הורים רבים שבוחרים שלא לחסן את ילדיהם, אינם מבינים מדוע הם מעוררים עליהם את זעמם של כל יתר התושבים
הורים רבים שבוחרים שלא לחסן את ילדיהם, אינם מבינים מדוע הם מעוררים עליהם את זעמם של כל יתר התושבים.
"מה כבר קרה? אם הילדים שלכם מחוסנים ומוגנים מפני המחלה, למה אכפת לכם שאנחנו לא מחסנים את הילדים שלנו?"
גם אם נתעלם מההנחה המובלעת, לפיה הורים רשאים לסכן את בריאות ילדיהם בשם אמונות טפלות, התשובה המלאה מסובכת יותר. האמת לאמיתה הינה שאף חיסון אינו מושלם. מתוך כל אוכלוסייה של מחוסנים, יהיה תמיד אחוז מסוים של ילדים, קטן ככל שיהיה, אשר לא יפתחו תגובה חיסונית ולא יהיו מוגנים מפני המחלה. ילדים אלו מצטרפים לאוכלוסיית המבוגרים שמערכת החיסון שלהם מתקשה לתפקד: נשים בהיריון, קשישים, מושתלי רקמות ואחרים. כל אלו פגיעים למחלות המדבקות שהילדים שאינם מחוסנים יכולים להעביר להם. בשל מצבם הבריאותי המעורער מלכתחילה, נוטים חולים אלו גם לסבול ביתר-שאת מסיבוכים אפשריים.
תזכורת לנקודה זו הגיעה היום מקיבוץ בית קשת (כך מתוך mynet), שם מתגוררות מספר משפחות - לא ידוע בדיוק כמה - הבוחרות שלא לחסן את ילדיהן מפני נגיף החצבת. זוהי, כמובן, זכותן המלאה, עד שזכות זו גורמת נזק לאחרים.
לפי הכתוב, אחת מתושבות הקיבוץ, אילנה אשל, גילתה במהלך ההיריון כי שהתה בנוכחות ילד חולה חצבת. מכיוון שהחצבת מסוכנת במיוחד לנשים בהיריון, נאלצה האשה לקבל חיסון סביל ייחודי כנגד המחלה, שנרקח במיוחד עבורה בעלות של אלף שקלים חדשים, וניתן לה בארבע זריקות נפרדות.
אילנה ומשפחתה הפיצו מכתב בקרב חברי הקיבוץ, בו הבהירה את המצב הבעייתי לתוכו נקלעו היא ומשפחות אחרות, כתוצאה מהבחירה של אחרים שלא לחסן את ילדיהם. ואני מצטט -
"אתם לא התחסנתם והתעלמתם מאוכלוסייה בסיכון - אנחנו התחסנו.
אתם לא הסתגרתם בבתים - אנחנו מסתגרים.
אתם מביאים אורחים לקיבוץ - אנחנו לא מביאים אורחים לקיבוץ."
המשמעות ברורה: דרך החיים שבוחרות משפחות מסוימות בקיבוץ, פוגעת, ואף מהווה סיכון פיזי של ממש, עבור יתר תושבי הקיבוץ.
הקיבוץ מתכנס בימים אלו כדי לקבל החלטות משותפות בנוגע לדרך ההתמודדות עם הטענות, ולפי הכתוב במאמר נראה שכולם מבינים שצריך לנקוט בפעולות. אני מתקשה להאמין שיצליחו לשכנע את המשפחות לחסן את ילדיהן, אך ייתכן שגיבוש של הוראות מניעה בסגנון - "אם הילד חולה בחצבת, אל תתנו לו לצאת מהבית" - יכול לסייע במניעת התפשטות המחלה. גם אז, זוהי אינה דרך מהימנה לעצור את התפשטות החצבת. אבל זוהי התחלה.
קיימות שתי נקודות שמעניינות אותי במיוחד בפרשה.
הראשונה היא האם הקיבוץ יבחר 'לכפות' על המשפחות להתחסן, באמצעות איום בסנקציות. החוק אמנם אינו מחייב את ההורים לחסן את ילדיהם, אך הקיבוץ יכול לבחור לסלק מתוכו חברים בהם הוא אינו מעוניין. בהחלט ייתכן כי שמורה בידיו הזכות החוקית להורות למשפחות הלא-מחוסנות לעזוב את הקיבוץ (או לפחות לשלול את חברותן בקיבוץ) אם יתחוור כי נוכחותן פוגעת ביתר החברים. האם יבחר לעשות זאת? אולי. נחיה ונראה.
הנקודה המעניינת השנייה קשה יותר, מכיוון שהיא מעלה תרחיש אפשרי אלטרנטיבי. מה היה קורה אילו אילנה אשל הייתה לוקה בחצבת בזמן ההיריון, ונפטרת חס וחלילה? האשם היה מוטל באופן מיידי על המשפחות הלא-מחוסנות. האם היה ניתן לתבוע אותן, או את הנהלת הקיבוץ, על הנזק הנורא שגרמו? אולי על הריגה בשוגג? אינני מומחה למשפטים, אבל באופן אינטואיטיבי (שלמדנו כבר להיזהר ממנו, אבל מילא) נראה לי שיש כאן בהחלט קייס, ואולי גם כזה שיכול להותיר תקדים רציני בספרי המשפטים. באנגליה נפטר כבר מחצבת בשנת 2008 ילד אחד שמערכת החיסון שלו לא תפקדה כראוי. באותו מקרה לא היה ברור מי הדביק את הילד. בקיבוץ בית קשת, נראה ברור שאפשר להטיל את האשמה הקולקטיבית על מספר מצומצם מאד של משפחות.
אני שמח שאילנה אשל עדיין בריאה ושלמה, ושלא נגרם נזק לבריאותה (על אף שארנקה סבל בוודאי). אני שמח גם שהקיבוץ מנסה להגיע להחלטה מושכלת ורצינית באשר לצעדים בהם יש לנקוט, תוך כדי רב-שיח מכובד ומכבד עם המשפחות שאינן מחסנות. ועם זאת, עצוב לראות התפרצויות של החצבת בישראל. זוהי המחלה היחידה המועברת אך ורק על-ידי בני-אדם, וחיסון רחב מספיק של אוכלוסייה יכול להעלימה לחלוטין מן העולם. בכל מקום בו ירד אחוז המחוסנים בעשור האחרון, התפרצו מגיפות חצבת וגרמו למותם של ילדים רבים.
אם אתם הורים לפעוטות, אני פונה אליכם: היו אחראים על מעשיכם, ודעו את ההשלכות לבחירות שאתם עושים. אל תפגעו בילדים של אחרים. אל תפגעו בנשים בהיריון ובעובריהן. אל תהרגו את סביהם וסבותיהם של ילדים אחרים.
חסנו את ילדיכם.