המלך החשמונאי האחרון היה למעשה נציג של האימפריה הרומית. הוא הפציר ביהודים למנוע את המרד, אך נכשל. מעניין מה היה קורה אלמלא מרדו החשמונאים תחילה ביוונים ולאחר מכן ברומאים
בפרק זה, האחרון בסדרתנו הנוכחית על אודות החשמונאים, נראה שוב-ושוב כיצד מבקשים חלק מצאצאי החשמונאים למרוד ברומאים, ויהיה המחיר אשר יהיה. לצידם, במישרין ובעקיפין ניצבה תנועת הקנאות הכיתתית, האובססיבית, הרצחנית (כפי שיתבטא אחר-כך בקטלניותה בירושלים ובמצדה נוכח תושבי עין גדי), ששאבה עידוד מהמיתולוגיה המקבית-החשמונאית. מול סחף זה ניצב אגריפס השני, כאותו ילד אגדי שביקש לעצור את שטף המים הנורא בסכר, וביקש להניא אותם ממרדנותם, ולא רק להראות להם שהמחיר שהם ישלמו יהיה כבד מנשוא, בלתי הפיך לחלוטין, אלא שהמרידה אינה לרוחו ולדעתו של האל בכבודו ובעצמו. ניסה וכמעט הצליח. כמעט.
אגריפס הראשון נפטר בשנת 44/43 לספ'. הוא הניח אחריו בן אחד ושלוש בנות מרעייתו קיפרוס. שם בנו, היחיד, היה אגריפס, שהיה בן 17 במות עליו אביו, והוא אשר ירש אותו.
בסמיכות לאילן היוחסין הגניאולוגי מספר יוסף בן מתתיהו כי צאצאי אלכסנדרוס בן הורדוס היו, לא פחות ולא יותר מאשר מלכי ארמניה הגדולה – אזור מצפון לסוריה וממזרח לנהר פרת, כשחלקו הגדול נמצא כיום במזרח טורקיה. טיגראניס, בנו של אלכסנדרוס, התמנה על ידי אוגוסטוס, הקיסר הרומי להיות מלך ארמניה, ונכדו, טיגראניס החמישי, בנו של אלכסנדרוס השני, התמנה על ידי הקיסר הרומי נירון למלך ארמניה, כשצאצאיו התקרבו היטב למנהגי ההלניזם עד כדי נגיעה בלבד מהמרת דת.
בשנת 48 לספ' אגריפס השני התמנה על ידי הקיסר הרומי קלאודיוס למלוך על נחלת דודו, היינו על כאלקיס שבלבנון. אותו זמן שלט ביהודה הנציב הרומי וונטידיוס קומאנוס (52-48 לספ'), ובימיו התגברו המתחים בירושלים בין הנציגות הרומית הרשמית, בעיקר הצבאית, לבין קבוצות קנאיות יהודיות, כשאש המריבה לובתה על ידי שני הצדדים. הענישה הרומית היתה אכזרית ושלושים אלף איש (המניין בוודאי מוגזם, אך מצביע על גודל הענישה וחומרתה) קיפחו את חייהם מידי נשקם של הלגיונרים הרומיים.
התנגשות רדפה התנגשות, כאשר מאחוריהן עמדו קנאים קיצונים יהודים כגון אלעזר בן דינאי ואחר בשם אלכסנדר שלא בחלו מלשחוט את שכניהם השומרונים ולא חסו על נשים, זקנים וטף ושאת כפריהם העלו באש. תג-מחיר דאז!
ריטואל המשלחות אל הקיסר שב וחזר על עצמו – משלחת מטעם קומאנוס, מטעם הכוהנים היהודים, מטעם נכבדי השומרונים ואף אגריפס עצמו ששהה אותו זמן ברומא ולימד זכות על היהודים.
בסופו של דבר פסק קלאודיוס לטובת היהודים, והניח להם להתעלל בטריבון הצבאי שבירושלים, לגרור אותו סביב העיר ולבסוף להמיתו בעריפת ראש.
