א"ב שואל "למה יש קמטים באצבעות לאחר שהות ממושכת במים?" (מתוך הסדרה "דברים שיורמים יודעים")
באצבע המקומטת אנו מבחינים לרוב ביציאה מהבריכה אבל אם תעקוב אחר האצבעות מרגע ההרטבה תגלה תהליך דומה בכולן: כמה דקות לאחר הטבילה מופיע במרכז הפרק העליון של האצבע קמט אנכי (לכיוון כף היד) ובהדרגה נוספים קמטים מקבילים לו מצדדיו. הקמטים מתעמקים ולבסוף מופיעים בקצה האצבע גם קמטים אופקיים שלעיתים מחברים בין קווי האורך. הקמטים צפופים בזרת, שם מפריד כמילימטר אחד בין הקמטים, ומרווחים יותר באגודל.
למה מתעקשות האצבעות להתקמט? לכך יש תשובה סטנדרטית: העור סופג מים, מתרחב ולכן לאחר כחצי שעה של רטיבות יש יותר מדי עור על אותן אצבעות. אם תלבש בגד הגדול עליך בכמה מספרים הוא יראה מקומט וזה מה שקורה לאצבע.
ההסבר הפשוט שאינו נכון
הסבר פשוט ואלגנטי אבל בעיה קטנה בו: הוא לא נכון. כבר לפני שנים רבות התגלתה עובדה מוזרה: כשמנותק החיבור העצבי לעור האצבעות לא מתקמטות. העור אותו עור, המים אותם מים אבל האצבעות יוצאות מהבריכה חלקות כפי שנכנסו. הדבר נכון גם למי שהעצבים בעורו נפגעו ממחלה, למשל אצל חולי צרעת (ליתר דיוק – מחלת הנסן שהקשר שלה לצרעת המקראית מקרי בהחלט) או אפילו מי שימרח משחת אלחוש מקומית לפני הטבילה.
מסתבר שהקימוט אינו תוצאה של ספיגה פסיבית של מים בחלק החיצוני הבנוי תאים מתים של העור אלא תהליך אקטיבי הדורש תגובה של מערכת העצבים.
כתגובה לרטיבות מתכווצים תאי הציפוי הפנימי (האפיתל) של צינורות הדם. אספקת הדם יורדת בכמעט 30% והתוצאה היא שיש "פחות אצבע" מתחת לעור. אצל מי שאצבעו נכרתה וחוברה מחדש נצפתה תופעה הפוכה: אספקת הדם דווקא עלתה בעקבות טבילה במים כך שהאצבע המושתלת נותרת חלקה בעוד חברתה בכף היד השנייה מתקמטת כרגיל.
כיוון שהעור קשור לרקמה הרכה שמתחתיו פועלים עליו כוחות דחיסה וכשהכוח הזה עובר סף קריטי מופיע קמט. כיוון שהכוח פועל על העור מבחוץ פנימה (משיכה אל השכבה הפנימית שהתכווצה פתאום) יופיעו הקמטים בכיוון האורך – אותו היקף עור שכיסה במצב היבש את האצבע כטבעת עגולה עושה פיתולים להקיף אצבע מצומקת. בקצה העליון העור אינו מכסה גליל אלא מעין חצי כדור שם פועלים הכוחות כלפי מטה והקמטים משנים כיוון.
למה מתקמטות רק האצבעות?
אבל אם טבלנו את כל הגוף למה מתקמטות רק האצבעות?
מסתבר שניתן לחשב את צורת הקמטים, הממדים שלהם וסדר הופעתם מתוך מודל פיזיקלי פשוט: שכבת ציפוי דקה על גליל מעוגל בקצהו. התוצאה הגאומטרית של הכוחות הפועלים על הציפוי (המייצג את העור) תלויה על פי החישובים ביחס שבין עובי הציפוי לרדיוס הגליל. החישוב העלה שכדי שהתכווצות פנים האצבע תגרום לקמט נדרשת השכבה הקרנית העליונה של העור (Stratum corneum) להיות עבה למדי ביחס לרדיוס האצבע. כשציפוי העור דקיק הכוח יהיה לרוב קטן מהסף הנדרש ליצירת הקפל וגם אם יווצרו קמטים הם יהיו רדודים וצפופים מכדי שנבחין בהם.
השכבה הזו עוביה ברוב הגוף 10-20 מיקרון (אלפיות מילימטר) אך בכף היד עוביה כחצי מילימטר – מספיק עבה כדי שילד יוכל להרשים את חבריו בהעברת מחט מתחת לציפוי הזה. באצבע מתקיים השילוב האופטימלי לקמטים: ציפוי אפידרמיס עבה על גליל דק ולכן ניתן לראות בלא קושי את הקמטים כשיוצאים מהבריכה. אצל אנשים העוסקים בעבודה פיזית ומפתחים עור ידיים עבה גדל המרחק בין הקמטים בהתאם.
