צעד קטן, קפיצה גדולה, וגורל האדם

אחרי ארבעים שנה: הרהורים על שאיפות אנושיות, על הישגים גדולים ועל היכולת לשמר אותם

כתבה זו התפרסמה בגיליון 131 של גליליאו

האדם הראשון והאחרון שצעדו על פני הירח
ביום 21 ביולי 1969, בשעה העולמית 02:56 (שעון גריניץ), אדם הניח את כף רגלו על קרקע הירח, לראשונה בתולדות המין האנושי ולראשונה בתולדות מערכת השמש. היה זה האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג (Armstrong) שיצא מתוך רכב החלל שלו, התא הירחי "נשר (Eagle)", וירד בשלבי סולם קטן אל אדמת הירח. "נשר" עצמו נחת על הירח כשש וחצי שעות קודם לכן. בהורידו את רגלו מן השלב התחתון של הסולם אל הקרקע, הכריז ארמסטרונג לתוך המיקרופון שנמצא בקסדה שלראשו אל מכשירי הקשר במרכז החלל ביוסטון שבטקסס אל מאות מיליוני מקלטי טלוויזיה ורדיו קשובים ברחבי העולם, באוזני האנושות כולה: "זהו צעד קטן לבן אנוש, קפיצה גדולה למין האנושי."
הצעד הקטן שעליו דיבר ארמסטרונג צולם ותועד במצלמת טלוויזיה שאותה הציב תוך כדי ירידתו בשלבי הסולם מ"נשר" אל הקרקע שמתחתיו. מיליוני בני אדם ראו בעיניהם כיצד בוצע הצעד הזה ועוד מיליארדים יכולים לצפות בו גם היום בסרטים ובאתרי אינטרנט לרוב.
כמה דקות לאחר מכן יצא החוצה גם בן זוגו של ארמסטרונג לתא הירחי, האסטרונאוט אדווין (באז) אלדרין (Aldrin). השניים פסעו על קרקע הירח כשעתיים וחצי, שבמהלכן התרחקו עד כדי 250 מטר מתא הירח שלהם. עשרים ושתיים שעות לאחר מכן התרומם "נשר" מעל קרקע הירח וחבר מודול הפיקוד קולומביה שנעה כל אותה עת במסלול סביב הירח, כשאותה מטיס האסטרונאוט מייקל קולינס (Collins). שלושה ימים לאחר מכן נחתה קולומביה בשלום במימיו של האוקיינוס השקט.

הנחיתה על הירח היתה שיאו של מבצע אפולו 11 של סוכנות החלל האמריקנית נאס"א. אחריה נערכו עוד שישה מבצעי אפולו, שבמהלכם דרכו על קרקע הירח עוד עשרה אנשים וחזרו בשלום לכדור הארץ. האסטרונאוט יוג'ין סרנאן (Cernan), האדם האחרון שצעד על הירח, הכריז ב-11 בדצמבר 1972 עם התנתקות החללית שבה ישב מן הירח: "האתגר של אמריקה היום מעצב את גורל האדם מחר." עד כה, אלה המילים האחרונות שאמר אדם על אדמת הירח.

