מערכת השמש שלנו עוברת דרך ענן של חומר בינכוכבי שלא אמור היה להיות שם, אומרים אסטרונומים. כעת חלליות הוויאג'ר עזרו לפתור את התעלומה
הוא מכונה "הענן הבינכוכבי המקומי" (או בסלנג "המוך המקומי" Local Fluff). הענן מתפרס על פני 30 שנות אור מקצה לקצה, והוא עשוי מתערובת אטומי מימן והליום, לפי הודעה לעיתונות שפירסמו מנאס"א. כוכבים שהתפוצצו לפני כ-10 מיליון שנים, היו אמורים להרוס את הענן או להעיף אותו.
אז מה מחזיק את הענן במקומו?
"באמצעות מידע מוויאג'ר, גילינו שדה מגנטי חזק שנמצא בפאתי מערכת השמש שלנו", מסבירה מירב עופר, חוקרת הליופיזיקה אורחת בנאס"א מאוניברסיטת ג'ורג' מאסון. “השדה המגנטי הזה מחזיק את הענן הבינכוכבי במקומו, [וזה] פותר את החידה ארוכת השנים של איך יתכן שמצב זה מתקיים".
"הענן הוא בעל השפעה מגנטית חזקה יותר ממה ששיערו בעבר", אומרת עופר. “השדה המגנטי יכול לספק את הלחץ הנוסף הנדרש למניעת הריסתו".
עופר ועמיתיה מתארים את ממצאיהם בגיליון 24 לדצמבר של כתב העת המדעי Nature.
שתי גשושיות החלל וויאג'ר של נאס"א התחרו ביניהן במערכת השמש במשך יותר מ-30 שנה. הם כעת מעבר למסלולו של פלוטו ועל סף הכניסה אל החלל הבינכוכבי. בשנות ה-90', וויאג'ר 1 הפכה לאובייקט הרחוק ביותר בחלל שיצר האדם.
החללית וויאג'ר 2, שהתחרתה בכיוון הנגדי, חשפה בין היתר שהבועה המקיפה את מערכת השמש "נמעכה" בקצה אחד שלה.
"חלליות הוויאג'ר אינן נמצאות ממש בתוך הענן", אומרת עופר. “אך הן מתקרבות אליו ויכולות לחוש איך הוא בנוי רק בעצם התקדמותן אליו".
'המוך המקומי' אוחז במפרץ שנמצא מעט אחרי הקצה של מערכת השמש באמצעות השדה המגנטי של השמש, שיוצר ע"י רוחות שמש, בועה מגנטית המתפרסת על פני 10 מיליארד ק"מ מקצה לקצה. הבועה מכונה "הליוספירה", והיא מגינה על החלקים הפנימיים של מערכת השמש מקרניים קוסמיות בינכוכביות וענני אבק בינכוכביים. שתי החלליות ממוקמות בשכבה החיצונית ביותר של ההליוספירה, בה הרוח הסולארית מואטת ע"י לחץ מגז בינכוכבי.
וויאג'ר 1 נכנסה לשכבה החיצונית של ההליוספירה בדצמבר 2004, ווויאג'ר 2 בשנת 2007. מידע מוצלב מהן מספק נתונים חיוניים למחקר החדש.
עננים בינכוכביים נוספים עשויים להיות ממוגנטים, כך משערים עופר ועמיתיה. ואנו יכולים בסופו של דבר להיתקל באחד מהם.
"השדה המגנטי החזק שלהם יכול לדחוס את ההליוספירה במידה רבה יותר מהדחיסות שלה כיום", לפי נאס"א. “דחיסה נוספת עלולה לאפשר לקרניים קוסמיות רבות יותר להגיע אל החלק הפנימי של מערכת השמש, ובאופן פוטנציאלי להשפיע על האקלים הסביבתי ועל יכולתם של אסטרונאוטים לטוס בבטחה בחלל".