אחר-כך, בשנת 56 לספ', המיר הקיסר את שטח שלטונו של אגריפס השני מנחלת כאלקיס באזורים הבאים: גולן, בשן, חוורן, טראכון וקיסריון.
נירון, יורשו של הקיסר קלאודיוס, בשנת 61 לספ', העניק את ממלכת ארמניה הקטנה (זו שנפרשה בין החוף הדרום-מזרחי של הים השחור לבין נהר פרת) לאריסטובולוס בן הורדוס מלך כאלקיס (בן דודו של אגריפס השני) ולאגריפס השני גמל בתוספת הערים הבאות: אבלה ויוליאס שבפראיה (עבר הירדן היהודי ממזרח), את טאריכאי (מגדל) שלשפת ימת כנרת ואת טבריה (בירת הגליל). כל זאת ללמדנו עד לאיזו מידה האמין בנאמנותו של אגריפס וביכולתו להרגיע את הציבור היהודי.
בימיו ובמהלך כהונתו של הנציב הרומי פליקס (62-60 לספ') התרבו מעשי הקנאים הקיצונים היהודים ובעיקר הסיקאריים הרצחנים וכן חבורות של נבאים וידעונים יהודים תמהוניים. כל אלה התסיסו את האווירה האנטי-רומית ורק ציפו להתפרצות מרד, בבחינת "אחרי המבול!". הסיקאריים ודומיהם ביצעו מעשי טבח ביהודים רבים, אותם האשימו בשיתוף פעולה עם הרומאים, על-פי-רוב שלא בצדק, וחמסו את רכושם. בפרובינקיה יהודה פעלו עוד החבורות הקנאיות של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן יאיר ועוד, שכמו ציפו, כאמור, להתלקחות מרד גדול, ופעלו, אליבא דאמונתם, בשליחות האל.
בתקופת כהונתו של הנציב גסיוס פלורוס (66-64 לספ') התגברו והתעצמו המתחים, כשפלורוס מרבה לטבוח ביהודים. אותו זמן עשה אגריפס השני דרכו מרומא לאלכסנדריה ואחותו ברניקי ששהתה בירושלים הפצירה בנציב פלורוס לשים קץ להרג, אך לשווא. האווירה של ערב מרד שררה באויר.
אגריפס הגיע בהפלגה מאלכסנדריה ליבנה (לנמל העיר: יבנה-ים) ושם פגש אותו נציב סוריה קסטיוס גאלוס. וזאת על פי בקשתו של הנציב פלורוס, לאחר שדיווח לגאלוס על המצב בירושלים, כמובן לאור האינטרסים שלו. ליבנה הגיעו גם הכהנים הגדולים, פרנסי ירושלים וחברי מועצת הזקנים, מה שמסביר כי פגישת הפסגה היתה מתוכננת כדבעי. ודרך אגב, למקום זה, ליבנה, קיים הקשר מעניין לסיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה, מי שיושבת בקו ישיר בין קיסריה לירושלים. גם בני העיר ירושלים יצאו לפגוש את אגריפס כדי שיעשה משהו על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהביא בפני הנציב את אמיתות כוונתם לרגיעה ולשלום.
אגריפס זימן את הציבור לירושלים על מנת להשמיע בפניו את דבריו. ושם, כשלצידו אחותו ברניקי, על ארמון החשמונאים הנישא, נשא אגריפס נאום חוצב להבות נוכח הציבור הירושלמי הצמא למוצא פי המלך. ומוצא פיו היה מרשים ומרגש. הנאום היה ערוך היטב, רציונלי ומעוגן היטב במציאות הכואבת.
מטרת הנאום היתה להניא את הציבור מלהניף את נס המרד. וכך, בדרך לוגית לחלוטין, כשהוא משתמש כפרקליט מפולפל וממולח בשיטת האלימינציה – להציג הנחה ולשלול אותה מיידית, כדי שהציבור יגיע לבד, כמעט, לתוצאה הנוראה שצפויה אם יפרוץ מרד ביהודה נגד הרומאים. למשל – שלילת יכולתם של יהודי התפוצות לבוא לעזרת היהודים; תצוגת עוצמתו הבלתי-מעוערת של הצבא הרומי, שכל העמים ואף הגדולים והחזקים שביניהם נכנעו לו; אמירה כמעט כפירתית, שאלוהי ישראל כנראה תומך ברומאים, ולבסוף זעקת התוכחה, כאילו הציבור בעצמו יביא לכדי מכה נוראה על היישוב היהודי ולחורבן בית מקדש, עליו הציבור היהודי עצמו יוצא להגן.
