לבונה בסכנה

אם עד לתחילת המילניום היה מחירו של קילוגרם שרף שממנו מפיקים לבונה דולר אחוד הרי שהיום המחיר זינק לשישה דולרים וממשיך לטפס, דבר ה"מעודד" את אוספי השרף לחתוך בעץ יותר חתכים משהוא מסוגל להתמודד ולהשתקם

בכל תחילת שנה חוזרים הנוצרים ומספרים כיתד ״שלושת החכמים הביאו מתנות לרך הנולד: זהב, מור ולבונה״, הרך הנולד הוא הילד היהודי שנולד בשם ישוע ויש להניח כי המתנות מסמלות את הדברים הנדירים והיקרים.

כיום זהב נכרה באזורים שונים בעולם כולו אבל כמו בימינו כך גם אז מור ולבונה  (frankincense)  גדלו במקומות בודדים וייחודיים ומכאן גם מחירם הגבוה.

כמו היום כך גם אז מור ולבונה מגיעים מדרום חצי האי הערבי ומקרן אפריקה. באותה התקופה הגיעו הבשמים בשיירות גמלים לאורך חצי האי ערב עד פטרה ומפטרה לים התיכון, מכאן השם לדרך בה הובלו הסחורות היקרות - דרך הבשמים.

היום שינוע סחורות קל ומהיר וכאשר אוכלוסיית העולם גדלה גדל גם הביקוש שינוע קל ומהיר וביקוש גובר גורמים לסיכון לשרידותם של העצים שמהווים מקור הלבונה.

לפני כעשר שנים כתבתי על הפקת הלבונה ע"י איסוף השרף מהעץ (Boswellia) והתייחסתי לשימוש שמתרחב והולך בטקסים דתיים ומסורתיים וגם בגלל דרישה גוברת לשימוש בחומרים ממקורות צמחיים טבעיים.

על כך נוסף בשנים אחרונות שימוש גובר בשרף הלבונה בתעשיות הבשמים העולמית בכלל והצרפתית בפרט, גידול שיוצר ביקוש גובר בקנה מידה עולמי.

מסתבר כי הדרישה הגוברת לשרף הריחני מסכנת את העצים. תפוצת עצי הלבונה מוגבלת לאזורים הררריים וגשומים כאשר רוב העצים גדלים ב״סומאלילנד״ (אזור אוטונומי בצפון סומליה), רוב חורשי הלבונה גדלים ברכס הררי ( Cal Madow mountains) מעל ים-סוף, כאשר מתוך חמשת המינים המוכרים אחד המינים אנדמי להרי ״מאדוו״ ואינו מוכר באף אזור אחר.

איסוף השרף באזור ההררי קשה ומסוכן בגלל הצורך לטפס על סלעים ומצוקים, אבל בהיותו מקור מחיה חיוני וחשוב לתושבי האזור הם ״משתדלים״ לספק את הדרישה הגדלה,

אם עד לתחילת המילניום היה מחירו של קילוגרם שרף דולר אחוד הרי שהיום המחיר זינק לשישה דולרים וממשיך לטפס.

איסוף השרף שנעשה ע"י חריצת הגזעים היה תמיד עיסוק מסורתי כשהאוספים יודעים להבטיח מניעת פגיעה בעצים ע׳׳י הגבלת מספר החריצים לשישה וחזרה לכל עץ במחזוריות שתאפשר לעץ להתרפא ולהתחדש.

אלא שהמסורת אינה עומדת בפני התיאבון העולמי הגובר לשרף והאוספים הצעירים מתחשבים פחות בניצול בר-קיימא ובשרידות העצים.

כאשר מספר החריצים גדל ומחזוריות הניצול מתקצרת העצים נחלשים ומעבדים את כושר ההתחדשות והחיות. על כך נוספות שנות בצורת ועונות יובש קיצוניות בכל קרן אפריקה, ״איסוף יתר״ ויובש קיצוני, התוצאה היא עצים מתים זקופים. כאשר העצים מתים יש פחות שרף והנפגעים הראשונים הם המקומיים שמאבדים את מקור פרנסתם.

נשיא ״הקרן הסומאלית לשימור״ ( Somaliland Biodiversity Foundation,) אומר כי ״אם בעבר נחשב שרף הלבונה כמוצר שמקורו בגן-עדן, הרי שאם לא תעצר ההפקה חסרת ההתחשבות בעצים תהפוך ההפקה הפראית את חיי התושבים לגהינום."

כדי למנוע מצב שאין ממנו חזרה, כדי למנוע הכחדה של עצי הלבונה יש צורך להעמיק את מודעות התושבים שפרנסתם תלויה בעץ המיוחד. קבוצות שימור בשיתוף עם נציגי השלטון והמקומיים עושות לעורר את תשומת לב אוספי השרף כדי שימנעו מניצול יתר.

יחד עם זאת מחפשים פתרון שיאפשר ניצול בר-קיימא מבלי לפגוע בהכנסה של האוספים, לשם כך תושבי כל כפר וכפר חייבים לאכוף תקנות שיחדשו את המסורת בה אוספים שרף מבלי לפגוע בעצים או מה שידוע היום בעולם כ ניצול בר-קיימא.

אולי ״שלושת החכמים״ שהביאו מתנות לישוע יחזרו ויספרו לנו איך למנוע את הכחדת עצי הלבונה?