למה שמערכת העצבים תטרח להגיב כך לרטיבות?
הועלתה ההשערה (ב-2011) שלקמטים הללו יש תפקיד בהתאמת כף היד לאחיזה בתנאי רטיבות. יכולת אחיזה של כף היד בענפים או בכלים הייתה חיונית להישרדותם של אבותינו בעידנים נטולי המגבת בהם פעלה עלינו הברירה הטבעית. גם כשהם רטובים נדרשו אבותינו לטפס בזריזות על עץ נוטף מים או לאחוז באבן רטובה וחלקה כשהופיע מולם אויב. האצבע המקומטת מותאמת לכך ממש כשם שצמיג מחורץ מותאם לאחיזת כביש גם בימי גשם. תפקיד הקפלים באצבע, כתפקיד החריצים בצמיג, לאפשר ניקוז מים ממשטח האחיזה וכך למנוע יצירת שכבת סיכוך חלקלקה.
קמטי האצבע מייצגים, לפי גישה זו, עיצוב מתוחכם יותר משל סוליות מגפיים או צמיגים המחורצים לאותה מטרה משום שהם גמישים ונמחקים בלחץ. הקמטים האנכיים מאפשרים למים לזרום מהאצבע שהיא נקודת המגע הראשונה שאנו יוצרים לכיוון מטה בלי להילכד בין העור למשטח ומעט אחר כך כשאנו מהדקים את היד סביב העצם (למשל ענף שאנו נתלים עליו בטיפוס על עץ) הלחץ מיישר את הרכסים וכך נשמר משטח האחיזה הדרוש. אמנם נכון ל-2020 החוקרים לא הוכיחו עדיין שבאמת קל יותר לטפס על עץ רטוב באצבע מקומטת ובכל זאת מפתה לחשוב שיש אכן תכלית אבולוציונית לקמטים המשונים.
מחקרי המשך הניבו תוצאות מנוגדות. מחקר של קבוצת חוקרים ממרכז מקס דלבריק בברלין, שפורסם ב-PLOS ONE ב-2014, לא מצא שקמטי המים משפיעים על חדות המישוש או על המיומנות בטיפול בחפצים רטובים. לעומת זאת, מחקר של ניק דייוויס שפורסם ב-PLOS ONE ב-2021 מדד את כוח האחיזה שהפעילו נבדקים ומצא שאצבעות מקומטות מפחיתות את כוח האחיזה הנדרש לאחיזת חפץ רטוב, כך שהוא דומה לכוח הנדרש לחפץ יבש. לפי החוקר, התוצאות מרמזות ששיפור יעילות האחיזה בסביבה רטובה הוא סיבה אדפטיבית אפשרית להיווצרות הקמטים.
תודה ל-Dr. Xi Chen על עזרתו.
הכתבה עודכנה באוקטובר 2026 כדי לשקף מחקר מ-2021 שחיזק את ההשערה על תפקיד הקמטים באחיזה, לצד מחקר מ-2014 שלא מצא השפעה כזו.
שאלות ותשובות
למה האצבעות מתקמטות אחרי זמן ממושך במים?
הקימוט אינו ספיגה פסיבית של מים בעור אלא תהליך אקטיבי שדורש תגובה של מערכת העצבים. בתגובה לרטיבות אספקת הדם לאצבע יורדת בכמעט 30%, יש "פחות אצבע" מתחת לעור, והעור המכווץ נקמט.
האם העור סופג מים ו"גדל", ולכן הוא מתקמט?
לא, זהו הסבר פשוט אך שגוי. כשהחיבור העצבי לעור האצבעות מנותק, למשל אצל חולי מחלת הנסן, האצבעות אינן מתקמטות במים.
למה מתקמטות דווקא האצבעות ולא שאר הגוף?
לפי מודל פיזיקלי פשוט, קמטים בולטים נוצרים כשהשכבה הקרנית העליונה של העור עבה ביחס לרדיוס האצבע. בכף היד היא עבה כחצי מילימטר, לעומת 10-20 מיקרון ברוב הגוף, ולכן האצבעות המקומטות נראות בבירור.
מה התפקיד האפשרי של הקמטים?
לפי ההשערה, הקמטים משפרים את האחיזה בתנאי רטיבות באופן דומה לחריצי צמיג, כי הם מנקזים מים ממשטח האחיזה. עד כתיבת המאמר ב-2020 הדבר לא הוכח, ומחקרי המשך הניבו תוצאות מנוגדות.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]