נאום זה דומה להפליא לנאומו של רבשקה, אחד מנציגי המלוכה האשורית, שצבאה בהנהגת סנחריב צר בזמנו על ירושלים. גם אצל רבשקה וגם אצל אגריפס מופיעה התרסה פרובוקטיבית ורטורית בנוסח של: "קבלו" ממני מאות סוסי מלחמה, האם ברשותכם פרשים במניין דומה על מנת לרכב עליהם ועוד ממין זה.
אין לדעת האם לנגד עיני אגריפס עמד הנאום הפסיכולוגי האשורי הנ"ל, אך בכל מקרה הזיקה בין השניים מעניינת.
את נאומו חותם אגריפס במשפט הבא: "אני מצדי מעיד עלי את כל הקדוש לכם, את מלאכי עליון ואת עירנו המשותפת, שלא הסתרתי מכם דבר שיש בו כדי להצילכם. ואילו אתם תיהנו עמדי מן השלום אם תקבלו את ההחלטות הנכונות. אך אם תיסחפו בלהט רוחכם – תעמדו מול הסכנות בלעדי!" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ב' טז, 401. התרגום על פי ליזה אולמן, עמ' 272).
מדהים ומרגש היה נאומו של אגריפס, שבסיומו זלגו עיניו ועיני אחותו דמעות, מה ששיכך את סערת הרוחות של הציבור. אגריפס פשוט הניח לפניהם מראה המוכיחה כיצד המרד אבוד קודם שפרץ, אפילו אם סיבותיו טובות וראויות, והציג בפניהם אופציה ריאלית ופרגמטית – להגיע למשא-ומתן עם הרומאים לא מתוך תבוסתנות ורפיסות אלא מתוך הגנה אפשרית על הקיים.
רוב הציבור השתכנע והיה מוכן לבצע את הפצרות אגריפס – לשלם את המסים לרומא ולחבר שוב את הגשר בין הר הבית למצודת אנטוניה – הלכה למעשה. אגריפס אף הצליח לשכנע את הרומאים לשגר תחת הנציב הקשה והאכזר פלורוס, אלא שהציבור בהסתת הקנאים, לא היה מוכן לחכות לבואו של נציב חדש. הרגש הקנאי תחת המוח המתון הכריע את הכף ויהודה נשאבה למרד אסוני נורא, כזה שישנה את פני ההיסטוריה של יהודה ויהודיה.
המלך אגריפס נפגע קשות בשל תגובת הציבור המוסת ושב לממלכתו. ובשעה שהבינו המתונים בירושלים שלא יצליחו לעצור בעד הסחף האלים ארגנו שתי משלחות פיוס ופרגמטיזם ושגרו את האחת לנציב פלורוס שבקיסריה ואת השניה לאגריפס. בפי המשלחות היתה בקשה להזרים כוחות צבא לירושלים כדי למנוע את התפרצות המרד והתעצמותו. פלורוס לא השיב כלל למשלחת מפאת רצונו להתחשבן עם המורדים ולא לעמוד אחר-כך מול טריבונאל רומי בסיום כהונתו. אגריפס, כמי שהבין את גודל האסון הממשמש ובא שיגר לירושלים אלפיים פרשים מיומנים.
המורדים הגבירו את צעדיהם, וכאחד מסמלי השלטון החשמונאי – ארמונם של אגריפס וברניקי אחותו - הועלו באש. האם היה זה צעד אישי נגד אגריפס? האם היה זה צעד כנגד התיוונותם של המלכים החשמונאים? האם היה זה צעד שנועד להגביר בכלל את ההתלהבות ההמונית כפי שקרה מיד כשהעלו הקנאים באש את ארכיון שטרי החוב ובכלל את אוצרות המזון בירושלים? אין לדעת – חלקם או כולם – בכל מקרה מדובר על צעדים בלתי הפיכים, מעשיים מזה וסמליים מזה.
