חוקר מגרמניה גילה כי מרכיבים שדומים להורמון אסטרוגן מפעפעים מהפלסטיק למים שבבקבוק, שבמקורם הם מי מעין זכים
ברשימה קודמת כתבתי על בקבוקים למים (ולמשקאות אחרים) המיוצרים מ-PET polyethylene terephthalate)) גרגרי ה-PET מותכים ומהעיסה טובעים את הבקבוקים.
מחקרים קודמים עסקו בפלסטיק שמכיל ביספנול-א bisphenol-a (BPA) שנחשב לרעיל, יתכן שזו היתה הסיבה להרגשה כי ה-PET בטוח לשימוש, לפחות בכל הנוגע לבריאות אנשים, אלא שממצאים חדשים מראים תוצאות על פיהן החומר אינו בטוח לשימוש.
מרטין ווגנר - Martin Wagner. מאוניברסיטת גטה Goethe University בפרנקפורט הוביל מחקר בו נבדקו תוצאות השימוש בבקבוקי פלסטיק שנוצרו מ-PET לדבריו התברר כי מרכיבים שדומים להורמון אסטרוגן מפעפעים מהפלסטיק למים שבבקבוק, זאת בנוסף לחומרים שתרם זוהו וקים חשש שהשפעתם המצטברת פוגעת בפעילותם התקינה של הורמוני רביה. לדברי ווגנר שתית מים מבקבוקי פלסטיק כמוהה כשתיית מרכיבים אסטרוגניים.
לצורך הבדיקה השתמש ווגנר בשמרים שהונדסו גנטית לשנות צבעם בנוכחות חמרים דמויי אסטרוגן, כשהונחו השמרים במים בבקבוקי הפלסטיק - צבעם השתנה. בדיקה נוספת נערכה בעזרת חלזונות רגישים לאסטרוגן.
בקבוקים שהכילו מים ממעין (בגרמניה) רוקנו ולתוכם הכנסו החלזונות, אחרי שמונה שבועות נשאו נקבות בבקבוקים כמות עוברים כפולה מנקבות שהוחזקו בבקבוקי ביקורת מזכוכית, כלומר כדברי ווגנר "משהו מהפלסטיק פיעפע וגרם לשנוי בכושר הרביה של החלזונות".
כדי להשוות נבדקו מי ברז והסתבר כי הראו "פעילות אסטרוגנית" נמוכה משמעותית ממים "זכים" שהיו בבקבוקי פלסטיק.
בעקבות מחקרו ממליץ ווגנר לשתות מי ברז, לדבריו "לפחות אין בהם הורמונים". פרסום תוצאות המחקר הביא חוקרים אחרים להמליץ על מי ברז.
כאשר מצרפים תוצאות מחקרו של ווגנר לתביעת הרגל המזהמת של ייצור הבקבוקים בגלל כמויות דו תחמוצת הפחמן שנפלטות בתהליך ייצורם מקבלים (אולי) את תחילת הסוף של השימוש הפוגע במוצר מזיק ומיותר.