הזרע של תכנית אפולו נזרע ב-25 במאי 1961, בנאום שנשא הנשיא האמריקני ג'ון קנדי לפני שני בתי הנבחרים של ארה"ב, ובו ביקש מן הקונגרס האמריקני אישור לתקציב שהציע. סעיף מרכזי בתקציב הזה היה הקצאת משאבים למבצע חלל אדיר ממדים אשר פסגתו תיכבש בתוך עשר שנים, והיא תהיה שיגור אדם אמריקני לירח והבאתו חזרה ארצה בריא ושלם. המטרה המוצהרת של המבצע, כפי שניסח אותה הנשיא קנדי עצמו, היתה הוכחת כוחה הטכנולוגי של ארה"ב לפני כל העולם, בפרט לפני ברית המועצות, היריבה הגדולה של ארה"ב באותן שנים של המלחמה העולמית הקרה. בעיני יוזמי המבצע ומחולליו, אמריקה עומדת בראש לוחמי החופש על פני כדור הארץ וצעידה של אזרח אמריקני על אדמת הירח תהיה בעיקר צעד אסטרטגי דרמטי אל מול עיניהם של אויבי החירות בעולם. הנשיא קנדי, כידוע, לא זכה לראות את התגשמות חלומו. אולם אמריקה השלימה את המבצע עד תומו ואף עמדה היטב בלוח הזמנים היומרני שהציב לה הנשיא. למעלה משנות דור חלפו לא רק מאז הנחיתה הראשונה על הירח אלא אף מאז שהאדם האחרון עזב את אדמת הלבנה. ההתלהבות העולמית שסחפה באותה עת את כל בני המין האנושי דעכה מזמן, וכיום נשכחה כמעט כליל. אחרי 37 שנים שרגל אדם לא דרכה על אדמת הלבנה, האם עלינו לראות את מבצע הנחיתה על הירח, על אף ההתרגשות הגדולה, המובנת כל כך, שעורר בכל העולם, כאפיזודה חד-פעמית חולפת? האם לנחיתה על הירח היתה או ישנה תכלית מֵעבר למטרתה המוצהרת העיקרית כמהלך אסטרטגי במלחמה הקרה, מהלך שאולי באמת השיג את מטרתו, והיה גורם ישיר או עקיף להתמוטטותה של האימפריה הסובייטית עשרים שנה מאוחר יותר? האם לעובדה שבן אנוש צעד על פני הלבנה יש משמעות לא רק בנפשו של הרומנטיקן, בלבו של המשורר, במוחו של הפילוסוף, או ביצירתיות של סופר המדע הבדיוני?
במאמר זה אנסה להראות שאכן ראוי לייחס משמעות גדולה לעובדה שהאדם צעד על הירח לפני ארבעים שנה, מעבר לכך שהיתה זו הפגנת כוח דרמטית באותה מלחמה קרה. לצורך זה נוכל להשתמש בשתי האמירות של שני האסטרונאוטים, הראשון שצעד על הירח והאחרון שבהם, הכרזות שהפכו זה כבר לסיסמאות. לפי מיטב המסורת היהודית ננסה לתת לכל אחת מהן פרשנות, לאו דווקא זו שהיתה בדעתו של הדובר עצמו. על פי פרשנות זו, שתי הסיסמאות מבטאות שתי משמעויות עמוקות למצעד על הירח, אשר מהן גם מתחייבות מסקנות מרחיקות לכת על גורל האדם ביקום.

הקפיצה הגדולה
הקפיצה שאליה התכוון ניל ארמסטרונג בדבריו היא אולי הקפיצה הטכנולוגית האדירה שעשה המין האנושי, בעיקר במאה ה-20, זו שאפשרה את הצעד הקטן שאותו עשה האסטרונאוט. אולם המין האנושי קפץ קפיצה הרבה יותר גדולה ובעלת משמעות מכרעת בהרבה לגורלו, קפיצה שהירידה מן הסולם אל אדמת הירח היתה רק צעד שמסמל את השלמתה. ואם נשתמש בדימוי הקפיצה של ארמסטרונג, מושג השאול מתחום האתלטיקה, אזי הקפיצה הגדולה שבה אנו עוסקים כאן נמשלה יותר למקצוע האולימפי המכונה קפיצה משולשת. במקצוע ספורטיבי זה, האתלט עובר את המרחק הנמדד מנקודת הזינוק הראשונה ועד לנחיתתו הסופית בסדרה של שלושה ניתורים עוקבים. הקפיצה של המין האנושי, שצעדו של ארמסטרונג הוא מעין נחיתת הסיום שלה, איננה בדיוק קפיצה משולשת אלא קפיצה מרובעת. היא מורכבת מארבעה ניתורי פסיעה גדולים, שלביצועם נדרשו לאנושות אלפי שנים, כפי שאסביר בהמשך.

