הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ב': שיבת ציון

כתוצאה מהצהרת כורש ממריא ונוסק מעמד הכהונה, שממירה בהדרגה את ההנהגה הממלכתית שאיפיינה את יהודה עד הכיבוש הבבלי וחורבן הבית

"ישן מפני חדש נחריבה!" (מן האינטרנציונאל)

"אז מה היה לנו" בחלק א'? הבלטת עוצמת הדת והפולחן, שימת לב ההנהגה לגבי תופעה זו, רתימת כלי הקודש לטובת הממלכתיות והפיכת הכהונה לפקידות מלכותית.

בחלק זה נצפה לראשיתו של המהפך – הכהונה עושה שריר.

בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס מתחוללים גלי ההגליה מיהודה (ישראל/שומרון כברלא קיימת אלא כפחווה אשורית) לכיוון ממלכת בבל (ימי נבוכדנצר/נבוכדרצר). ממדי ההגליה היו מצומצמים, נקודתיים ומסוננים-סלקטיביים הן מן הבחינה הכלכלית, הפוליטית-מלכותית והאישית. המידע אודות התנהלות הגולים לבבל, חיי היומיום שלהם, עיסוקיהם הכלכליים, החיים הקהילתיים והפולחניים וההנהגתיים לוטים בערפל מזה ובפירורי אינפורמציה מזה.

מידע יותר מוצק, אם כי לא היסטורי גרידא על שום תנ"כיותו, זורם אלינו דרך הגולים השבים בעקבות פרסום הצהרת כורש – 538 לפנה"ס. בין אם ההצהרה אמינה או לא, ניתן לחלץ ממנה את עיקרה, והוא הזכות לשוב ליהודה ולכונן בה מעין אוטונומיה דתית-פולחנית, כשגולת הכותרת של "סוכריה" זו הינה הזכות לכונן את המרכז פולחני, קרי המקדש. זאת ועוד, הממלכה הפרסית בהנהגת כורש בחרה להתייחס מנקודת מוצאה היא ליהודה כ"מדינתא דיהד" – אזור שבמרכזו יושבת עיר בעלת אוטונומיה דתית וכורש בכלל דגל בגישה סובלנית כלפי דתות הנכבשים. כתוצאה מכך ממריא ונוסק מעמד הכהונה, שממירה בהדרגה את ההנהגה הממלכתית שאיפיינה את יהודה עד הכיבוש הבבלי וחורבן הבית. מעניין לבחון את ראשית התהליך, ממש עם ראשיתו של גל העליה הראשון, שהובל-הונהג על ידי שני נציגים ממשפחת המלוכה – זרובבל בן שאלתיאל וששבצר ולצידם, בבחינת מיעוט - בן משפחת הכהונה הגדולה – יהושע בן יהוצדק.

למדיניות הפרסית, הריאל-פוליטית, התאימה יותר ההנהגה הכוהנית היהודית מזו הממלכתית-ההיסטורית ועל כן שדרגה אט-אט את כוחה, ומשנת 516 לפנה"ס, כך דומה, עם כינון המקדש (השני), הופך מעמד הכהונה ביהודה למוביל, מעין מלוכה ממוזערת ללא כתר. ורמז ראשון לכך נמצא במיקום הנפשות הפועלות: "ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלוהי ישראל ..." (עזרא ג' 2). לשווא נחפש אחר-כך את נציגי המלוכה הנוסטלגית-מיתולוגית של יהודה. זו "מתאיידת". בהקשר זה ראוי לציין כי הנהגת המיעוט ששב מבבל/פרס "פשוט" כופה את דעותיה האמוניות על הציור שלא גלה (בתמיכה פרסית, כך דומה) והביטוי "יהודי" מתחיל מאז, ולא לפני כן בתקופת בית ראשון, להתנחל-להתאזרח בטרמינולוגיה של הציבור ביהודה ומני אז ואילך. ואל יקל הדבר בעיני הקורא. אין מדובר במעין מהלך טכני, טקסי ושולי, אלא במהותו האתנית ובליבתו של העם. מדובר היה, "אם לא שמנו לב", לעלייתו-לשיבתו של מיעוט מבבל-פרס, והוא שכפה דעתו ורצונו על הציבור אשר באזור יהודה, זה אשר לא גלה, והוא ציבור גדול ורב מבחינה יחסית. ציבור זה הוכתם מיידית כפסול, כמי שאינו "יהודי טהור" אלא עם-הארץ, ואינו רשאי להשתתף בבניית המקדש ובשאר מעמדים קהילתיים.

לפנינו איפוא מהפך אמיתי, שרבים וטובים אינם שמים אליו לב – חבורת ההנהגה של העולים השבים, והיא כוהנית על פי מוצאה, יצרה למעשה עם חדש המנווט והמכוון על ידי הכוהנים, ואלה שיקבעו מכאן ואילך את חוקי הקהילה החדשה.

