מדע בתקשורת הישראלית

איילת ברעם-צברי מנתחת את היחס האמביוולנטי בין המדענים והתקשורת.

אילת ברעם-צברי

מדענים שמספרים זה לזה על חוויותיהם בתקשורת, דומים לחולים שמשווים צלקות ניתוח, כתבה רה גודל (Rae Goodell) בתזה שלה שהייתה לספר "The Visible Scientists". בישראל, שבה השמעת טענות נגד התקשורת היא ענף ספורט פופולרי, כל שיחה בין מדענים על מדע בתקשורת הישראלית נפתחת, ממשיכה ומסתיימת בעצלותם, בבורותם ובטיפשותם של הכתבים, של העורכים ושל המו"לים המעסיקים אותם, וכמובן גם של הציבור הצורך אותם. המהדרים אף יציינו את אשמתה של מערכת החינוך בקריסה התרבותית ובאובדן הדרך הכללי, שגורם לסיקור המועט והמדורדר של תחום המדע בתקשורת הישראלית. מובן שלכתבים (והכשרתם במדע), לסדרי העדיפויות של העורכים (ועמדותיהם כלפי מדע), לתרבות הרייטינג (והדיבר העליון "למכור פרסומות!"), ולמצבה העגום של מערכת החינוך (והאזרחים הלא אורייניים שהיא מייצרת) יש חלק במצב. מה שמפליא הוא שלדעת הדוברים, יש שחקן אחד במערכת שאין לו שום חלק באשמה, והוא כמובן הקהילה המדעית הישראלית עצמה.

בשיחותיי הרבות עם חוקרים, שמעתי פעם אחר פעם וריאציה על הטיעון "ובמושב לצים לא תשב": כל עוד התקשורת מתנהלת בדרכיה הנלוזות ומייצרת תוצרים בלתי ראויים שכאלה, אנחנו מסרבים לקחת חלק במשחק. לא מן הנמנע שאם תשנה התקשורת את דרכיה, נשקול בחיוב להעניק לה ריאיון בעתיד. למה הדבר דומה? לכך שנבחרת ישראל תתנה את השתתפותה במונדיאל בצביעת הדשא בכחול לבן. מה אתם יודעים, כנראה שיסתדרו בלעדינו.

"לא רוצים? לא צריך!", טוענים מקצת המדענים, ואינם מחזירים צלצול לדובר האוניברסיטה. אבל נוכחותו של המדע בשיח הציבורי הישראלי אינו בגדר מתנה שאנשי המדע הנדיבים מעניקים לאזרחים הבורים, אלא צורך חיוני בראש ובראשונה לאקדמיה עצמה. הציבור יכול להסתדר היטב בלי לדעת איך קובעים מבנה מרחבי תלת ממדי של חלבון, אבל לאקדמיה יהיה קשה מאוד לתפקד בסביבה ציבורית המתנגדת לרכישת מכשיר תהודה מגנטית בעלות של מיליון דולר. לביולוגים יהיה קשה להמשיך בעבודתם במדינה המאפשרת לאנשי דת להכתיב מדיניות, וניסויים בבעלי חיים יהיו קשים יותר לעיכול לציבור שלא נחשף לתוצאות המחקר הרפואי. לבד מצרכים מעשיים, כספי המסים מממנים חלק ניכר מתקציבי האוניברסיטאות, כך שממילא חלה חובה מוסרית על אנשי המדע להחזיר לפחות חלק מן הידע שרכשו לציבור הרחב ששילם בעבורו.