הדילוג הראשון: מארטמיס ועד קופרניקוס
נקודת המוצא של הקפיצה הזאת היתה מצב הידע והתודעה של בני אדם לפני אלפי שנים. בעולם הקדום, ששורשיו נמשכים לאחור אולי עשרות אלפי שנים הירח, הוא וכל צבא השמיים עמו, נתפש כישות שאיננה שייכת למציאות החומרית המוכרת על פני הארץ. בתרבויות רבות, אולי בכולן, היתה הלבנה שייכת לממלכת האלים או שהיתה בפיקוח ואחריות של אלוהות המיוחדת לה. איננו יודעים כיצד ראה האדם הפרה-היסטורי את הלבנה, אולם משחר ההיסטוריה האנושית אל ירח או אלת לבנה היו חלק בלתי נפרד מעולם האמונה, ההגות וההכרה של בני האדם. כך, למשל, בתרבות הערבית הקדם-מוסלמית היה מוכר אל הירח הוּבּאל, שמקור האמונה בו היה אולי בממלכת שומר העתיקה. בפנתיאון היווני-רומי נשמר מקום של כבוד לאלות הירח פיבי, ארטמיס ודיאנה. גם במסורת היהודית אפשר למצוא עד היום הזה שרידים לראיית הלבנה כישות מטאפיזית, אם לא כמושג בעל אפיונים אלוהיים של ממש. כך, למשל, אפשר למצוא בכל סידור תפילה יהודי את סדר ברכת הלבנה שאומרים יהודים רבים מדי חודש בחודשו במוצאי שבת לאחר חידוש הלבנה. קידוש הלבנה כולל בין השאר את הצהרת המתפלל שאותה הוא מכריז שלוש פעמים תוך כדי ריקוד כלשהו: "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה."

תפישת הירח כאלוהות, או כמהות שפועלת באחריות ישירה של אל, היא הצורה שהמוח האנושי פירש את התופעה הדרמטית והבלתי מובנת מכל וכל, של המאור הקטן השולט בשמי הלילה, ושל מחזורו החודשי המופלא. ייחוס תכונות אלוהיות או אליליות לתופעות בלתי מובנות, או הבנתן כתוצא של פעולות של ישות אלוהית בעלת רצון וכוונות, היו אבני יסוד בתפישת העולם של בני אדם במשך אלפי שנים. גם במאה ה-21 מנגנון הסבר כזה לתופעות בעולם הפיזיקלי, ואפילו בעולם החברתי-פוליטי, עדיין מוכר כבעל תוקף בעיניהם של מיליוני בני אדם.
התנתקות מתמונת עולם שבה המציאות נשלטת על-ידי רצון של אלוהים יחיד, או של אלים רבים, החלה בד בבד עם ההבנה של תופעות טבע רבות כשייכות עקרונית למכלול התופעות הפיזיקליות המוכרות וידועות לכל אדם, ושמחמת ההרגל אינן נראות כזקוקות להסבר מיוחד כלשהו. כבר הפילוסופים ובעלי המחשבה ביוון העתיקה הכירו בכך שהירח הוא עצם פיזיקלי שנע סביב כדור הארץ, ושאור הירח ומופעי הלבנה הם החזרים של אור השמש על-ידי העצם הזה.

אולם את הביטוי הדרמטי ביותר לניתור הראשון שביצעה האנושות, ניתוק האסטרונומיה מן העולם האלילי, מסמל אולי יותר מכל האיש ניקולאוס קופרניקוס (Copernicus). זה האדם שבראשית המאה ה-16 "הסיט" לראשונה את כדור הארץ ממרכז היקום. בתמונת העולם הקרויה על שמו, האכסניה של בני האדם, היצורים שבעיני רוב הדתות הם נזר הבריאה, איננה מרכז אשר סביבו חג היקום כולו. הבנה זו, במובנה העמוק ביותר, מורידה את האדם ממעמד מיוחד שייחס לעצמו עד אז. זו היתה תפישה שהכנסייה הקתולית, השלטת אז באירופה, אכן לא יכלה לעכל.
ההבנה שכדור הארץ, משכנו של האדם, איננו מרכז היקום אלא בסך הכל פלנטה אחת מבין שש (שהיו מוכרות לקופרניקוס), ערער אפוא במידה רבה את התפישה שלאדם יש מעמד מיוחד בעולם. בפרט היא החלישה את מידת השכנוע שיש בהסברים שתולים את תופעות הטבע ברצון ובהשגחה אלוהיים. על פי תפישת העולם התאיסטית והאלילית, תופעות הטבע והקיום הפיזיקלי עצמו הם תוצרים של פעולת ישות מטאפיזית, של אלוהים כלשהו, אחד או יותר, בעל רצון וכוונות משלו. על פי ההסבר האלילי, בבסיסו העמוק ביותר, לפעילות האלוהית הזאת יכולה להיות בעצם תכלית אחת בלבד – שירות למען האדם ותמיד ביחס אליו, בהיותו היצור היחיד שעובד את אלוהים. אולם אם האדם אינו במרכז היקום, והעולם כפי הנראה אינו מסתובב סביבו, אולי אפשר גם לפקפק במרכזיותו ובחשיבותו של האדם בתודעתו של אל שיוצר ומפעיל את תופעות הטבע, בפרט את אלה שמשרתות ישירות את האדם, או לחלופין את אלה שמסכנות או אף הורגות אותו? האם אלוהים יכול להישאר כהסבר מניח את הדעת של עולם שבו האדם איננו במרכז?

