כיצד מצליחים משטרים מושחתים ואפלים לגייס תמיכה המונית, אפילו מצד אנשים משכילים, ביקורתיים ונאורים? הניתוח הפסיכולוגי, ההיסטורי והמדעי בוחן מה קורה במוחנו כשאנו נחשפים לתעמולה, אילו מנגנונים קוגניטיביים מנוצלים לרעתנו וכיצד ניתן לחזק את החשיבה הביקורתית בעידן של הצפת מידע.
אחת השאלות המטרידות ביותר בחקר ההיסטוריה והפסיכולוגיה החברתית היא כיצד הצליחו לאורך ההיסטוריה מנגנוני תעמולה ומשטרים טוטליטריים לסחוף אחריהם ציבור רחב, ובכלל זה אנשי אקדמיה, רופאים, מדענים ואינטלקטואלים שנחשבו לבעלי חשיבה אנליטית וביקורתית.
התשובה לשאלה זו אינה טמונה בהכרח ברמת האינטליגנציה של הפרט, אלא גם במנגנונים הפסיכולוגיים והאבולוציוניים של המוח האנושי. תעמולה אפקטיבית אינה נשענת בהכרח על היגיון צרוף, אלא מנצלת מנגנונים קוגניטיביים שהתפתחו, בין היתר, כדי לסייע לנו לתפקד בתוך קבוצה חברתית.
1. המנגנונים הפסיכולוגיים: מה קורה במוח כשהוא נחשף לתעמולה?
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית מצביעים על כמה הטיות מרכזיות שעשויות לאפשר למנגנוני השפעה לעצב את תפיסת המציאות שלנו.
א. ניסוי הקונפורמיות של סולומון אש (1951): כוחה של הקבוצה על שיפוטו של הפרט
אחד הניסויים המשפיעים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה החברתית נערך בידי הפסיכולוג סולומון אש (Solomon Asch). אש ביקש לבדוק עד כמה אדם מוכן להתאים את תשובותיו לדעת הרוב, גם כאשר הרוב טועה באופן מובהק.
- מהלך הניסוי: נבדק יחיד הוכנס לחדר עם קבוצת משתתפים נוספים, שהיו למעשה משתפי פעולה של הנסיין. הוצגו להם שני כרטיסים: על אחד מהם הופיע קו יחיד, ועל האחר שלושה קווים באורכים שונים. המשימה הייתה פשוטה: לזהות איזה משלושת הקווים זהה באורכו לקו שהוצג בכרטיס הראשון.
- התפנית: בשלבים הראשונים השיבו משתפי הפעולה נכונה, אך בהמשך החלו לתת, בזה אחר זה ובתיאום מראש, תשובה שגויה בעליל.
- התוצאות והמשמעות: כ־75% מהנבדקים התאימו את תשובתם לתשובה השגויה של הרוב לפחות פעם אחת. הניסוי הדגים את עוצמתה של הקונפורמיות החברתית: אנשים עשויים להתאים את תשובותיהם לדעת הרוב גם כאשר היא סותרת את מה שהם רואים. עם זאת, אין פירוש הדבר שהם בהכרח משנים את תפיסתם החושית. לעיתים הם פשוט מתאימים את תשובתם ללחץ החברתי.
כאשר טכנולוגיות ומנגנוני השפעה יוצרים תחושה שכולם חושבים באופן דומה, למשל באמצעות רשת בוטים או שליטה בערוצי התקשורת, אנשים עלולים להתאים את עמדותיהם לעמדת הרוב הנתפסת, גם כשהיא אינה משקפת את המציאות.
ב. ליאון פסטינגר וניסוי הדיסוננס הקוגניטיבי (1959): כיצד אנו מצדיקים את מעשינו
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, שפיתח הפסיכולוג ליאון פסטינגר, מתארת את אי־הנוחות הפסיכולוגית שעלולה להתעורר כאשר קיימת סתירה בין אמונותיו של אדם, עמדותיו או ערכיו לבין התנהגותו.