אז מה צריך לעשות? ללמוד את כללי המשחק התקשורתי, לרדת מן הגדר ולהתחיל להתמסר. "זה לא יעבוד, " חוזרים אלי טיעונים מכמה משיחות עבר, "אין זה תפקידם של מדענים, לא משלמים להם כדי להתראיין, והדבר אינו עוזר להם להתקדם. מודדים אותם לפי איכות המחקר, וזהו." אז זהו, שאת זה צריך לשנות, אני אומרת, וזוכה בתגובה למבט המום. להשתנות? אנחנו? אותם אנשים שמסבירים בלי הינד עפעף איך המדיה צריכה לקבל על עצמה תפקיד של מחנך (שהיא אינה רוצה בו), להעסיק עורך מדעי (שאין לה עניין או תקציב להעסיק), לפרסם חדשות באיחור של שבועיים רק כדי להשיג את פרופ' פלוני העסוק כרגע בכתיבת הצעת מחקר, לכלול פרטים ומושגים המובנים רק ליודעי ח"ן בשם הדיוק, ובאופן כללי להפסיק להיות תקשורת המונים ולהתחיל להיות סיינטיפיק אמריקן - אותם אנשים אינם מוכנים לקבל את הרעיון שגם הקהילה המדעית צריכה להשתנות.

צריך לשנות את נימת הזלזול שמתלווה לכל התייחסות לייצוג המדע בתקשורת ההמונים. "סיינטיפיק ידיעות" הוא לא שם גנאי. הוא המקום שבו אנשים מן היישוב יכולים לקרוא (אם יתנו להם הזדמנות ואם הם ירצו) על חידושי המדע מן הארץ ומן העולם. ההבדל בין הידיעה בידיעות ובין המאמר המקורי איננה רק תולדה של תיווך קלוקל, אלא של התאמה של המידע לקהל רחב, חסר ידע קודם ולרוב גם חסר עניין קודם בתחום. הקישור לחיי היום יום, לבריאות, לעתידנות נועד לעניין את הקוראים הפוטנציאלים בידיעה ולאפשר להם להבין את המשמעות שלה לחייהם או להבנתם את העולם. לכן "שלד שלם של פרימאט מאמצע האיאוקן נמצא בגרמניה" הוא לא כותרת טובה, ואילו "מאובן של יונק עשוי להיות החוליה המקשרת בינינו לבין הקופים" היא כן.

עוד דבר שצריך לשנות הוא לעקור מן השורש את התפיסה שמי שבוחר לתקשר עם הציבור עושה כן רק כי אין לו משהו טוב יותר לעשות. מי שבוחר לתקשר עם הציבור משקיע מזמנו וממרצו במטרה חשובה המשרתת הן את החברה והן את האקדמיה, ויש לתמוך בכל דרך בעשייה זו. הרעיון ש"תקשורתיות יתר" פוגעת במועמד לעלייה בדרגה, זהה לרעיון שיש להעניש מרצים מצטיינים משום שהם כנראה משקיעים יותר מדי בהוראה.

צריך לשנות את הנורמה שלפיה מותר רק לפרופסורים בעלי שם לדבר עם התקשורת, דבר היוצר אצל הצופים והקוראים תחושה שמדע הוא עיסוק השמור לגברים לבני שיער בלבד. צריך לזנוח את הרעיון שלחוקר סוכרים במלפפון אסור לדבר על סוכרים בקישואים – הידע שיש לחוקר סוכרים במלפפונים יש בו די כדי לתת לעיתונאי את שתי השורות שלהן הוא זקוק. אין צורך להפנות אותו לגורם שלישי, המצוי כרגע בשבתון. צריך להפנים את הרעיון שתאריכי היעד שעמם מתמודדת התקשורת הם מחר ועוד שעה, ולא סוף סמסטר אביב תשע"א. ויותר מכול – יש לזנוח את הרצון האובססיבי לשלוט בתוצר. כתבים אינם רוצים ולרוב אינם יכולים לתת למרואייניהם לראות כתבות אחרי עריכה. זה המצב, וטוב שכך. רוב העיתונות אינה עוסקת בחלבונים תוך-ממברנליים אלא בשוחד שקיבלו אישי ציבור, ולכן הנורמות שלה מתאימות לתפקידים שהיא צריכה למלא. היא לא תשנה אותן לכבודנו, גם במחיר טעויות מביכות ואי דיוקים מטופשים. זה מה שיש, ועם זה ננצח.

