רועי צזנה מסביר למה הוא חושש שסבתו תצטרך למצוא מטרה אחרת בחיים לאחר שיגשים את המטרה הנוכחית שלה - להשתתף בחתונה של הנכד
במשפחתי קיים מנהג עתיק יומין, לערוך מדי יום שישי ארוחת צהריים גדולה וחברותית, וכל הבא ברוך הבא. ההורים, הדודים, הסבתות וגם הסבים, כאשר עוד היו בין החיים. במשפחות דתיות יותר נהוג אולי לפתוח את הארוחה בתפילה קצרה במקרה הטוב, או בשפיכת אש, גופרית ומוסר במקרה הרע. אך אצלנו מקובלת מסורת אחרת, שכל הכופר בה כאילו חבט בנטיעות וירה בשועלים. משפט אחד בלבד עומד במרכז המסורת, ואותו מטעימה היטב סבתי, זקנת השבט, כאשר היא מכוונת את מילותיה ישירות אלי.
"נו, רועי'קה, מתי כבר אזכה לנינים ממך?" כך שואלת סבתי, שתזכה לחיים ארוכים. ואם היא שוכחת, חלילה, את המסורת, ניתן לסמוך על אחיי הקטנים שיקפצו עם חיוך גדול של שמחה לאיד, ויזכירו לה שרועי עדיין חי בחטא, ואפילו קצה קצהו של נין לא נראה בשטח.
"תראי נינים כשאתחתן." אני מנסה להתחמק בנונשלנטיות. "את לא רוצה נינים בלי חתונה, נכון?"
"חס ושלום, חס וחלילה," מקוננת סבתי, כאילו נחרב בית המקדש השלישי עוד בטרם התחילו עבודות השיפוץ ביום שבת. "אבל מה אם יקרה לי משהו לפני שתתחתן, רועי'קה? אני כבר לא צעירה, אתה יודע!"
"מה זה משנה, צעירה או לא צעירה. אל תדאגי, סבתא, לך לא יקרה כלום לפני החתונה."
"מי אומר?"
בימים כתיקונם, הייתי נותר חסר מענה לשאלה. אך למזלי, בשבוע האחרון נחשפתי למחקר חדש שנערך על בני גיל הזהב, ועשוי להדגים מדוע אני בטוח כל-כך שסבתי תזכה לרקוד בחתונתי. תוצאות המחקר, שהתפרסם בכתב העת 'רפואה פסיכוסומאטית', מוכיחות כי קשישים שמרגישים שיש מטרה לחייהם, הינם בעלי סיכון תמותה נמוך יותר במידה משמעותית.
דוקטור פטרישיה בויל, ממרכז רש-אלצהיימר למחלות, בדקה למעלה מ- 1,200 קשישים, כולם בדעה צלולה, ותיעדה כיצד הם רואים את חייהם בהווה ובעתיד. במשך חמש השנים שלאחר המחקר, נפטרו כ- 151 מהמשתתפים מסיבות שונות. כאשר ניסו החוקרים לעמוד על ההקשרים שתרמו לסיכוי למות במהלך חמש שנות המחקר, גורם אחד זינק מיד לעיניהם: הקשר שבין מטרה בחיים, לבין הסיכון למות בתקופת המחקר.
מתוך כלל השאלות שנשאלו הקשישים בתחילת המחקר, שלוש היו מקושרות ברמה גבוהה במיוחד עם העלאת הסיכון לתמותה. מסתבר כי הסיכון למוות מוקדם נוסק כלפי מעלה, במידה ואתה מסכים עם ההצהרות הבאות: "לעיתים אני חש כאילו עשיתי את כל מה שיש לעשות בחיים." "נהגתי להציב מטרות לעצמי, אך עתה זה נראה כבזבוז זמן." ו- "פעילויותיי היומיות נראות לי בדרך-כלל כטריוויאליות וחסרות חשיבות."
בסיכומו של עניין, לאחר התאמת התוצאות לפרמטרים הרלוונטיים האחרים כגיל, מין, חינוך ומוצא, קבעו החוקרים כי אדם בעל מטרה בחייו היה בעל סיכוי נמוך בחצי למות בתקופת המחקר, בהשוואה לאדם ללא מטרה. הקשר בין מטרה בחיים לבין התמותה נשמר על כנו גם בגברים ובנשים, בלבנים ובשחורים, בדכאוניים, במוגבלים בגופם, בנוירוטיים ובבעלי הכנסה שונה. כולנו, מסתבר, בני-אדם.
זו היתה הסיבה בעטיה הייתי בטוח כל-כך שסבתי תזכה להוביל את רכבת הרומבה בריקוד החתונה הפותח, או לפחות לעודד מהצד. היא אשה בעלת מטרות רבות בחיים, אך אחת מהגדולות שבהן ברורה: לחתן אותי במוקדם או במאוחר. ואכן, לקחתי את הזמן. למה לא? הרי כל דקה נוספת שאינני מחותן, זרתה גרגר נוסף לשעון החול של חייה.
ולכן, בשבת האחרונה, כאשר גמלה בלבי ההחלטה הסופית, לא יכולתי שלא לחשוב פעמיים וגם שלוש פעמים. וכאשר כרעתי על ברכיי, הוצאתי את הטבעת, ובקשתי מזו שאהבה נפשי לבלות עמדי את שארית חייה, לא יכולתי להימנע מלחשוב על סבתא, ולקוות שהיא תמצא לעצמה – מהר – מטרה חדשה בחיים.