הדילוג השני: השיטה המדעית
הניתור השני שעשתה האנושות מן העולם האלילי אל העולם המדעי נעשה מיד לאחר הדילוג שאותו מסמל קופרניקוס. ניתור זה קשור אף הוא בשמו של אדם גדול: גליליאו גליליי, שכתב-עת זה נושא את שמו. גליליאו חי ופעל באיטליה בסוף המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17. אם קופרניקוס לפניו ערער במידה רבה את יסודות ההסבר המטאפיזי לעולם, גליליאו זיהה את היסוד של הסבר אחר, לא דתי, בעל תוקף ובעל פוטנציאל יישומי שלא היו כלל להסבר האלילי של העולם. הוא הבין שידע מועיל על העולם, ידע שבכוחו אפשר לנבא מראש תופעות טבע ולתכנן תכנון תבוני בעולם, כלומר, לבנות מערכות מכניות או אף ביולוגיות כדי להשיג מטרות רצויות כלשהן, מושג רק בדרך מסוימת המכונה כיום "מדע". גליליאו לא ייסד או "המציא" את המדע. כל אדם נורמלי, והאדם הקדמון בכלל זה, רוכש את הכרותיו הבסיסיות ביותר על העולם באמצעות השיטה המדעית. תמציתה היא אימוץ של פרשנות של אותות הנקלטים מן העולם כידע, בתנאי שפרשנות זו מתקבלת כמסקנה משילוב של תצפית בעולם, ניסוי, והפעלה של חוקי היגיון וחישובים מתמטיים. היכולת המוחית לבנות הסברים של העולם בשיטה המדעית היא אחד המאפיינים של ההומו ספיינס, "האדם החושב", שהחל לצעוד על הפלנטה הזאת לפני כמאה אלף שנים, והיא מהווה חלק חשוב של הסיבה מדוע הוא מכונה בשם זה.

כל אדם כיום, וכל בני האדם מאז ומעולם, מסבירים לעצמם את האותות הבסיסיים שהם מקבלים מן העולם באמצעות השיטה המדעית, אולם עד למאה ה-17 בני אדם לא ידעו שזה מה שמוחם מבצע. הניתור הגדול של גליליאו הוא ההכרה שזוהי המתודה שבה נרכשות ההבנות בנות התוקף של העולם. גליליאו הוא הראשון שהגיע להבנה זו וביטא אותה מפורשות, בעיקר על-ידי הדוגמה האישית שנתן בשיטת חקירתו את העולם. תוצאות הניסויים המדוקדקים שערך בחקר הקינמטיקה של גופים נעים בשדה הכבידה של כדור הארץ היו אחת מאבני היסוד שעליהן בנה ניוטון את תורתו (ראו להלן). בין תרומותיו החשובות של גליליאו יש למנות את הגילוי של ארבעה ירחים שסובבים את כוכב הלכת צדק, הנושאים כעת את שמו, ירחי גליליאו. גילוי זה נעשה בתצפית שערך בטלסקופ האסטרונומי שבנה, כנראה הראשון מסוגו בעולם, והוא זה שאישש במידה ניכרת את תמונת העולם הקופרניקאית. גליליאו הוא זה שהנחיל את ההבנה שהשיטה המדעית היא הדרך היחידה לרכישת ידע על המציאות, ואין בלתה, ולכן אלברט איינשטיין ראה בו את אבי המדע המודרני. הבנה זו היא עמוד התווך עליו נשענת כל הציביליזציה האנושית של מאתיים השנים האחרונות, הן מן הצד הטכנולוגי והן מן הצד הרפואי שלה. היא זו שפתחה את השער להפעלתה של המתודה באופן מכוון ומבוקר, תהליך שכיום מייצגת אותו המילה "מדע".

