ה'מתייוונים' לא היו כל כך נוראים כפי שתארו אותם המקורות היהודיים
מרד המקבים פרץ, כידוע, בשנת 166/167 לפנה"ס, וסימנו המוצהר, הפרובוקטיבי, היה מעשהו הנורא, הטירופי, הבקכאנלי של מתתיהו (שחיטת היהודי שהעז להקריב לאלילות ההלניסטית), שלווה בזעקתו: "מי ליהוה אלי!". היה זה לאחר שרשרת הגזירות שהמטיר המלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, "אפיפנס", על עם יהודה, אלו המוגדרות כגזירות השמד. חוקרים מתלבטים בשאלה המהותית: האם הגזירות היוו גורם לפרוץ המרד, או שמא הגזירות היו חלק אינטגראלי ממסע הנקמה של המלך הסורי, סלאוקי, בעקבות מהומות שפרצו בירושלים, כשהוא, המלך, מתרגם אותן, ברשעות זדונית או בטפשות, או במין שילוב בין השניים, כמהלך מרדני נגדו. אינני מתכוון לפתח כאן דילמה זו, אלא רק לציין כי אין ודאות שזעקתו המרדנית של מתתיהו אכן היתה מיוסדת על תשתית אידיאולוגית הגיונית, אך זו כבר אופרה אחרת.
זאת ועוד, עצם הטלת הגזירות מוטלת בספק מחקרי, אמפירי, וזאת מכמה טיעונים: המלך הסלאוקי היה סובלני ומשכיל, הוא הכיר היטב את הדת ה"משונה", המונותאיסטית, של היהודים, הוא אמור היה לשער ולצפות את התוצאות המרדניות בעקבות הטלת הגזירות ועוד. בכל מקרה הטלת הגזירות, כעובדה היסטורית ודאית וחד-משמעית, מעורפלת ושנויה במחלוקת.
על-מנת לבחון את מעשהו של מתתיהו, יש לבדוק אותו בהקשר היסטורי הרבה יותר רחב. יהודה נחשפת לשליטה ההלניסטית ולתרבותה כבר משלהי המאה הרביעית לפנה"ס, כלומר למעלה מ-150 שנה לפני פרוץ המרד המקבי, ו-150 שנה הינן "חתיכת היסטוריה". מדובר בתקופה ארוכה וממושכת, כאשר אט-אט חלחלה התרבות היוונית-הלניסטית אל ורידיה של החברה היהודאית. מדובר בתרבות, שהיתה מעיקרה חיצונית והתאפיינה באימוץ שמות, ידיעת השפה והשימוש בה, אמנות, אדריכלות ומינהגים שונים. ידועים ומפורסמים למשל סורגים מבתי כנסת בארץ ועליהם כתובות ביוונית וסמלים מעורבים: יהודיים והלניסטיים, כדי לבטא את מידת ההשפעה ההלניסטית על החברה היהודאית. השפעה זו בלטה, מטבע הדברים יותר בקרב החברה העירונית, העשירה/בינונית, זו שקיימה מגעים יותר הדוקים ורציפים עם השלטון ההלניסטי ועם סוחרים ובעלי עסקים הלניסטיים, והיתה חשופה להשפעת היסודות הזרים ביהודה. אחת התוצאות הדרמטיות לתופעה מורכבת זו היתה צמיחת מנהיגות יהודית וקבוצת פוליטיקאים שנהנו מקרבת השלטון ההלניסטי, מכיבודיו וממנעמיו. התיוונותם (בממדים החיצוניים בעיקר) נידונה לביקורת מושחזת של כמה משוררים ואנשי רוח, ששילחו בהם (ממש כמו ישעיהו ועמוס בזמנם) חיצי הסתייגות, כאלה ששילבו יחד את ההתיוונות מזה ואת הקיטוב הכלכלי-חברתי מזה בין עשירים לעניים, בין בעלי השפעה ויכולת לבין החלכאים והנדכאים. הביקורת הנידונה גברה והחריפה נוכח ניסיונו הרפורמי של יאסון, אחי הכהן הגדול, להקים בירושלים מבנים תרבותיים, ספורטיביים, חינוכיים, ואולי גם פוליטיים, בסגנון יווני-הלניסטי, על-מנת לקדם מהלכים פוליטיים, שידרוג אישי ומימוש תפיסות עולם יותר אוניברסליות ופתוחות (מול עקרונות השמרנות, הבדלנות וההתנשאות של הדת היהודית ומנהגיה).