בהמשך, שלח אגריפס כוחות צבא רגליים ואף פרשים, כמו גם עשו כך בני ברית רומיים לעזרת הכוחות המעובים שבראשם פיקד קסטיוס גאלוס הנציב הרומי שבסוריה. אגריפס עצמו, חדור עדיין באמונתו כי יצליח לשרש את המרד, ליווה את הנציב הרומי בדרכו ליהודה.
בדרכם לירושלים ניסה שוב אגריפס לדבר אל לבם של המורדים, אך הללו סרבו בתוקף ואף רצחו את שני השליחים ששוגרו מטעמו של אגריפס וכשבפיהם דרכי פיוס וידיהם נקיות. בארוע אחר, מכוון או מקרי, שדדו צעירים יהודים מאזור הר תבור את כבודת מנהל המשק של אגריפס השני וברניקי.
כעבור זמן קצר, בעומק המרידה, התקוממה העיר טבריה נגד יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגזרת הגליל ותושביה הזעיקו אליה את המלך אגריפס, שטבריה היתה תחת שליטתו. בסופו של דבר ניצח יוסף בן מתתיהו והכפיף שוב את טבריה למרותו.
לאחר נפילת רוב-רובו של הגליל בידי הרומאים נתפנה המצביא הרומי ווספסיאנוס לבקר בנחלתו של אגריפס, ומציין יוסף בן מתתיהו כמה הוערך אגריפס והוערכה מדיניותו על ידי הרומאים. בזכות זו חמל ווספסיאנוס על העיר טבריה ונמנע מלהעניש אותה קשות כעיר מורדת.
בשעה שגמלא מרדה ברומאים התייצב אגריפס, הוא ופמלייתו, נוכח חומות העיר וניסה להביא לכניעתה של העיר קודם שתיפול כמורדת על ידי הרומאים ותיענש קשות. תגובת המגינים היתה ירי אבני קלע אל עבר אגריפס ופמלייתו, ואחת מהן פגעה במרפקו של המלך.
התמונה הבאה מצולמת בירושלים. ובזכות ההיסטוריון הרומי טאקיטוס נודע כי לצידו של טיטוס, בנו של ווספסיאנוס, מי שהמשיך לנהל את המצור הרומי סביב ירושלים, ולקראת הבקעת חומותיה, התגייסו מספר מלכים והזרימו כוחות צבא לגזרה, וביניהם אגריפס. על פניו ניתן לראות את מהלכו זה של אגריפס השני כבגידה, כמשת"פיות פרו-רומית נבזית ונאלחת, אלא כשסוקרים את כל מהלכיו וגישותיו של אגריפס לטובת היהודים ולטובת יהודה, ניתן לשער, כך דומה, כי כל כוונותיו היו כנות וראויות ולא רק משום שכך צפה, שכך יהיה, בבחינת מדרון חלקלק ושמנוני, אלא ציפה לסייע ככל יכולתו למיזעור הנזקים, כפי שהגדיל לעשות ביחס לגורל תושבי טבריה במהלך דיכוי המרד האנטי-רומי בגליל. ועוד קודם לכן, ערב פרוץ המרד הגדול, דאג אגריפס השני לחזק ולבצר את חומות ירושלים.