- מהלך הניסוי: במחקר הקלאסי שערכו ליאון פסטינגר וג'יימס קרלסמית, התבקשו המשתתפים לבצע משימה משעממת ומונוטונית במשך כשעה. בסיום המשימה ביקש מהם הנסיין לשכנע את המשתתף הבא בתור שהמשימה הייתה מעניינת ומהנה. לקבוצה אחת הוצע דולר אחד בתמורה לכך, ולקבוצה השנייה הוצעו 20 דולר.
- התוצאות והמשמעות: המשתתפים שקיבלו 20 דולר נטו להעריך את המשימה כמשעממת, משום שהתשלום סיפק להם הצדקה חיצונית מספקת לשקר. לעומתם, בקרב המשתתפים שקיבלו דולר אחד בלבד נמצאה נטייה להעריך את המשימה כחיובית יותר. מכיוון שהתשלום הזעום לא סיפק הצדקה חיצונית מספקת להתנהגותם, הם נטו לשנות את הערכתם כלפי המשימה כדי לצמצם את הסתירה בין מעשיהם לבין עמדותיהם.
הקשר לתעמולה: כאשר אנשים משקיעים זמן, אנרגיה או חלק מזהותם בתמיכה בנרטיב מסוים, חשיפתם לראיות הסותרות אותו עלולה לעורר דיסוננס קוגניטיבי. במקום להודות בטעותם, הם עשויים לערער על אמינות הראיות, לתקוף את מי שמציג אותן או לאמץ הסברים חלופיים, לרבות תיאוריות קונספירציה. כך הם עשויים להגן על תפיסת עולמם ועל תחושת העקביות הפנימית שלהם.
ג. חלון אוברטון (Overton Window): שינוי הדרגתי של גבולות השיח הציבורי
חלון אוברטון, הקרוי על שמו של חוקר המדיניות ג'וזף אוברטון (Joseph Overton), מתאר את טווח הרעיונות והמדיניות הנתפסים כלגיטימיים או כראויים לדיון ציבורי בנקודת זמן נתונה.
- המודל מתאר רצף של עמדות: מעמדות בלתי מתקבלות על הדעת ועד לעמדות שעשויות להפוך למדיניות ציבורית. השלבים אינם בהכרח קבועים או ליניאריים. כיצד תעמולה יכולה להזיז את החלון? תעמולה עשויה לפעול בהדרגה: תחילה מעלים לדיון רעיונות קיצוניים, לעיתים באמצעות דמויות הנמצאות בשולי השיח הציבורי. עצם החשיפה החוזרת לרעיונות האלה עשויה להרחיב את גבולות הדיון ולהפוך אותם למוכרים יותר.עם הזמן, רעיונות שבעבר נחשבו בלתי מתקבלים על הדעת עשויים להיתפס כלגיטימיים יותר.
2. הקשר בין פחד, משבר ותקשורת ההמונים
לאורך ההיסטוריה, תחושת משבר, איום או השפלה קולקטיבית שימשה לא פעם קרקע פורייה לתעמולה. כאשר אנשים חשים מאוימים, מפוחדים או נתונים בלחץ, יכולתם לשקול מידע באופן שקול עלולה להיפגע, והם עשויים להסתמך יותר על תגובות רגשיות, על סמכות ועל עמדות הקבוצה שאליה הם משתייכים. אין פירוש הדבר שחשיבה ביקורתית מושבתת לחלוטין במצבי פחד, אלא שתנאים כאלה עשויים להשפיע על אופן עיבוד המידע וקבלת ההחלטות.
בשנות השלושים של המאה העשרים שימשו טכנולוגיות תקשורת חדשות יחסית, ובהן הרדיו והקולנוע, להפצת תעמולה בגרמניה הנאצית ובמדינות אחרות. השליטה בערוצי ההפצה אפשרה למשטרים להפיץ מסרים אחידים, לעצב את סדר היום הציבורי ולהגביל את החשיפה למידע ביקורתי.