מה היתה תגובתו של העם לנוכח תופעות אלה? ספרות המקורות אינה חושפת זאת, אך סביר להניח שדעת העם לא היתה נוחה, ואולי אף בלשון המעטה, ממהלכים כאלה ומדומים להם, בעיקר על רקע קיטוב סוציו-כלכלי ועל רקע הקמת המבנים ההלניסטיים המונומנטליים, מנקרי העין, בירושלים. עם זאת לא מציינת ספרות המקורות מעשי התקוממות עממית כנגד התופעות הנידונות, ולעיתים מובאת אף עדות לתמיכת העם ביאסון, הרפורמטור ההלניסטי, כמנהיג וכפוליטיקאי. יורשיו של יאסון הקצינו את עמדתם: התקרבו יותר לעמדות ולמגמות ההלניסטיות ולא בחלו גם לשלוח ידיהם אל אוצר המקדש כדי לממן צעדים פוליטיים ואישיים כמובן.
תמונת מצב זו והנחתת הגזירות שימשו מנוף לצמיחתם של גורמים קיצוניים, סהרורים והזויים, שהאמינו כי בכוח אמונתם העיוורת באל, בצידקת דרכם ובחזונם, יצליחו למוטט את השלטון ההלניסטי ביהודה ובמזרח התיכון בכלל. חזונו של אבי המורדים, מתתיהו, מבעבע מבין שורות המקורות, וכולו קנאות עיוורת. הוא שוחט על הבמה במודיעים את היהודי המבקש להקריב קרבן לאלילות ההלניסטית ומצדיק את מעשהו בהבאת אירוע תנ"כי מסיפורי המדבר על אודות פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהמית את זמרי בן סלוא, מי שהשתתף בפולחן אלילי נוכרי. מתתיהו מקדש את מעשהו, בבחינת צו אלוהי, כממשיכו הטבעי של פנחס המיתולוגי. הוא מכנס סביבו את הקנאים, "כל המקנא לתורה" ואת אלה הרואים עצמם שייכים למחרוזת הבריתות שנכרתו בין העדה ליהוה במהלך ההיסטוריה הקדומה ("העומד בברית" בשפת המקור) ומכריז על מרידה ביוונות וביוונים ("השיבו גמול לגויים" בלשון המקור). מסר קנאי זה תורגם הלכה למעשה במלחמתו הקיצונית והמתלהבת של מתתיהו בכל מה שהדיף ריח יווני ביהודה, ואף אותם יהודים שלא מלו את בניהם כתוצאה מגזירות אנטיוכוס, והם כנראה רבים וטובים, נלכדו על-ידי לוחמי מתתיהו ונימולו בכפיה ("בחוזקה" כנוסח הטקסט). ברוח זו ניהל יהודה המקבי, יורשו של מתתיהו, את מדיניותו ומעשיו, ומרוח הטקסטים עולה דמות של לוחם ומפקד, הנלחם בשצף-קצף כנגד כל מי שהוגדר בעיניו כאוייב ("פושע" בלשון הכתובים), ובכלל זאת טובח אוכלוסיה נוכרית ועל חלקה כופה את הגיור. יורשו, אחיו יהונתן, נוהג תחילה לפי מתכונת אחיו, יהודה, ואביו, מתתיהו, אולם משימות אישיות של שידרוג מעמד וצבירת כוח מביאות את יהונתן להתקשרות עם השלטון הזר, ההלניסטי (נגדו נלחמו בקנאות מתתיהו ויהודה) ואף להיות מחוזר על ידו, ולרמה כזו שאחד משליטי סוריה ההלניסטית מסכים למנותו לכהן גדול (למרות שאין יהונתן נמנה בין משפחת הכהונה הגדולה, וזו הפעם הראשונה שמתערב גורם זר במינוי כה חשוב במימסד היהודי) בבחינת תקדים דרמטי בתולדות עם ישראל. יהונתן זוכה גם בתואר פוליטי רם ונכבד המקנה לו השפעה בחצר המלוכה ההלניסטי (מתתיהו לבטח היה מתהפך בקברו לו מקצת מהדברים היו מגיעים לידיעתו). יהונתן מצא את עצמו גם מחויב לסייע