מיתוס הדיקור הסיני

מאת ג'נין אינטרלנדי, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 13.09.2016

ב-1971 עבר ג'יימס רסטון, אז בעל טור בניו יורק טיימס, ניתוח להסרת התוספתן בבית חולים בסין. המאמר שכתב על החוויה עדיין מהדהד היום. הרופאים שלו השתמשו בתרופות המקובלות, לידוקאין ובנזוקאין, כדי להרדים אותו לפני הניתוח, כך הסביר. אבל הם טיפלו בכאב שממנו סבל לאחר הניתוח בעזרת משהו שונה לגמרי: שיטת טיפול סינית המכונה דיקור (אקופונקטורה), הכרוכה בהחדרת מחטים זעירות לעורו בנקודות מסוימות מאוד וסיבוב עדין שלהן לאחר ההחדרה. לדברי רסטון, זה פעל.

הקוראים בבית היו מרותקים. בפרץ ההתרגשות שסער בעקבות הידע החדש והאקזוטי הזה, השתבש הסיפור המקורי, ועד מהרה השתלטה הסברה הרווחת שהרופאים הסינים השתמשו בדיקור לא רק אחרי הניתוח, אלא גם כהרדמה בזמן הניתוח עצמו. העניין בדיקור בארה"ב גאה ונשאר גבוה מאז ועד היום.

אבל מתברר שדיקור, כפי שתיאר אותו רסטון, אינו פיסת חוכמה סינית עתיקה כפי שמניחים התומכים הנלהבים. למעשה, ההליך נחשב לאמונה טפלה במאה ה-17, ועד המאה ה-19 הוא כבר נזנח לגמרי לטובת גישה מדעית יותר לרפואה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו דזה-דונג החייה את הדיקור בשנות ה-50 של המאה ה-20 רק כחלק מן היוזמה שלו לשכנע את העם הסיני שלממשלה שלהם יש תכנית לשמור על בריאותם על אף מחסור חריף במשאבים כספיים ורפואיים.

מסע הפרסום של מאו פעל היטב בסין בזמנו, אך מרשים אף יותר עד כמה הוא פועל היטב בארה"ב היום. מדי שנה מאות אלפי אמריקנים עוברים דיקור לטיפול במגוון מצבים, החל בכאב וכלה בתסמונת דחק פוסט-טראומטית, והממשל הפדרלי מוציא עשרות מיליוני דולרים כדי לחקור את השיטה.

עד כה, תוצאות המחקר מאכזבות. מחקרים לא מצאו הבדלים של ממש בין דיקור ובין מגוון רחב של טיפולים מדומים. ואחת היא אם החוקרים חודרים מבעד לעור או לא, משתמשים במחטים או בקיסמי שיניים, דוקרים אזורים מסוימים בגוף על פי כללי הדיקור או באופן אקראי, אותו שיעור חולים חווה אותה מידה, פחות או יותר, של הקלה בכאב (הבעיה הנפוצה ביותר שבעבורה משתמשים בדיקור, וזו שנחקרה במידה הרבה ביותר). "אין לנו כלל הוכחות [שדיקור] שונה מטיפול פלסבו תאטרלי," אומרת הרייט הול, רופאת משפחה בדימוס ורופאה בחיל האוויר האמריקני שחקרה את הנושא, ויש לה ביקורת ארוכת שנים כלפי רפואה משלימה.

אבל לא כל החדשות רעות. במהלך חקר הדיקור, רכשו מדענים תובנות שיכולות להוליך לפיתוח שיטות חדשות ונחוצות עד מאוד לטיפול בכאב.

השפעות קטנות

דיקור מבוסס על המושג צ'י, כוח החיים או אנרגיה שהמטפלים סבורים שהיא זורמת בגוף לאורך 20 מסלולים מפורשים הקרויים מרידיאנים. אם המרידיאנים חסומים הם אמורים לגרום למחלות מפני שהחסימה מפריעה לזרימת הצ'י. החדרת מחטים בנקודות מסוימות לאורך מרידיאנים מסוימים אמורה להסיר את החסימות ולהשיב את הזרימה הטבעית של הצ'י, וזו בתורה משיבה את המטופלים לקו הבריאות. מדענים מבינים כבר זמן רב שצ'י הוא לא ישות ביולוגית לגיטימית. מחקרים רבים הראו שההשפעות של דיקור זהות בין אם המחטים מוחדרות לאורך המרידיאנים ובין אם הן מוחדרות באזורים אקראיים ברחבי הגוף. אבל תומכי הדיקור שביניהם טענו שהדיקור עצמו עדיין עשוי לפעול, גם אם במנגנון בלתי ידוע עדיין.