הדילוג השלישי: הפיזיקה הניוטונית
מיד לאחר גליליאו קם אדם נוסף, שאחראי יותר מכל אדם אחר לניתור השלישי בקפיצה האנושית הגדולה. איש זה הוא אייזק ניוטון (Newton), שחי בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. ניוטון הוא האדם שמימש באופן המלא ביותר את העקרונות המופשטים המונחים ביסוד ההבנה האנושית של העולם שעליהם הצביע גליליאו. בגאוניותו שילב ניוטון בעבודתו את כל מרכיבי המתודה המדעית ויצר את עמוד השדרה של הפיזיקה המודרנית על-ידי שילוב של ניתוח תצפיות ותוצאות של ניסויים עם תורה מתמטית משוכללת. תורתו של ניוטון היא זאת שמספקת לנו, בין השאר, את הנתונים הבסיסיים ביותר הקשורים למערכת ארץ-ירח. אלה כוללים, למשל, את המרחק המדויק בין שני הגופים, ואת המיקום של הירח בכל רגע. חוקי ניוטון הם אלה שמאפשרים חישוב של מסלול, בעל לוח זמנים מדויק, של עצם שנע בין כדור הארץ לירח. כוחה הגדול של הפיזיקה הניוטונית הוא בראש ובראשונה במה שאין בה, שכן אף על פי שהאיש עצמו היה כנראה אדם מאמין, אין בתורתו הפיזיקלית אף שמץ של מטאפיזיקה.

הדילוג הרביעי: אל פסגות הטכנולוגיה
המהפכה הטכנולוגית העצומה, שהתחוללה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20, היא הדילוג הרביעי של המין האנושי. מהפכה זו שינתה מהותית את גורל המין האנושי ואין אדם על פני כדור הארץ שאין היא נוגעת בו ישירות. זהו למעשה יישומה של תורת ניוטון, ושל התורות הפיזיקליות הגדולות שנוצרו בעקבותיה – אלקטרומגנטיות, תרמודינמיקה ותורת הקוונטים. המהפכה האדירה הזאת היא אישוש דרמטי מאין כמוהו לתפישה הגליליאנית, שאפשר להשיג ידע מועיל על העולם רק בעזרת המתודה המדעית. עד לימיו של גליליאו, המין האנושי התקיים על פני פלנטת כדור הארץ לאורך אלפי שנים בצורת חיים שהיתה בקיפאון כמעט מוחלט. תוחלת החיים ורמת החיים של אזרח העולם במאה ה-16 לא היתה שונה בהרבה מתוחלת החיים ורמת החיים של אדם באלף השני לפני הספירה. לעומת זאת, לאחר גליליאו, במאה וחמישים השנים האחרונות, השתנה המצב האנושי לבלי הכר. צעדו הקטן של ניל ארמסטרונג הוא סמל לשינוי העצום הזה, סיום הולם לקפיצה המרובעת שעשתה התרבות האנושית, מתפישת עולם שבה הירח הוא אלוהות והלבנה היא האלה פיבי או ארטמיס, אל ציביליזציה והבנת עולם שמתוכן ובכוחן בן אדם דורך ברגליו על ארטמיס וצועד זקוף על קרקע הירח.

