תחת אצטלת החופש האקדמי מופיע לו באוניברסיטה בחו"ל מכחיש השואה הסמוי. הדבר בולט בעיקר בשעורי היסטוריה אירופאית מודרנית. מצפים שסטודנט להיסטוריה של המאה העשרים ירכוש ידע בסיסי אודות השואה
את השאלה הזו בדיוק שאל הכרוניקל להשכלה גבוהה בארה"ב בנובמבר האחרון והוסיף, דמיינו את השיחה הבאה שמתרחשת בכיתה: סטודנט בכיתת ספרות שואל את המרצה: "הייתי רוצה לכתוב את עבודת הסיום שלי על ספרות שואה. אני מנסה להחליט מי מבין השירים הוא הטוב ביותר, האם הפואמה "באבי-יאר" של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, או פוגת מוות של פול צלאן. המרצה עונה: "אינך יכול לענות על השאלה אלא אם תבין שהשירות הן פנטזיות פגומות. הן אינן מבוססות על עובדות. השואה אף פעם לא התרחשה".
ישנם תרחישים דומים רבים. למשל בקורס להיסטורית ימי ביניים, מרצה יכול להשוות קטסטרופה טבעית כמו המוות השחור עם השואה ולטעון שהם שווים או אף לחשוב שהראשונה גרועה מהשנייה. או סטודנט לאומנות יכול לכתוב על ציורים ופסלים שקשורים בשואה. סטודנט למוסיקה יכול לחקור את המוסיקה במחנות הריכוז וסטודנט לאתיקה יחקור את המעמסה שהשואה מטילה על הדורות הבאים. הדעות של כל סטודנט יכולות להיות שונות ומגוונות ואף יכולות להתעלם מקיום השואה.
תחת אצטלת החופש האקדמי מופיע לו באוניברסיטה בחו"ל מכחיש השואה הסמוי. הדבר בולט בעיקר בשעורי היסטוריה אירופאית מודרנית. מצפים שסטודנט להיסטוריה של המאה העשרים ירכוש ידע בסיסי אודות השואה. זה האלף בית של ההיסטוריון המערבי המודרני. אולם מרצה באוניברסיטה מערבית יכול בהחלט להיות מכחיש שואה, תוך שהוא מעביר מסרים סמויים בכיתה לפיהם השואה לא הייתה קיימת. הוא מסוגל לסובב את ההיסטוריה על ידי טיעונים היסטוריוגראפיים מתוחכמים ומאוד הגיוניים; להסביר את האירוע ההיסטורי, כך שהיה אמנם מעשה כלשהו והייתה אכן מלחמה, יש אולי איזושהי אשמה זעירה ביותר. אולם שואה, לא ממש, היה רק משהו קטן ולא ממש משמעותי. המחקר ההיסטורי מתמקד בפירוש של מקורות ראשוניים ומסמכי ארכיון. הסכנה היא לכן שגורמים אינטרסנטיים סמויים עשויים – תחת עקרון החופש האקדמי – לטעון שהם מפרשים את המסמכים "בצורה אחרת".
הבעיה היא שמושג "החופש האקדמי" בחו"ל פירושו שמותר ללמד קורסים מבלי להזכיר את השואה. מרצה המלמד את התחום של היסטוריה בתקופת מלחמת העולם השנייה לא נדרש בהכרח לידע בתחום היסטורית השואה, ספרות השואה, אומנות השואה ושאר תחומי השואה. למרות שלנו הדבר נראה ידע קריטי וכה משמעותי, באוניברסיטאות בחו"ל החופש האקדמי הוא מעל לכל ויותר חזק ותקף. היקף הנושאים הנלמדים הוא כה רב והמרצה נדרש להתמצא בכל כך הרבה נושאים, שבמידה שהוא מכחיש שואה סמוי, הוא מתעלם מהשואה. עד כמה שלנו זה נשמע מחריד ומזעזע והדיו של העט אינה מסוגלת לסבול לכתוב את הדברים האלה, אפילו בשם החופש האקדמי הקדוש, ישנם לכן מקרים של התעלמות מהשואה.
ישנם מרצים שמצטטים את דיויד אירווינג וטוענים כי הם פשוט מלמדים את ה"צד השני של המטבע". כלומר הם מציגים את שני הצדדים של ההיסטוריה, היסטוריה מאוזנת: את הטענות בעד קיום השואה ונגד קיומה. אולם שום היסטוריון שמכבד את עצמו לא תומך בהכחשת השואה.
מסתבר שישנם נושאים כמו הסכסוך הערבי-ישראלי שמעלים דיון בכיתה אודות השואה בין אם המרצה מתכנן זאת ובין אם לא. מרצים מסוימים באוניברסיטאות בחו"ל מקשרים בין השואה לסכסוך הישראלי פלשתיני, כמו גם בין השואה לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה. או אז השואה אמנם עולה כדיון בכיתה, אבל היא מתקשרת לסכסוכים אחרים. היא מאבדת כך מייחודה כרצח עם שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. במידה מסוימת זוהי סוג של הכחשה של שואה, או יותר נכון צמצומה לרצח עם קטן יותר ממה שהיא הייתה באמת. והכל כמובן נהפך לנתון לויכוח חופשי לנוכח סבלם של עמים אחרים.
מה ניתן ללמוד מהמתח בין החופש האקדמי להכחשת השואה הסמויה? מצד אחד הלקח הוא שיש גבול לחופש האקדמי. אנחנו צריכים להגן על ביטוי קיצוני לחופש אקדמי. מצד שני, יטענו כל המגוננים על החופש האקדמי, שמאמצים לדכא את הכחשת השואה הסמויה באקדמיה בחו"ל תחת האצטלה של החופש האקדמי הם באופן מסורתי סכנה לחופש אקדמי זה.
http://chronicle.com/article/Does-Academic-Freedom-Protect/125295/