תמיכה חזקה לטענה זו התקבלה ב-2012, כשחוקרים במרכז הסרטן ממוריאל סלון קטרינג ועמיתיהם פרסמו ניתוח־על של 29 מחקרים שכללו כמעט 18,000 מטופלים. הניתוח העלה שדיקור מסורתי גרם לירידה קצת יותר גדולה ברמת הכאב בהשוואה לפלסבו או לדיקור דמה. רבים טענו שניתוח הזה הוא ההוכחה הברורה הראשונה שדיקור באמת פועל. אבל מבקרי המאמר הפריכו את הפרשנות הזאת. ראשית, הם מציינים, קשה מאוד לערוך מחקרים בדיקור בשיטת הסמיות הכפולה, גישה מתודולוגית שבה גם החוקרים וגם המטופלים אינם יודעים מי מקבל את הטיפול הנחקר ומי מקבל טיפול פלסבו או טיפול דמה. החוקרים ידעו מי מן המטופלים מקבל דיקור אמיתי ומי לא, והמודעות הזאת הטתה, כמעט בוודאות, את התוצאות. כמו כן, על אף שסטטיסטיקאים גילו הבדל בשיכוך הכאב בין טיפול ובין פלסבו, ייתכן שהמטופלים לא הבחינו בשינוי. "מה ש[עורכי המחקר] טוענים הוא שהמטופלים יכולים להבחין בשינוי של 5 דרגות בסולם כאב של 0 עד 100," אומר דייוויד גורסקי, כירורג אונקולוגי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וויין סטייט, בבלוג שלו. "אבל סביר להניח שהם אינם מסוגלים לכך."

אי התמיכה המדעית לא ציננה את ההתלהבות משיטת הטיפול הזאת. מרכזים רפואיים כמו מאיו קליניק ובית החולים הכללי של מסצ'וסטס מחזיקים כעת מטפלים בדיקור בצוות הקבוע. תכניות ביטוח רפואי מתחילות לכסות דיקור במידה מוגבלת, וצרכנים פרטיים, שאינם מצליחים לקבל החזרים מן הביטוח, משלמים מיליונים מכיסיהם הפרטיים. הממצאים גם לא עצרו את שטף המימון הממשלתי למחקרים בדיקור, מימון שעלה על 73 מיליון דולר מאז 2008. באותה תקופה בית החולים הכללי במסצ'וסטס קיבל נתח של 26 מיליון דולר מאותו מימון ממשרד הבריאות ושירותי אנוש של ארה"ב, בעיקר למחקרים שסורקים את מוחם של אנשים המטופלים בדיקור או חושבים על טיפול בדיקור. ומשרד ההגנה הקצה יותר מ-12 מיליון דולר בעבור חוזים ומענקים לדיקור.

ההשקעה המתמשכת קשורה בחלקה לדרישה מצד המטופלים. אבל יש הצדקות אחרות. ג'וזפין בריגס, מנהלת המרכז האמריקני לרפואה משלימה ואינטגרטיבית (מחלקה של המכונים האמריקניים לבריאות (NIH) האחראית לכל המחקר בתחום הרפואה המשלימה), מודה שסך העדויות מורות על כך שדיקור פועל דרך אפקט הפלסבו. אבל לדעתה, עדיין יש סיבה טובה לחקור את ההליך. "אין זה מופרך לחשוב שההשפעה של הרבה מחטים עשויה לשנות את עיבוד הכאב במערכת העצבים המרכזית בדרך מוחשית כלשהי," היא אומרת. בדיוק כמו שהתגלית שתה מקליפת עץ הערבה יכול לשכך כאבי ראש הובילה מדענים לגילוי החומצה הסליצילית, שבתורה הובילה לפיתוח האספירין, חוקרי דיקור רבים סבורים שעבודתם עשויה להוביל לפיתוח טיפול לכאב שיהיה יעיל יותר מדיקור. מטרתם, במילים אחרות, היא לא רק להצדיק דיקור כשהוא לעצמו, אלא להבין האם מנגנון כלשהו יכול להסביר את ההשפעה הקטנה, ואם כן, האם יהיה אפשר לנצל מנגנון זה כדי לפתח טיפול יישומי לכאב.

