כימאי שוויצרי סקרן שלח את עצמו לטריפ ה-LSD הראשון
מדע הרפואה נושא עמו מסורת עתיקה ועתירת סיפורים של ניסויים עצמיים. החיסון נגד טיפוס, צנתור הלב, ואפילו השתלת אלקטרודות במערכת העצבים באו לעולם בזכות מדענים שהתנדבו לשמש שפני ניסיונות של עצמם.
אחת הדוגמאות הידועות לזה קרתה ב-16 באפריל 1943, כשהכימאי השוויצרי אלברט הופמן שאף או בלע בטעות תרכובת שהוכנה מפטריית דגן. שמה המדעי של התרכובת הוא חומצה ליסרגית די-אתיל-אמידית 25 ובקיצור: LSD-25. כתוצאה מכך הוא נכנס ל"מצב לא בלתי נעים, דמוי שיכרון, שבו הדמיון שלי היה מגורה מאוד," כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו "LSD, הילד הבעייתי שלי" שהתפרסמה ב-1979. "במצב דומה לחלום, בעיניים עצומות..." המשיך ותיאר, "ראיתי רצף של תמונות מופלאות, צורות בלתי רגילות, בצבעוניות קלידוסקופית עזה מאוד."
הופמן, כיאה לחוקר נועז, החליט להוסיף ולבחון את התכונות הפסיכוטרופיות של החומר, שאותו פיתחו קודם לכן במעבדות סנדוז כמועמד לתרופה להמרצת הנשימה ומחזור הדם וזנחו אותו עוד לפני המקרה. כמה ימים אחרי הטריפ הראשון, הוא קצב לעצמו במדויק מנה של 0.25 מיליגרם. בתוך זמן קצר שוב התעוותה המעבדה שבה עבד ונעשתה מוזרה. המילים "רצון לצחוק" היו המילים האחרונות שרשם ביומן המחקר שלו באותו יום. השיכרון שבו היה שרוי דחף אותו לצאת מן העבודה מוקדם. נסיעת האופניים הביתה, שבמהלכה היה נדמה לו שאינו זז כלל, הפכה את ה-19 באפריל ל"יום האופניים" בשביל חובבי LSD בכל העולם.
הופמן השתמש ב-LSD עוד מאות פעמים אחר כך, ויציר כפיו נעשה כלי לשינוי מצב התודעה, שתרבות הנגד של שנות ה-60 ראתה בו דבר רצוי. לימים נאסר הסם לשימוש, אבל הוא עדיין מעניין מאוד את החוקרים, שבוחנים שימושים ריפויים בו, לרבות האפשרות שייעזרו בו יום אחד לחולים במחלות סופניות להשלים עם מותם הקרב. [הופמן נפטר ב-2008 בגיל 102 - העורכים].
גרי סטיקס
אין במידע זה כדי להמליץ על שימוש בסמים, להפך, מערכת האתר מתנגדת לכך, משום ששפיותו של אדם היא מרכיב חשוב ברצון החופשי.