לא פלא אם כן כי המושג "ערי לויים וכוהנים" מתחיל להתממש כנראה בתקופה זו, ואין לט כל קשר עם הוראותיו מספר דברים, מתקופת התנ"ך.

הגל השני של השיבה – שנת 457 לפנה"ס – הונהג על ידי עזרא הסופר, שעל פי שושלת היוחסין שלו הוא נמנה על צאצאי "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן הראש". כלומר, לא רק שהוא נמנה על משפחת הכהונה הבכירה, אלא אבות-אבותיו היה ראשון הקנאים (השוחטים בשם ה' את מתנגדיהם), ולכך תהיה השלכה רצינית בעתיד, לימי מתתיהו המורד, ובינתיים מתאפיינים הפרוייקטים של עזרא בקיצוניות לא מעטה. עלייתו של עזרא ומהלכיו בירושלים חיזקו ללא ספק את מעמד הכהונה וכרסמו בצאצאי משפחת המלוכה ששבה מגלות בבל.

כדי לבצר את מעמדו האישי ואת מעמד הכהונה מנהל עזרא מספר פרוייקטים, שהחשוב שבהם היה כינוס העם וראשי המשפחות. במעמד ציבורי וטקסי זה נקראו קטעים מהתורה, פורשו ופורשנו והציבור זכה בברכת עזרא, כשהוא עונה לו בקריאה כפולה של אמן ובהרמת הידים בתנועת מועל. מעמד כזה לא התקיים בתקופת המלוכה הישראלית/שומרונית או היהודהית והפיכתו לשגרה חזקה מאוד את מעמד הכהונה.

בשנת 445 לפנה"ס מזדקרת דמותו המיוחדת של נחמיה – שר המשקים הפרסי, שכיהן כפחת יהודה ויחד עם עזרא הנהיג מספר רפורמות. החשובה שבהם היתה מעמד האמנה. במעמד זה נשבע העם לעמוד במספר התחייבויות – להעלות שליש השקל למקדש, להביא ביכורי אדמתו, שדותיו ומטעיו, להעלות מעשרות ללויים ועוד. מעמד התחייבות זה חישל את עוצמתו של בית המקדש ובכללו את משרתיו ובמיוחד את הכהן הגדול העומד בראשו.

לאחר קרב איסוס בין אלכסנדר המקדוני לבין דריווש הפרסי (333 לפנה"ס) עבר לצידו סנבלט פחת שומרון ואף העביר לרשותו כוח רב בן 8000 חיילים. מצור אשר בסוריה נשלחה אגרת החתומה בידי אלכסנדר עצמו לידוע, הכהן הגדול שבירושלים, ובה ביקש אלכסנדר מידוע סיוע צבאי קל ובעיקר מזונות לצבאו וכן מס ידידות. העובדה שהנמען היה הכוהן הגדול מדברת בעד עצמה והיא תומכת במסקנותינו עד כה. ידוע מסרב באדיבות ובנימוס בטענה כי נאמנותו נתונה לדריווש על סמך שבועה שנשבע לו, אך משעה שנעו כוחותיו של אלכסנדר לכיוון ירושלים, התרצה הכוהן הגדול ואף קיבל את פני אלכסנדר בטקסיות רבה.

סיפורו של יוסף בן מתתיהו אודות המיפגש בין אלכסנדר לידוע הכהן הגדול טבול באגדתיות סמיכה ודביקה, אלא שהנקודה החשובה היא עצם המיפגש בין שני המנהיגים, מה שהצמיח מתן אוטונומיה רחבה יותר ליהודים, ובלשון הכתוב: "לקיים את חוקי אבותיהם" (יוסף בן מתתיהו,קדמוניות היהודים, יא, 335). זאת ועוד, המיפגש בין אלכסנדר לבין ידוע ולא אישיות אחרת, כזו שאינה כוהנית, מעידה על חיזוק מעמד הכהונה, וכמה שורות אחר-כך מעיד יוסף בן מתתיהו, כי במות ידוע ירש את כסאו, תוארו ומעמדו, בנו חוניו. ללמדנו על גיבושה של ירושה, כמו מלכות.

הנה לפנינו איפוא מהפך פוליטי-כלכלי-חברתי ומהותי-אידיאולוגי המושתת על נסיבות הזמן (חורבן המקדש וקריסת בית המלוכה), על המדיניות הפרסית של חיזוק מעמד הכהונה ועל היסוד האישי – צמיחת בית כהונה (כמי שניצל את הנ"ל, בבחינת מילוי ואקום) מבוסס (בזכות מפעליו של עזרא), ותמונת מצב זה תלווה את כל ימי הבית השני על עליותיה ונפילותיה, כפי שאבקש לתאר ברשימות הבאות.