ההיסטוריה האנושית של ביות חיות הבית

בספר “רובים חיידקים ופלדה" שכתב ג´ארד דיימונד, מפורטים התהליכים העיקריים שהובילו לביות החיות. ביות החיות הגדולות ה"ראשיות" היה חשוב ומהותי להתפתחות טכנולוגית וביולוגית (קרי מחלות וחיידקים), בקרב חברות האדם

פורסם לראשונה בבלוג של אמנון כרמל בתפוז ב-15 ביולי 2003

בעקבות דיון מעניין במוצא החיות המבויתות שהתקיים בפורום מדע פופולרי בתפוז, כתבתי את המאמר הבא הדן בנושא ביות חיות הבית - מהיכן הגיעו, מה הייתה השפעתם, ומדוע בויתו חיות רבות באירואסיה בעוד שמעטות מאוד (אם בכלל), בויתו ביבשות האחרות:

בספר “רובים חיידקים ופלדה" שכתב ג´ארד דיימונד, מפורטים התהליכים העיקריים שהובילו לביות החיות. ביות החיות הגדולות ה"ראשיות" (כפי שיפורט בהמשך), היה חשוב ומהותי להתפתחות טכנולוגית וביולוגית (קרי מחלות וחיידקים), בקרב חברות האדם. הן נתנו בשר, מוצרי חלב, חומרי דישון, תחבורה יבשתית, עור, כלי תקיפה צבאי, כלי חרישה, צמר, וכן חיידקים שקטלו עמים שלא נחשפו אליהם קודם לכן.

אביא כאן את עיקרי הדברים של פרק 5 בספר:

החיות הגדולות הניתנות לביות היו מועטות באופן מפתיע, ולמעשה רק 14 אוכלי עשב מעל 45 ק"ג בויתו לכל אורך ההיסטוריה האנושית (עד המאה ה- 20). מתוך ה- 14, 9 הן מינים מקומיים שבויתו רק באזורים מוגבלים מאוד בעולם. ביניהם הגמל החד/דו דבשתי, הלמה/ אלפקה, חמור, אייל הצפון, תאו, יאק, הבנטנג והגאור.

חמשת החיות האחרות הן החיות העיקריות שנפוצו באמצעות האדם לכל רחבי העולם והיוו בסיס חשוב לתרבויות האדם - הפרה, הכבש, הסוס, החזיר והעז.

• הכבש: כבש המופלון האסיאתי של מערב אסיה ומרכזה.
• עז: עז הבר של מערב אסיה.
• בקר (פרה ושור): הפר הקדמון, שנכחד. בעבר היה נפוץ באיראסיה וצפון אפריקה.
• חזיר: חזיר הבר, בעבר היה נפוץ באיראסיה וצפון אפריקה.
• סוס: סוס הבר של דרום רוסיה, שנכחד בינתיים. תת מין מאותו המין, סוס פז´וולסקי, ממונגוליה, שרד בבר עד התקופה המודרנית.

אבות הבר של "14 המינים הקדמונים" לא היו בתפוצה שווה על פני כדו"א. לדרום אמריקה היה רק אב בר אחד, שממנו התפתחו הלמה והאלפקה. לצפון אמריקה, אוסטרליה, ואפריקה שמדרום לסהרה, לא היה אפילו מין אחד של "אב קדמון".

13 מתוך 14 "האבות הקדמונים" היו מוגבלים בתפוצתם לאירואסיה (אירופה + אסיה + צפון אפריקה). מובן שלא כולם חיו יחדיו בדיוק באותו מקום. מדובר ב"גוש" האדמה הגדול ביותר, בעל מגוון אזורי אקלים ומחיה, מהרים מושלגים ועד עמקים פוריים, מדבריות, יערות וכו´. לכן גם התפתחו שם מספר מיני החיות הגדול ביותר בעולם. באיראסיה יש 72 מינים של יונקים יבשתיים אוכלי עשב, מעל 45 ק"ג הניתנות באופן תיאורטי לביות. באפריקה שמדרום לסהרה יש רק 51. באמריקות (צפון ודרום) יש 24 ובאוסטרליה רק 1 (הקנגורו האדום).

לכאורה נראה מוזר מדוע בויתו החזיר, הסוס והפרה באירואסיה, ולא הזברה האפריקאית, הבופלו הצפון אמריקאי או הכבש הקנדי? 18% מהיונקים "הפוטנציאלים" בויתו באירואסיה מול 4% באמריקה ו- 0% באוסטרליה ואפריקה שמדרום לסהרה. האם ההבדל נובע מהבדל כלשהו בבני האדם?