איך ננצח? קודם כול יש להכיר את האויב ולהכיר בכך שאיננו אויב, אלא כלי שאפשר להשתמש בו כדי להעביר את המסרים שלנו לציבור. בקורס "מדע בתקשורת: תיאוריה ופרקטיקה", למשל, שמתקיים בטכניון, לומדים סטודנטים מכל התארים על מודלים שונים לתיווך מדע לציבור, נפגשים עם כתבי מדע, מתנסים בכתיבת ידיעה מדעית, בריאיון מדען, בדיבור לפני קהל ובהכנת כתבה מדעית מצולמת, ולומדים על בשרם כמה עדין האיזון בין דיוק ופרטים לבין בהירות ועניין.

איך אגור אני, נצר למשפחת פיזיקאים, בכפיפה אחת עם אסטרולוגים וידוענים?

מילים אלה, המדגימות את הקושי של מדענים למצוא את עצמם בעולם התקשורת הישראלית, לקוחות מעיבוד משעשע אך נוקב ל"דירה להשכיר" של לאה גולדברג שכתבה ד"ר אילת ברעם-צברי. במארס 2009 פתחה ברעם-צברי בשיר הזה את הכנס שארגנה בטכניון שכותרתו "מדע בתקשורת הישראלית: מאדישות להידברות". הכנס, שדן בנושאים שהעלתה ברעם-צברי בעמודים אלה, הפגיש בין מדענים המתעניינים בתקשורת לבין עיתונאים המתעניינים במדע. העניין המשותף אמנם הבטיח אווירה טובה, אבל הדיונים שנערכו במהלכו רק הדגישו את הפער בין שתי הקבוצות.

בעוד שמדענים לא מעטים חזרו והתלוננו על איכות הדיווח המדעי בעיתונות, עמדו העיתונאים מולם והטיחו במדענים טענות קשות משלהם. אחד משיאי הוויכוח היה בעת הרצאתו הצבעונית של דודי גולדמן, כתב המדע של ידיעות אחרונות, שניסה לתאר לפני אנשי המדע את המציאות היום-יומית בחדר החדשות של מערכת עיתון גדול. עיקר הפער בין מדע לעיתונות, על פי משנתו, נובע מכך שמדענים עוסקים בדברים "חשובים", ואילו העיתונות מתעניינת יותר ויותר בנושאים "מעניינים", כאלה שיתפסו את הקורא ויעלו את הרייטינג. לסיכום דבריו אמר גולדמן שמדענים מתלוננים שאין לעיתונאים אוריינות מדעית, אבל למדענים אין אוריינות תקשורתית.

אבל היו גם כמה הצעות איך בכל זאת אפשר לגשר בין המדע לציבור רחב. עודד נפחי, למשל, העוסק בפיתוח תוכן ופורמטים לטלוויזיה, סיפר כיצד אפשר ליצור תכניות טלוויזיה המתאימות לצפייה בשעות השיא המשלבות בתוכן נושאים מדעיים.

אמצעי גישור נוסף שחזר ועלה בדיונים היה האינטרנט והשפעתו על עתיד העיתונות המודפסת. היו רבים בכנס שטענו שהאינטרנט מאפשר בפעם הראשונה למדענים רבים לעקוף את מערכות העיתונים ולהגיע באופן ישיר לקהלים רחבים, ושבכל מקרה העיתונות המודפסת עומדת לסיים את חייה. מנגד טענו אנשי הממסד התקשורתי שגם אם הפורמט ישתנה, ויעבור מדפוס למדיה אלקטרונית, עדיין יידרש תיווך של עיתונאים מקצועיים.

התחושה בסיום היום המרתק הייתה שמדובר בשתי תרבויות שונות מאוד, הדוברות שפות שונות ושנדרשת עוד עבודת גישור רבה. לא היה אפשר להתחמק גם מן המסקנה שעיקר עבודת הגישור מוטלת דווקא על כתפי המדענים.

אפשר לקרוא את הגרסה המדעית ל"דירה להשכיר" באתר הישראלי למדע בתקשורת