האתגר הגדול
יוג'ין סרנאן ראה בהטסת אדם לירח אתגר שמעצב את גורל האדם. האסטרונאוט האמריקני דיבר, ברוח הזמנים ההם, על האתגר של אמריקה. כיום ראוי להחליף באמירתו את המילה "אמריקה" במילה "אנושות". אפשר להעז ולנחש שגם סרנאן עצמו וגם נשיא ארה"ב לא היו מתנגדים היום לנוסח מתוקן של ההצהרה, לאמור: "האתגר של האנושות היום מעצב את גורל האדם מחר."
סיסמה זו יכולה להישמע קצת טריביאלית. כמעט מובן מאליו שהבעיות והקשיים הניצבים כיום בפני המין האנושי והדרכים שבהן בני אדם מבינים אותם ומנסים לטפל בהם, קובעים מה יקרה לבני האדם מחר. אולם אותה קפיצה גדולה, שצעדו הקטן של ארמסטרונג חותם אותה, נותנת לאמירה זו משמעות חריפה שלא היתה לה לפני פחות ממאה שנה. הקפיצה הגדולה לא רק הרימה את האדם לשמיים והציבה אותו על אדמת הירח. היא הביאה בכנפיה גם התפתחויות בכיוונים אחרים לגמרי. הדילוג האחרון בקפיצה המרובעת הביא לעולם כלים שנותנים בידי בני אנוש, אולי אפילו בידי בני אדם בודדים, את הכוח להשמיד את המין האנושי כולו. זוהי מציאות שהאנושות מעולם לא עמדה בפניה. אנשים רבי עוצמה שקבעו גורלות של מיליונים עמדו למין האנושי לעתים לא רחוקות בתולדותיו. אולם עד לאמצע המאה ה-20 לא היה מצב שבו כוח השמדה מעין זה היה בידי אדם אחד, בידי קבוצה של אנשים, או אפילו בידי מעצמה עולמית. האתגר החמור והקשה ביותר בפניו עומד המין האנושי במאה ה-21 הוא כיצד אפשר להמשיך להתקיים במציאות כזאת, שאין לה אח ורע בתולדות האדם. סביר להניח שחלק גדול מן הכלים הארגוניים, המנגנונים החברתיים, החוקים, הנהלים, ההתאגדויות וחלוקת הסמכויות הנהוגים עד כה בחברה האנושית העולמית אינם מתאימים לעולם החדש, רווי הסכנה הזה. ייתכן שאפילו עקרונות מוסר בסיסיים המקובלים במרבית החברות האנושיות, יצטרכו אף הם לעבור שינויים מהותיים במציאות החדשה הזאת.

האתגר שמעמיד לפני החברה האנושית קיומם של אמצעי השמדה המוניים ההולכים ומתרבים בעולם חמור במיוחד לנוכח הדינמיקה של הקפיצה הגדולה שאליה ייחסנו את אמירתו של ארמסטרונג. רוב הגורמים שכרגע הם בעלי הכוח הפוליטי והצבאי בעולם אמנם ביצעו, בדרך כלל, את אותה קפיצה גדולה. אולם הדבר רחוק מלהיות נכון לגבי מיליונים, או אולי אפילו מיליארדים של בני אדם אינדיבידואליים בעולם. קרוב ל-6.8 מיליארד בני האדם המאכלסים כיום את פלנטת כדור הארץ, מפוזרים בהכרתם ובהבנתם את העולם בנקודות שונות לאורך המרחק התרבותי, ההגותי והאמוני שמשתרע בין נקודת הזינוק הראשונה של הקפיצה המרובעת ובין נקודת נחיתת הסיום שלה. ייתכן שאלה שהשלימו את הקפיצה במלואה אינם מהווים אפילו רוב בין בני האדם החיים כיום. מאות מיליוני בני אדם, בני כל האומות ובני כל הדתות, מאמצים כידע שלהם על העולם תובנות שהגיעו אליהם שלא באמצעות המתודה המדעית הגליליאנית. אפשר שרוב בני האדם ממשיכים לראות מציאות של ישויות מטאפיזיות כהסבר לגיטימי של תופעות בעולם הביולוגי ואפילו בעולם הפיזיקלי. רבים אף מקבלים זאת כעובדה שממנה נובעות מסקנות מחייבות גם בעולם החברתי האנושי. הקיצוניים בין בעלי השקפת עולם והכרות מסוג זה מכונים כיום פונדמנטליסטים, והם מצויים במספרים לא קטנים אולי בכל החברות האנושיות בעולם. האיחוד של מוח אנושי, המזהה בעולם הפיזיקלי עקבות של אלוהות בעלת דרישות מסוימות מבני אדם עם ידיים שאוחזות בכלי נשק הוא צירוף הרה סכנות. הטבח בניו יורק ביום 9 בספטמבר 2001, שלאושרנו לא היה (עדיין?) בידי מבצעיו נשק גרעיני, הוא תמרור אזהרה על הפוטנציאל הקטלני עד לממדי שואה הטמון בצירוף כזה.
אין בדברים אלה כדי לומר שבעלי השקפת עולם גליליאנית, החפה מכל מטאפיזיקה, חסינים בפני עמדות, רצונות וכוונות הרות אסון לזולתם ואף לעצמם. אולם בעת שדברים אלה נכתבים נראה שיש מתאם גבוה בין מקורות הסכנות המידיות שלפניהן עומד העולם, וכן בין חלק גדול של מבצעי מעשי האלימות הגדולים המתרחשים כיום בעולם, ובין אנשים בודדים או חטיבות אנושיות שאמונה בישויות מטאפיזיות, שפועלות בתוך המציאות הפיזיקלית ואף מציבות דרישות בפני בני אדם, היא חלק מתמונת העולם שלהם. לכן, אותה "קפיצה גדולה למין האנושי" עלולה להיות חרב פיפיות. ההתפשטות של נשק גרעיני ושל נשק ביולוגי וכימי להשמדה המונית באה אף היא בכנפיה של הקפיצה, והיא תהליך השותל בחברה האנושית פצצות מתקתקות. ישנן דרגות שונות של קרבה בין חברות אנושיות שונות לאותן פצצות, אך פוטנציאל ההשמדה העצום מעמיד בסכנה ממשית את המין האנושי בכללותו, ומינים אחרים על פני כדור הארץ עמו.