התשובה לכך, לפי דיימונד, היא חד משמעית - לא!! הפרשנות הזו מוכחשת ב- 5 סוגי ראיות:

1. הקבלה המהירה שקיבלו עמים לא אירואסייאתים את חיות הבית.
2. הנטייה האנושית האוניברסלית לגידול חיות מחמד.
3. הביות המהיר של 14 "הקדמונים".
4. הביות החוזר של כמה מהם.
5. ההצלחה המוגבלת של ביות חיות נוספות בתקופה המודרנית.

תאריכי הביות של החיות מלמדות כי עמי הרועים הראשונים בייתו במהירות יחסית את כל החיות המתאימות לביות. התאריכים של ביות החיות (לפי הראיות הארכיאולוגיות הראשונות להמצאותן של חיות אלו בחברות האדם), נעים ביןכ- 8000 לפנה"ס ל- 2500 לפנה"ס. כלומר מדובר באלפי השנים הראשונות של חברות האיכרים-רועים יושבי הקבע שקמו אחרי תקופת הקרח האחרונה.

בטבלה הבאה מפורטים תאריכי הביות של היונוקים הגדולים והאזור המשוער בו בויתו לראשונה:

• כלב – כ- 10,000 לפנה"ס - דרום מערב אסיה, סין, צפון אמריקה.
• כבש – כ- 8,000 לפנה"ס – דרום מערב אסיה.
• עז – כ- 8,000 לפנה"ס – דרום מערב אסיה.
• חזיר – כ- 8,000 לפנה"ס – סין, דרום מערב אסיה.
• פרה – כ- 6,000 לפנה"ס – דרום מערב אסיה, הודו, צפון אפריקה (?)
• סוס – כ- 4,000 לפנה"ס - אוקראינה.
• חמור – כ- 4,000 לפנה"ס - מצרים.
• תאו – כ- 4,000 לפנה"ס – סין (?)
• למה / אלפקה – 3,500 שנה - אנדים.
• גמל דו דבשתי – 2,500 שנה – מרכז אסיה.
• גמל חד דבשתי – 2,500 שנה – חצי האי ערב.

מאז 2,500 לפנה"ס (לפני כ- 4,500 שנה) כמעט ולא בוית שום יונק יבשתי גדול אוכל עשב.

מפליאה במיוחד העובדה שאף "מין מבוית קדמון" לא הגיע מאפריקה שמדרום לסהרה, משום שאחת הסיבות העיקריות שמגיעים תיירים לאפריקה היא לראות את היונקים הגדולים שחיים שם (זברות, גנו וכו´). מתברר כי מיני הבר של אפריקה אינם נוחים לביות משום מזגם שאינו מתאים להתרבות בשבי. או שמדובר במינים היסטרים המורגלים להטיח את ראשם בקיר שוב ושוב בשבי, ועד מינים בעלי מזג חם ותוקפני מידי כמו ההיפופותם והקרנף. למעשה החיה שגורמת למספר ההרוגים הרב ביותר באפריקה, מכל חיות הבר (כולל תנינים, אריות וכו´) הוא ההיפופותם...

אם כן, נוחות הביות חשובה במיוחד לביות החיות – מחקרים שמתבססים על DNA מיטוכונדרי, מראים כי הבקר הגבנוני של הודו, והבקר הלא גבנוני של אירופה, מוצאם מ- 2 אוכלוסיות נפרדות של בקר שהתפצלו לפני מאות אלפי שנים. בדומה לכך גם הזאב בוית באופן עצמאי במקומות שונים כמו אמריקה, אירואסיה כולל סין ודרום מערב אסיה. גם החזיר ביות במקומות שונים. מדוגמאות אלו ניתן לראות כי החיות המעטות המתאימות לביות משכו מייד את תשומת הלב של בני תרבויות שונות במקומות שונים בעולם.

בספר יש עוד דוגמאות והסברים רבים בנושא זה ובנושאים רבים אחרים, ואני חוז על ההמלצה החמה מאוד שלי לקריאת הספר "רובים חיידקים ופלדה".

(מאמר זה לקוח מתוך הבלוג של אמנון כרמל שעוסק בעתידנות, טכנולוגיה, מדע ועוד)