מעשה אבות סימן לבנים

קווים לדמותו ולמעלליו של מנחם בן יהודה הגלילי

מהסממנים היותר בולטים במרידות לאורך ההיסטוריה, ובפרט בעידן הקדום, הוא היסוד המשפחתי, הן הפעיל והן המורשתי. הפעיל – מכיוון ש"דם סמיך ממים", והגיוני יותר לסמוך על הקשרים המשפחתיים בזיקה לשותפות מרדנית; המורשתי – בבחינת "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". היינו הנחלת מסורת מדור לדור, כאשר השנים מקבעות יותר קדושה ולגיטימציה מיתולוגית.

סממן זה בלט בקרב משפחת חשמון, מתתיהו ובניו, שהניפו את נס המרד בשלטון הסלאוקי (166/167 לפנה"ס). סממן זה בלט בתקופה הרומית בקרב צאצאי המשפחה החשמונאית – יהודה אריסטובולוס השני ויורשיו, שביקשו למרוד ברומאים.

סממן זה בלט בקרב משפחה גלילית, שזה היה כינויה. ראש וראשון לה היה חזקיה הגלילי, שהרים את נס המרד בגליל מול הורדוס בן אנטיפטרוס, מושל הגליל (36/37 לפנה"ס). בנו, יהודה הגלילי הקים בשנת 6 לספ' מסגרת קנאית, אידיאולוגית קיצונית בשם "הפילוסופיה הרביעית", שהחלה לסמן את תחילת המרד ברומאים, שסופו בשנת 66 לספ'. קבוצה קנאית זו קמה כתגובה למיפקד שערך קוויריוניוס הנציב הרומי הסורי, שכל עניינו היה לייעל את גביית המסים. יהודה בן חזקיה הגלילי תרגם זאת מיד כניסיון רומי להעמיק את השליטה ולבצר את השיעבוד היהודי, ועל כן מינף מהלך זה להתגבשות קבוצה גרעינית אנטי-רומית.
עליו מספר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: "גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עימו פרץ למחסן הנשק המלכותי הנמצא שם. צייד את חבריו בנשק הנשדד בכדי להילחם כנגד כל האנשים שנשאו עיניהם אל מלכות הורדוס" (מלחמות ב' ד' א').

בנו של יהודה היה מנחם, מנחם בן יהודה הגלילי, אחד מהקנאים הבולטים של ימי המרד הגדול. הוא הזדרז להגיע לירושלים ולממש בקרבו את האידיאולוגיה הקנאית, שהיא, כידוע, רצחנית מטבעה.

מנחם הכתיר עצמו כמנהיג הזמני של המרידה וניהל את המצור על ארמונו של הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני ונאמניו וכן חיל המצב הרומי. מנחם איפשר לנאמני אגריפס לעזוב בשלום את הארמון, אך לא כן לגבי הרומאים. הלה נתן להם את מילת הכבוד שלו שלא יפגע בהם, אך רק הניחו את נשקם נשחטו עד האחרון שבהם.
מנחם השליט בירושלים טרור ורשימת הנפגעים ממנו ומכוחותיו הלכה ונתארכה. חנניה הכהן הגדול לשעבר נרצח ויחד עימו אחיו חזקיה.
אלעזר, בנו של חנניה הכה"ג קרא תיגר על אדנותו ושתלטנותו של מנחם בן יהודה. טענתו של אלעזר היתה, כי החליפו עריץ (הנציב הרומי האחרון גסיוס פלורוס) בעריץ (מנחם בן יהודה).

שתי הסיעות – של אלעזר ושל מנחם נלחמו זו כנגד זו ובמהלך אחת התקריות הדמיות ביניהן נהרג מנחם, כשהוא לבוש בגדי מלכות.

ההתעטות בבגדי מלכות מצביעה על הרצון לחבר בין נשוא המרידה הקנאית לבין היסוד המקודש, המשיחי, בבחינת התגלות "מלך המשיח". לבוש המלכות מציג את הרצון להצטייר כמחדש המלכות הקדומה של ימי המקרא, הן בהיבט השיווקי-תעמולתי והן בהיבט האמונתי.

אמנם ידיו של מנחם בן יהודה לא מלאו כמות גדולה של דם טבוחים ונרצחים כידיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, אלא שטרם הספיק להראות את נחת זרועו ונהרג מידי אנשי אלעזר.
יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל, מומחה לתקופת המרד הגדול