מנגנון אפשרי

כשמטרה זו לנגד עיניהם, מדענים בוחנים סדרה של מסלולים ביולוגיים אפשריים שבאמצעותם הדיקור עשוי להקל את הכאב. המוצלח בניסיונות האלה מתמקד בחומר אדנוזין, שסבורים שהוא מקל תחושת כאב על ידי הפחתת דלקת. מחקר בעכברים מ-2010 העלה שמחטי דיקור גורמות לשחרור של אדנוזין מן התאים הסמוכים לדקירה אל הנוזל החוץ תאי, והוא הפחית את רמת הכאב שהרגישו מכרסמים. החוקרים הזריקו לעכברים חומר שגרם להם רגישות־יתר לחום ולמגע. והם דיווחו על עלייה של פי 24 בריכוז האדנוזין בדמן של החיות לאחר דיקור. עלייה זו לוותה בהפחתה של שני שליש במידת אי הנוחות שחשו החיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במהירות שבה הן נרתעו מחום וממגע. כשהזריקו לעכברים תרכובות דומות לאדנוזין, הייתה להן השפעה דומה כמו לדיקור. הזרקת תרכובות שהאטו את סילוק האדנוזין מן הגוף הגבירה את השפעת הדיקור מפני שהיא הגדילה את זמינות האדנוזין לרקמות הסמוכות לפרקי זמן ארוכים יותר. שנתיים לאחר מכן קבוצה אחרת של חוקרים הראתה שהזרקת PAP, אנזים שמפרק תרכובות אחרות בגוף ומשחרר אדנוזין, יכולה לשכך כאב לזמן ממושך על ידי הגברת כמות האדנוזין ברקמה הסמוכה. הם כינו את השיטה הניסיונית דיקור (PAP (PAPupuncture.

שני הממצאים גרמו להתרגשות אצל חוקרים, ומסיבה טובה. האפשרויות המצויות כיום לטיפול בכאב מוגבלות ומסתמכות בעיקר על גרימת שינויים בפעילות מערכת השליטה בכאב הטבעית של הגוף, הקרויה המערכת האופיואידית. משככי כאבים המבוססים על אופיואידים בעיתיים מכמה סיבות. לא די בכך שיעילותם מתפוגגת עם הזמן, אלא הם קשורים למגֵפה של התמכרויות ומוות כתוצאה ממינון יתר ברחבי ארה"ב. בשל ההשפעות החמורות האלה, המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) יעצו לאחרונה לרופאים להגביל את השימוש בהם במידה ניכרת. הטיפולים כיום לכאב שאינם אופיואידיים מועטים, ורבים מהם כרוכים בהזרקות חוזרות ונשנות או בצנתור. ופעמים רבות יש להם תופעות לוואי, כמו הפרעות בתנועה. אדנוזין מספק מנגנון חדש לגמרי לטיפולים חדשים, עם פחות תופעות לוואי וסיכון מופחת להתמכרות. יותר מזה, אפשר לגרום לאדנוזין לזרום בגוף לפרקי זמן ממושכים. חברות פרמצבטיות חוקרות תרכובות הקשורות לאדנוזין כתרופות אפשריות.

אך גם אם אדנוזין הוא טיפול מבטיח לכאב, הממצאים ממחקר זה אינם מוכיחים שדיקור העומד לעצמו "פועל". ראשית, החוקרים לא הראו ששחרור אדנוזין ייחודי לדיקור. ייתכן שדיקור גורם להצפה של אדנוזין ברקמות הסמוכות, אך כך גם צביטה חזקה, הפעלת לחץ, או סוגים אחרים של השפעות פיזיות. למעשה, שני המחקרים העלו שכשמעלים את רמת האדנוזין בעכברים באמצעות מנגנונים אחרים, ההקלה בכאב הייתה זהה או אף גדולה יותר מן התגובה לדיקור. ושנית, תוצאות המחקר אינן מספקות תמיכה לשימוש בדיקור לטיפול במצבים אחרים שנטען שהדיקור יעיל לגביהם. תגובה מקומית של שחרור אדנוזין עשויה למתן כאב מקומי. אבל אין פירוש הדבר שהיא מטפלת גם בנדודי שינה או בבעיות פוריות.

ייתכן מאוד שערֵמות המחקרים המדעיים שנערכו על דיקור האירו את הדרך להבנה טובה יותר, ובעתיד לטיפולים טובים יותר, בכאבים עקשניים. אבל ייתכן שהגיע הזמן לאסוף את הרמזים שמחקרים פיזרו ולהמשיך הלאה.