכרה מציגה בפנינו ולא לגבי הדבר כשהוא לעצמו, הרי שהאמנות אלו אינן מתווכות אלא ישירות (מקורן הוא ההכרה), ועל כן מן הראוי לראות בהן ידיעות.
היכן אנו עומדים?
בימינו מועטים הפילוסופים שעדיין מחזיקים בעמדות אידאליסטיות (במובן שתואר לעיל), ואף שעמדת הריאליזם העקיף מקובלת הן על פילוסופים רבים והן על אנשי מדע, הרי שהעמדה האפיסטמולוגית הנלווית אליה נוטה לרוב להיות אופטימית: אנו אכן לומדים על העולם באופן עקיף באמצעות חושינו, אולם ידיעותינו המדעיות מאפשרות לנו להבין שצבעים מייצגים גלים אלקטרומגנטיים בתדירויות שונות, שצלילים מייצגים תנודות אוויר ושריחות מייצגים את הרכבן של מולקולות כימיות (אפיסטמולוגית: כלומר, של תורת הידיעה).
על כן, כשאנו מאמינים שדבר מה הוא אדום, רשת ההאמנות שלנו, שכוללת גם ידע מדעי, מאפשרת לנו להבין שחוויית האדום אינה אלא ייצוג נפשי של גל אלקטרומגנטי, ושבתנאי תאורה שונים היינו עשויים לראות אותו חפץ בצבע אחר. על כן האמנות מסוג זה הן אמיתיות ועל בסיס הידע המדעי שלנו הן אף מוצדקות.
נוסף על כך, האמנות רבות לגבי הסביבה אינן כרוכות בהאמנות על אודות מהות העולם: אם אני מאמין שאני יושב בחדרי וקורא ספר, הרי שהאמנה זו אינה מלווה בהאמנות לגבי הספר או החדר (האופי המרחבי שלו למשל), ועל כן אין היא מאוימת על-ידי הפער בין מהות המציאות לאופן שבו הכרתי מציגה לי אותה. מכאן שמידע חושי מביא לרוב לגיבוש האמנות אמיתיות באופן אמין, ועל כן, מתוך לקיחה בחשבון את מגבלות החושים שתוארו לעיל, אפשר לראות בהן ידיעות.
ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון.
באותו הנושא באתר הידען