תנאים להישרדות
כדי שהמין האנושי ימשיך לשרוד, או מכל מקום כדי שקיומו על פני כדור הארץ לא ישתנה לרעה במידה ניכרת, צריך להתקיים במאה ה-21 לפחות אחד מבין שני תנאים: אפשרות אחת היא שאותה טכנולוגיה שפיתחה את כלי ההשמדה ההמוניים תגלה בתוך פרק זמן סביר גם אמצעים לנטרול הכוח האדיר הזה. אולם קשה מאוד לבנות תוכנית, מכוונת וערוכה מראש, לקראת מימוש התנאי הזה. גם הידע הפיזיקלי שעליו מושתתת כל הטכנולוגיה הגרעינית, כולל זו שקשורה בייצור כלי הנשק הגרעיניים, לא הושג כתוצר של פעילות מכוונת ומתוזמרת לקראת בניית הטכנולוגיה הזאת. אמנם, פיתוחה של הפצצה האטומית הראשונה בתכנית "מנהטן" האמריקנית בשנות מלחמת העולם השנייה הושג על-ידי פעילות מכוונת ומתוכננת כזאת. גם המצעד על הירח היה תוצאה של תשע שנים של יוזמה, פיתוח ועבודה המכוונים לעבר מטרה זו ממש. אולם שני הפרויקטים כאחד לא היו אפשריים, ולא היה מקום אפילו לחשוב על ניסיון לממשם, ללא תשתית רחבה ועמוקה של ידע והבנה שהושגו ללא כל יד מכוונת ובוודאי לא לקראת תכלית מידית כלשהי לשימוש האדם. לצערנו, כפי הנראה אין לנו כיום בסיס של ידע פיזיקלי, ביולוגי או כימי שעליו אפשר לתכנן פרויקטים טכנולוגיים להצלת האנושות מן הנשק להשמדה המונית ההולך ונאגר במחסנים שונים ברחבי העולם.

קיים היום מירוץ בעולם, שאולי לא הכול ערים לו, בין קצב ההתפשטות של נשק ההשמדה ההמונית בעולם, ובין פיתוח היכולות של בעלי התבונה והחמלה בחברה האנושית לפקח על הנעשה בעולם בתחום זה, ולשלוט במידת הצורך בגורמים ההרסניים שבה. האפשרות השנייה להבטחת ההישרדות של המין האנושי היא שבמירוץ זה ינצחו יסודות התבונה. ואין הכוונה כאן בהכרח לניצחון צבאי במהלך מלחמתי או בצעד אלים אחר כלשהו. ניצחון התבונה יושג אם המרכיב הרציונלי בחברה האנושית ישכיל לבנות בעולם, לפני שיהיה מאוחר מדי, מנגנונים חברתיים בינלאומיים ומסגרות והתאגדויות כלל-אנושיות ועל-לאומיות, שיש להם אמצעים טכניים, כוח פיזי ובעיקר גיבוי מוסרי ואידאולוגי של אזרחי העולם התבוניים, לפעול בכל רחבי כדור הארץ למניעת שואות עולמיות. התפתחות כזאת תהיה כרוכה בשינוי רדיקלי של הרבה מוסכמות אנושיות מקובלות. לדוגמה, "משטרה עולמית" הוא מושג שרבים פוחדים ממנו ושסופרים, הוגי דעות, סוציולוגים ומדינאים רבים פסלו אותו מעיקרו. ייתכן שכדי להבטיח את קיום המין האנושי גם במאה ה-22, יהיה צורך להסיר את הווטו שחוגים ליברליים רבים מטילים על מושג מעין זה.