כיום, בעידן הרשתות החברתיות והמידע המבוזר, מנגנוני ההשפעה מורכבים יותר.לצד הפצת מסרים אחידים, נעשה שימוש בדיסאינפורמציה ממוקדת, בהעמקת הקיטוב החברתי וביצירת תיבות תהודה, שבהן אנשים נחשפים בעיקר למידע ולעמדות המחזקים את תפיסת עולמם. דוגמאות לכך אפשר למצוא בקמפיינים שנועדו להשפיע על דעת הקהל בישראל וברחבי העולם ובהם שליטה ממשלתית בתקשורת ברוסיה, פגיעה בעצמאותם של כלי תקשורת בהונגריה וקמפיינים זרים שנועדו להשפיע על מערכת הבחירות בארצות הברית.
3. ההיסטוריה של ההתנגדות: חשיבותם של שומרי הסף
לצד עוצמתם של מנגנוני ההשפעה, ההיסטוריה מלמדת שגם חשיבה ביקורתית ואומץ אזרחי יכולים לעמוד מול תעמולה ממוסדת.
קולות מתוך המערכת: קצינים ואנשי רוח, ובהם קלאוס פון שטאופנברג בגרמניה הנאצית, שפעלו נגד המשטר מתוך התנגדות מוסרית ופוליטית.
חושפי שחיתות ופעילי אופוזיציה: פעילים ועיתונאים, ובהם אלכסיי נבלני ברוסיה, שחשפו שחיתות שלטונית ופעלו נגד השלטון ושילמו במחיר אישי כבד.
עיתונות עצמאית וחוקרת: התקשורת, המשמשת לעיתים כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", ממלאת תפקיד מרכזי בחשיפת עובדות שאינן נוחות לשלטון – בבדיקת מקורות ובמתן במה לקולות ביקורתיים.
4. ארגז כלים: כיצד ניתן להתמודד עם תעמולה ומניפולציות?
הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים אינה מספיקה בפני עצמה.כדי להתמודד עם תעמולה נדרשים גם כלים מעשיים לפיתוח חשיבה ביקורתית וחסינות בפני מניפולציות.
1. חשיבה ביקורתית ובדיקת מקורות: אין לקבל דיווחים או סרטונים כאמת מוכחת רק משום שהופיעו ברשת או בכלי תקשורת. כדאי לשאול: מי פרסם את המידע? על אילו מקורות הוא מסתמך? האם אפשר לאמת אותו באופן עצמאי? והאם עשויים להיות למפרסם אינטרסים המשפיעים על הצגת הדברים?
2. זיהוי טריגרים רגשיים: כאשר מידע מסוים מעורר בנו כעס עז או פחד, או גורם לנו לרצות לשתף אותו מיד, כדאי לעצור ולבדוק מדוע. רגשות עזים אינם מעידים כשלעצמם שהמידע שקרי, אך הם עשויים לשמש כלי בידי מי שמבקשים להשפיע עלינו בלי שנבחן את העובדות לעומק.
3. תמיכה במוסדות ידע ובעיתונות עצמאית: חשוב להגן על מוסדות מחקר, על האקדמיה ועל עיתונות חוקרת הפועלים לפי אמות מידה מקצועיות, מדעיות ואתיות, ובכללן בדיקת עובדות, שקיפות וביקורת עצמאית.
ההבנה כיצד מנגנוני השפעה פועלים על המוח האנושי אינה רק שיעור בהיסטוריה, אלא כלי חיוני לשמירה על חופש המחשבה בהווה. תעמולה אינה מצליחה בהכרח מפני שהיא מציגה עובדות משכנעות, אלא גם משום שהיא עשויה לנצל נטיות אנושיות טבעיות ובהן הצורך בשייכות, הפחד מאיום והנטייה להגן על אמונות קיימות ועל זהות קבוצתית.
במקום לשאול ״איך אנשים בעבר נפלו בזה?״, השאלה המדעית והאזרחית שעלינו לשאול את עצמנו מדי יום היא: אילו הטיות קוגניטיביות משפיעות עלינו עכשיו, וכיצד נוכל לבחון את המציאות באופן ביקורתי ומדויק יותר?