יצויין כי יוסף בן מתתיהו, לאחר נפילת מעוזו האחרון בגליל, קרי יודפת, כשזכה לצאת לחופשי וליווה את ווספסיאננוס ואחר-כך את טיטוס אל תוך המצור על ירושלים, נשא לפני תושבי ירושלים הנצורים נאום חוצב להבות, בו ביקש שיניחו המורדים את נשקם וייכנעו לרומאים. גם כאן קל ונוח, וכך עושים רבים מאיתנו עד היום, להדביק על מצחו של יוסף בן מתתיהו את תווית הבוגד, ועוד לאחר שכמה חודשים קודם לכן היה מפקד המרד האנטי-רומי בגליל. עניין הבגידה כלל אינו מחוור היסטורית ובאיזשהו שלב אכתוב בעניין זה מאמר בהידען. ולענייננו – בנאומו של יוסף בן מתתיהו עולות נקודות די דומות שהציג אגריפס השני "שניות" לפני שפרץ המרד הגדול. האם היה נוכח יוסף בן מתתיהו בקרב הציבור בירושלים ונחשף לנאומו של אגריפס? האם פיברק יוסף בן מתתיהו את נאומו של אגריפס? האם נטלו שניהם את המוטיבים המרכזיים מאותו נאום של רבשקה המופיע במקרא? האם הציק ליוסף בן מתתיהו המצפון? אין לדעת. בכל מקרה ניתן להניח שיוסף בן מתתיהו לא הופיע כאן כמיתר המתנגן על הכינור הרומי. הוא פשוט ביקש להציל את העיר ערב חורבנה.
הנה כך תמה לה, לפחות מבחינת התיעוד, השושלת החשמונאית, ולא נודע אחריתה. לדאבוננו אין בידינו האפשרות להתחקות אחר קורות שושלת אגריפס. מקורות חז"ל ממלאים פיותיהם מים ואינם מאפשרים לנו להציץ, ולו בחרך צר מה עלה בגורלה.
בזאת מסתיימת הסדרה על החשמונאים, אשר בקשה להציג בפני הקוראים, ללא כחל וסרק את צדדיה ומאפייניה השונים על נקודות האור שבהם ועלנקודות העלטה, כשזו האחרונה דחפה ודחקה את הראשונה. נכון, ובסימן הז'דאנוביזם הלאומי-לאומני ומדורת השבט, הונצחו דמוית מזה והובלעו דמויות מזה. הציונות דאגה להבליט את גבורת ראשוני המקבים, שהרי בכך ענתה על ציפיותיה הלאומיות – ולמחוק/להעלים/לגמד מה שלא התאים לרעיונותיה ולהפליג במה שהתאים. על כן עלילות ראשוני המקבים הונפו כדגליה והורדו דגלי החשמונאים – משתפי הפעולה עם השלטונות והמתיוונים מטעם.
ועל כך אומר המשורר המקראי - מיטב השיר- כזבו!
המסר המרכזי מן הסדרה הינו, שטוב עשו המקבים/החשמונאים, לו לא התגרו בממלכה ההלניסטית, כשהתגרויות אלו עשו רק רע ליהודה מעולם ולעולם לא יביא פנטיזם דתי, קנאי אובססיבי, טובה וברכה למאמיניו. אין זה אומר שיש לבחון את הדברים ללא פרופורציונליזם. נהפוך הוא. אם בוחנים את מצבה ומעמדה של יהודה לאורך התקופה הפרסית וזו ההלניסטית עד לימי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס לעומת זו שבאה בעקבותיה, הרי הבחירה בדגל המרדנות הוכיח את שגעונו ושיגיונו והזיק הרבה משהועיל, ויפה הדבר לאורך כל ניסיונות המרדנות של חלק מצאצאי בית חשמונאי בתקופה הרומית הראשונה והלאה למרד הגדול, למרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס ולמרד בן כוסבה. ניזכר כיצד רוב הציבור ביהודה הכיל את הגזירות ההלניסטיות, ולו לא התעורר מרד, היו בוודאי יורשי אנטיכוס הרביעי משדרגים את מצבו ומעמדו של הציבור ביהודה. די היה בידיעה קלושה ומרופרפת באירועי המקרא כדי להבין, שבעת ההיא תהיה זו שטות ממדרגה ראשונה לנסות ולהתעמת עם המעצמה ההלניסטית ואחר-כך עם זו הרומית.
ומי שלא מאמין שישאל את ישעיהו הנביא לגבי המרידה נגד אשור ואת ירמיהו לגבי המרידה בבבל.