עיצוב הגורל האנושי
צעדו של ארמסטרונג היה אך פעולה סמלית קטנה בסיומה של קפיצה מעל כברת דרך ארוכה מאוד, לא רק בממד הזמן אלא בעיקר בתחום הרוח האנושית ותפישת העולם של בני האדם. כפי שכבר ציינו, לא כל בני האדם עשו את הקפיצה הזאת. למעשה, קפיצה זו פתחה פער בחברה האנושית שאולי אי אפשר לגשר עליו. רבות מדובר בספרות ובעיתונות על הפער הכלכלי העצום שקיים בעולם בין שכבות שונות של בני אדם, הן בין מדינות שונות והן בתוך המדינות עצמן. פער גדול אחר שקיים בחברה האנושית, שקשור כמובן לפער הכלכלי, הוא פער ההשכלה. אולם, הגדול והמסוכן מכולם הוא פער בתודעה האנושית, בתמונת העולם ובהבנתו במוחם של בני אדם שונים. פער זה קיים בין אלה שביצעו את הקפיצה של ארמסטרונג ובין אלה שנותרו מאחור. בגלל פער זה, ודווקא בגלל תפישות עולם ליברליות של הומניזם ושוויון מוחלט בין כל בני האדם, האפשרות השנייה של ביצוע שינויים מבניים בסדרי החברה האנושית שמתחייבים כדי להבטיח שרידות, אולי לא תוכל להתממש. במקרה זה סיסמאות שני האסטרונאוטים והמפעל שבו הם השתתפו עלולים לקבל משמעות שונה לחלוטין. ההליכה על הירח תישאר צעד קטן בתוך קפיצה גדולה, כפי שתיאר זאת ארמסטרונג, אולם במשמעות שנייה זו, זהו גם צעד ראשון לפתחה של קפיצה חדשה שעושה המין האנושי אל מחוץ לגבולות הפלנטה שלו, וכאן אולי מתאים יותר דימוי של קפיצה לגובה. הצעד על הירח הוא ראשיתו של תהליך בנייה של מושבות אנושיות מחוץ לכדור הארץ. זוהי קפיצה גדולה גם כן, אך השפעתה הישירה על חיי מרבית בני האדם לא תהיה בהכרח כה מכרעת, בוודאי לא מידית. אולם אם שתי האופציות להישרדות לא יתממשו, ייתכן שדברי סרנאן על עיצוב מחדש של גורל האדם יקבלו מובן קיצוני, אולי מעבר למה שהיה בכוונתו. מתוך הסתכלות פסימית על ההתנהלות האנושית בראשית המאה העשרים ואחת אי אפשר להפריך מעיקרה את המחשבה שאותה קפיצה שנייה של האנושות, שהצעד הראשון שלה נעשה על הירח לפני ארבעים שנה בדיוק, תהיה פתח מילוט מכדור הארץ בעבור מקצת מבני המין האנושי. ואם אלה הם פני העתיד, יתממשו דברי סרנאן באופן כואב ביותר. המין האנושי יעוצב לגמרי מחדש במושבות חיצוניות, הרחק מכדור הארץ, ערש לידתה וביתה המקורי של האנושות, שלא עמדה באתגרי היום ולא עלה בידה לשמור על בית זה ועל עצמה.

אישי:
פרופ' אליה ליבוביץ הוא מרצה לאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מכון סאקלר לאסטרונומיה של אוניברסיטה זו.