צבאית לסורים, אם כי ניצל זאת להתמיד במשימת אביו ואחיו – לבער את עבודת האלילות מהארץ. בהזדמנות אחרת הוא שולח גיס בן 3,000 לוחמים יהודים לדיכוי מרד שפרץ בסוריה נגד השליט המכהן. כלומר נלחם מלחמות לא-לו ומשלם על כך במחיר חללים מצבאו. יורשו, שמעון אחיו, מבצע צעד נוסף לקראת נתק ממשימותיו הקנאיות של מתתיהו בשעה שהוא מתמנה לנשיא, לכהן גדול ולמפקד העליון של הצבא (כמעט מלך) – תארים המאושרים על ידי בית המלוכה הסורי, והוא מתקרב, פוליטית, ובעקבות זאת גם תרבותית וחברתית לדינסטיה ההלניסטית הסורית. תחושת השררה והאדנות של שמעון מחזקים מאוד את הביטחון העצמי שלו, ובשעה שהמלך הסורי, אנטיוכוס השביעי, "סידטס", דורש משמעון לסגת מיפו, מגזר ומן ה"חקרא" – המבצר/המעוז ההלניסטי, עונה שמעון, ברוב "חוצפתו": "לא ארץ נכריה לקחנו ... כי אם את נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט (צדק) נכבשה, ואנחנו, כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" (מקבים א' טו, 34-35). דעתנות זו, המבוססת ללא ספק על כוחו הצבאי של שמעון, משקפת עמדה כוחנית, מולה יכול היה שמעון להיחשף בהתבוננות רציפה על ניהול מדיניות החוץ ההלניסטית.
מיורשו של שמעון ועד התמוטטות השלטון החשמונאי ביהודה התנהגו שליטי יהודה, בהדרגה מואצת, אך במגמה ברורה, כשליטים הלניסטיים לכל דבר: שמותיהם היו משולבים – עברית ויוונית, גינוני החצר והטקסים טבלו בציביון הלניסטי, מוסדות השלטון התאפיינו בהשפעה הלניסטית, צבאם היה בנוי במתכונת הלניסטית, הדרך שבה איפיינו את אישיותם, מקור כוחם ושליטתם היתה בעיקרה הלניסטית, במטבעותיהם הוכתרו כמלכים (ביוונית) ואף קישוטי המטבעות ועיטוריהם היו הלניסטיים בתמציתם.
כלומר כמעט כל מאפייני המרדנות הקנאית של מתתיהו ויהודה התמוססו והתרסקו בהדרגה דרך אחרוני האחים, בניהם ונכדיהם. הדרך שניצחה לבסוף היתה דרך ההתיוונות, ההלניזציה והמודרניזציה של אז. את עיקר כוחו ועוצמתו הקנאיים שאב מתתיהו מתמונת המצב הנוראה (בעיניו) שהתגלתה: התיוונות החברה היהודאית והמטרת גזירות אנטיוכוס. קריאתו למרד נפלה על אזניים קשובות מכיוון שהאווירה הכלכלית-החברתית הקשה אז ביהודה הוצגה כפועל יוצא של ההתיוונות (עשיר=עירוני=מתיוון=משת"פ), ולא חלף אלא דור אחד כדי לפקוח עיני רבים: לא המתיוונים היו החריגים והמוזרים, אלא דווקא מתתיהו והגרעין הקשה, העוברי, הראשוני של המרד. אלה היו החריגים, שקיפלו בתוכם מעין בועה קיצונית, שדומותיה נראו בעבר (כמו פנחס ואליהו) ויתהוו גם ב"עתיד": קנאי המרד הגדול, בן כוסבה ואחרים, שהיו מוכנים בשם האל, המסורת, השמרנות, הקנאות, האמונה העיוורת בצדקתם ועוד, להביא את החברה היהודית אל סף קיצה, בבחינת "אחרי המבול". אולם למזלה של החברה הוכיחה מדור לדור דווקא ההתיוונות כמנצחת ולא היהדות הקנאית והקטלנית.
ד"ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל