מתי היה הג'נוסייד הראשון ועל-ידי מי בוצע? לא תאמינו, אבל אבות אבותינו התברכו בראשוניות זו במחתם את זכר עמלק. נכון שסיפור היציאה ממצרים מצוץ מן האצבע, אלא שהיתה כוונת-מכוון לממציאיו ומגבשי הנראטיב שלו, לגולל את פרשיית הנדודים במדבר
ד"ר יחיעם שורק
לקראת יום השואה במיוחד צפים ועולים הרהורים שונים, היישר מחדרי הבטן, חלקם מבקש לנכס את התופעה של ג'נוסייד – השמדת עם – לאירועי השואה בלבד וחלקם מבקש, ולא בלי אומץ, לבחון את תופעת הג'נוסייד לאורך ההיסטוריה, ללא כחל וסרק, ולהתמודד אף עם שאלות נוקבות באמת.
כידוע, בשנת 1915 התחולל מין ג'נוסייד ארמני שבוצע על-ידי התורכים, ובאכזריות נוראה. למעלה ממיליון ארמנים נרצחו במיתות משונות והאשמה בכך מוטלת בכבדות על כתפיה של תורכיה. מדינת ישראל לדורותיה סרבה ועדיין מסרבת להכיר מחד באשמת התורכים ומאידך בשיוך תו ההיכר של הג'נוסייד לאותו אירוע דרמטי, כמו מין פחד גלותי שהכרה ממין זו עלולה לכרסם בעוצמת הדרמה של השואה, וגרוע מכך – הרצון שלא להסתבך ולהסתכסך דיפלומטית עם ממשלת תורכיה. מהלך זה, אגב, מצביע על הכחשת ג'נוסייד.
הג'נוסייד לא הומצא על-ידי הנאצים ואף לא הסתיים באמצע שנות הארבעים של המאה החולפת – מאה שבמהלכה נרצחו ברחבי תבל כ-160 מיליון בני אדם כתוצאה מפעולות ג'נוסייד.
מתי היה הג'נוסייד הראשון ועל-ידי מי בוצע? לא תאמינו, אבל אבות אבותינו התברכו בראשוניות זו. נכון שסיפור היציאה ממצרים מצוץ מן האצבע, אלא שהיתה כוונת-מכוון לממציאיו ומגבשי הנראטיב שלו, לגולל את פרשיית הנדודים במדבר, ומתוך זו עולה, הפלא-ופלא, הג'נוסייד הראשון בהיסטוריה הכתובה הידועה לנו והוא סיפורו של עמלק. מדובר בשבט מדברי אשר התמודד עם בני ישראל במקום שנקרא בשם רפידים. נצחון בני ישראל הושג, כידוע במיתוס המופלג על משה שניצב בראש גבעה ושתי ידיו מונפות אל-על, ובשעה שכבדו ידיו נתמך משה על-ידי חור ואהרון, וכך הובסו העמלקים. בתום סיפור הקרב מצויין במקרא כי "ויאמר יהוה אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו יהוה נסי. ויאמר כי יד על כס יה. מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור" (שמות יז, 14-16). איך שלא נהפוך פסוקים אלה וננסה לרככם, עולה מהם תמונה ברורה של מלחמת שמד תמידית בעמלק, וכי העם לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יסופו כל העמלקים מעל פני האדמה. מוכר לנו מאיזה שהוא מקום? (חפשו במרכז אירופה של שנות ה-30).
מי הוא אותו עמלק? ובכן, בספר בראשית נזכר ראשון העמלקים כבנם של אליפז ופילגשו תמנע. ומיהו אותו אליפז? בנו של עשו. הנה-כי-כן נפרמת הפקעת: עשו, אחיו למחצה של יעקב, האנטיתזה למי שנחשב לאבי העם, למי שנעטר בתואר הראשוני של ישראל ("כי שרית עם אנשים ואלוהים ותוכל") ולאויבו המושבע, השטני, הנורא מכל, הוא-הוא אבי-אבות הטומאה, ואשר-על-כן, מזומנת לעם מלוא הלגיטימציה לפגוע בו ולשרש את תשתיתו, ממש כמצווה ההרצחה כלפי קין. בשום עם קדמון, בשום חברה וציביליזציה, לא תמצאו את הפנמת השנאה היוקדת כלפי אתנוס כזה או אחר, עד כדי התרת דמו. לפנינו איפוא גזענות לשמה אשר התפתחה בחברה הישראלית הקדומה: ראשיתה בדמוניזציה של עשו והמשכה במלחמת השמד בעמלק, ואם זו איננה ראשית שואה, איני יודע שואה מהי?
איזכורו הבא של עמלק מופיע בסיפור המרגלים שלח משה לתור את הארץ. בספר במדבר (יג, 29) מספרים צמד המרגלים, לאחר העצמת טוב הארץ ("וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה") מגיע קטע ההפחדה על אודות עוז העמים היושבים וחוסן ביצוריהם וכן על ענקי המקום תוך כדי דיווח גיאוגרפי: "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן".
המשך ביצוע המשימה ההשמדתית אינו מאחר לבוא ובפרק יד מוכים העמלקים והכנענים "עד החורמה", כלומר עד האחרון שבהם. למה תקפו אותם בני ישראל? הסיבה אינה נזכרת מן-הסתם, אלא מוזהר העם לא להתנפל על ה"אויבים" רק לאחר שהאל יתן לכך את הסכמתו, והוא נתן. מה-זה-נתן. באבוה נתן.
המיפגש הבא שלנו עם העמלקים מתרחש בנבואתו של בלעם. בפרק כד, פסוק 20 מנבא בלעם כדלקמן: "וישא משלו ויאמר: ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". הנה-כי-כן מתנסחת במקרא אמירה, כביכול בשמה של נבואה, הבאה לחרוץ שוב ושוב את דינו של עמלק להשמדה. למה? ככה!
ושוב להדגשה: אין כמעט ספק בכך, שסיפור יציאת מצרים מצוץ מן האצבע, ואינו אלא תולדת מוחן הקודח של מספר משפחות ביהודה אשר בנו סיפור כיסוי המבקש להצדיק את עצם ישיבתם בכנען – "הארץ המובטחת", ובכלל הנראטיב המיתולוגי הזה משתלבת כל פרשת עמלק, שהיא תשתית לגיטימית להכריז מלחמת שמד ועקירה כנגד כל "אויבי" ישראל, כגון שבעת עממי כנען. המלחמה הטוטלית, ההשמדתית, בעמלק, היא-היא ראשיתו של הג'נוסייד, והוא מתעצם בוודאי לאור "הצו האלוהי" – השמד! השמד! השמד! את המחיר המלא שילמו הפריזים, הגרגשים, הייבוסים ובעצם מי לא?!
התחנה הבאה – ספר דברים, שכידוע התחבר לא לפני המאה השמינית לפנה"ס, כלומר כאלף ומאתיים שנה לאחר תיארוך האירועים המופיעים בספרות המקראית הדאוטורונומית. בסיום פרק כה, אשר דן בעניינים משפטיים ואישיים, מופיע מן קטע, כמנטרה גזענית, out of the blue, ללא הקשר לנושא הדבור, בנוסח זה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרא בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים (כלומר כמעין עונש שמיימי "מוצדק"). והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
איך שלא נהפוך את המקור הנידון, יהיה הוא משול לדרישה אלוהית להשמדת עם, לג'נוסייד, לשואה! הבה ונצא מנקודת הנחה, נראטיבית-מדומיינת, שאכן נתקל העם ב"מסעו המדברי" באויבים כאלה ואחרים, חלקם פשוט מכיוון שבני-ישראל בקשו לחצות את תחומם הטריטוריאלי. אבל קללת ההכחדה כנגד העמלקים ומחוייבות המירדף ההיסטורי אחריהם, בבחינת צו אלוהי, אמור להותיר אותנו גם כיום, מתוך ראיה היסטורית לאחור, בפיות מאוד פעורים.
זאת ועוד, לא בכדי נזכרת השמדת העמלקים בהקשר לירושת הארץ ולהתנחלות בה. העמלקים אכן הפריעו לבני ישראל לרשת את יהודה, ובגלל הטעם המוזר והאווילי, שהם ישבו במקום וסרבו להתפנות. ממש חוצפנים!
יתירה מזו, ספר דברים נכתב, כך דומה, בימי המלך היהודאי יאשיהו, אשר ביקש לאחד את ממלכת יהודה עם שרידי ממלכת ישראל/שומרון, ועל כן רווי הספר בדרישות מיתולוגיות, כביכול קדומות, לרשת את הארץ ולהתנחל בה. זוהי לגיטימציה מעוותת על יסודות של דמוניזציה כלפי עמים אחרים.
את שרידי העמלקים אנו מוצאים כחוברים יחד לבני מדין ובני קדם נגדם נלחם גדעון השופט.
גם שאול היכה בעמלקים. למה? הסכיתו ושמעו. בראשית פרק טו של ספר שמואל א', מורה שמואל לשאול ממש ערב משיחתו למלך ישראל להאמין ביהוה ולשמוע את דבריו (אגב, כבר אז אנו עדים למעורבות הדת בפוליטיקה) ואז הוא מצוהו: "כה אמר יהוה צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".
אתם קולטים, חברים יקרים? השמדה טוטלית של העמלקים ובכללה גם בקרם וצאנם וכן רכושם. שאול לא שואל, לא מתעניין לדעת, לא מסתייג, לא מעלה כתפיו ולא מוריד גבותיו. גורנישט. נאדה. המלוכה יקרה לו ולמענה הוא גם ישמיד את אוכלוסיית האסקימואים רק אם יצטווה על ידי שלוחי יהוה צבאות. מחריד!
ושאול ממלא, קטנה כגדולה, את המשימה המקודשת שהוטלה עליו. גדולה – אולי, אך לא קטנה. בטפשותו ובאיוולתו כי רבה חס שאול ועימו העם על הצאן והבקר של העמלקים. ויוודע הדבר לשמואל, ויזדעק, ויזדקרו פיוזיו, ועד כדי כך ששקל אם לא להעביר את שאול ממושב כס מלכותו, שהרי ביזה את צו יהוה צבאות.
שמואל חוזר על מצוות יהוה, הטוב והמיטיב: "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך יהוה למלך על ישראל. וישלחך יהוה בדרך ויאמר: לך והחרמתה את החטאים - את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אותם". ומה עלה בגורלו של אגג המלך העמלקי, עליו חס שאול? שמואל תפשו וישסף את צווארו – "לפני יהוה בגלגל" – האל צמא הדם.
סיפור פשלתו הנוראה של שאול, שגילה מעט רחמים כלפי המלך העמלקי, היתה העילה למריבה הקשה, ה"ברוגז", בין שמואל לבינו, והיא מזדעקת שוב במיפגש הדרמטי-מקברי בין שאול לבין רוחו של שמואל אצל בעלת האוב, ערב הקרב מול הפלישתים בגלבוע. שמואל, בעל הזיכרון הפנומנאלי, מזכיר שוב ושוב לשאול הנחרד מדוע רוגז הוא עליו ומדוע הסיר יהוה את התמיכה משאול. מדוע באמת? וכך מתבטא שמואל בזעמו כי רב: "כאשר לא שמעת בקול יהוה ולא עשית חרון אפו בעמלק. על כן הדבר הזה עשה לך יהוה היום הזה".
יש לנו את כל ההצדקה להניח כי סיכויי התרחשותו של האירוע, כפי שהוא מסופר באופן דרמטי במקרא, הינם קלושים ואף מגוחכים. חשוב, עם זאת, להדגיש כי עצם ההתנסחות הזאת בכתבי המקרא מעניקה למירדף ההשמדתי אחר העמלקים העצמה רבה, כמעט אמונתית-ריטואלית, ולמאמין בבחינת כזאת ראה וקדש. לפנינו, איפוא, כמו גם בפסוקים הקודמים, משנה סדורה, פרוטו-גזענית, המספרת לנו כיצד יש לרדוף אחר עם מסויים ולעקרו מן השורש.
דויד אף הוא נלחם בעמלקים, וכנראה שבימיו הסתיימה מלחמת השמד בעמלקים והם נעקרו מכל מושבותיהם, וכדבר אחד הכתובים: "ויכו את שארית הפליטה לעמלק (בכוח של חמש מאות איש) וישבו שם עד היום הזה" (דברי-הימים א' ד' 43) (ומעניין, אגב, שהמושג "שארית הפליטה" שויך בתקופת השואה לניצולים מן התופת). כלומר בבחינת רצחת-וירשת. העמלקים אינם נזכרים בתולדות המלכים שירשו את דויד, למעט התייחסות מאוד מעורפלת בימי חזקיהו מלך יהודה.
החבר'ה עמדו אם-כן, ב"גבורה", ב"אומץ" וב"מסירות קודש" במשימת ההשמדה, ואגב, גורל זהה היה מנת חלקם של כל אותם שבעה עממים אשר חיו בארץ כנעו הגדולה כמו היבוסי, הגרגשי, החיוי, הפריזי ועוד. אף הם, כך דומה, הושמדו לפי חרב.
יצויין כי העמלקים הפכו במסורת ישראל לדימוי של כל אויב ועוין למטרותיו ולמשימותיו של העם. הדה-לגיטימציה והדמוניזציה כלפי גורמים "מעומלקים" לא הסתיימו אף בימינו אנו, בבחינת מתן לגיטימציה ל"כוחותינו" להכות ולכלות, לעקור ולאבד. אכן עם סגולה במיטבו.
והיה כי ישאלך בנך ביום ההוא: היכן החלו מעשי הכחדה והשמדה בעולם? תדע להישיר אליו מבטך ולדווח לו אמת.
הערת העורך: גם אם השואה שלנו לא היתה יחידה, ואף לא היחידה במאה ה-20, זה לא מפחית מחומרתה ואני אומר זאת כבן לניצולת שואה. וחוץ מזה, גם בלי קשר לשואה צריך להתמודד עם הפרשה התמוהה הזו של מחיית עם שלם בציווי דתי (אבי בליזובסקי).