אנשי הטלוויזיה שלנו מסוגלים ליותר מאשר ריאליטי כמו "האח הגדול". בואו נעזור להם להכניס את הדברים החשובים באמת אלינו לסלון.
השבוע הבנתי שלעולם לא אהיה מפורסם כמו עינב בובליל.
העונה השניה של 'למה מה', סדרה ישראלית העוסקת במדע וטכנולוגיה, עלתה לשידור בערוץ שמונה של הכבלים. אני משתתף בתוכנית, כמרואיין בנושאי היסטוריה ומדע. סיפרתי לאישתי שפרק בכיכובי יוקרן באותו היום.
"כל הכבוד, מתוק שלי! אני גאה בך. מתי הפרק?" שאלה.
"תשע ועשרה בערב.".
"אוה."
חמש דקות לפני תחילת הפרק התיישבתי בסלון לצידה של אשתי. על מסך הטלוויזיה היה מישהו שצחצח שיניים. לחצתי על השלט והעברתי לערוץ שמונה.
"יש עוד חמש דקות." ציינה אישתי, ולפני שהספקתי למצמץ החזירה את הערוץ הקודם. מצחצח השיניים הלך, ועכשיו התבוננו שנינו על בחורה חמודה עם תסרוקת דורה. היא ישנה.
זה נמשך עוד זמן מה, ואז חטפתי את השלט. "זה כמעט מתחיל," אמרתי, מעביר לערוץ שמונה.
"יש עוד שלוש עשרה שניות!" קראה אשתי הנואשת, מסתערת על הפלסטיק האדום ומעבירה בחזרה לבחורה, שבינתיים הוחלפה בגבר מגודל שאכל סנדוויץ.
בשלב זה הבנתי בחושי הגבריים המחודדים שמשהו לא בסדר.
העובדה שהקרב הבלתי צפוי הסתיים בנצחונו של ערוץ שמונה על פני 'האח הגדול' היא אך ורק תודות לעובדה שחמישים אחוז מצופי הבית נשואים לאיש שעל המסך. גם אם אני מכיר את כל נוסחאות תורת היחסות, גם אם אני יכול לצטט את ניטשה ופרויד מתוך שינה וגם אם אני יכול לחתוך ד.נ.א. עם השיניים ולאחות אותו חזרה עם רוק וצלוטייפ...אני לעולם לא אהיה מפורסם כמו עינב בובליל.
בואו נבהיר נקודה חשובה. אני לא באמת מופתע שסדרת ריאליטי מושכת אליה יותר צופים מאשר תוכנית טלוויזיה על מדע וטכנולוגיה. אני גם לא חושב שהבדלי הרייטינג בין התוכניות ('יש' לעומת 'אין') אומרים משהו עלינו, הצופים בבית. אני בעצמי צופה בתוכנית ריאליטי אחרת, אותה אני מחבב במיוחד, ורבים מחברי- מהנדסים, רופאים, מנהלים- צופים אף הם ב'אח הגדול'. הדור לא הולך ופוחת. המוח הישראלי ממשיך להצמיח לנו פטנטים.
תוכניות מדע מושכות אליהן פחות קהל מכיוון שרק מעטות הן טובות באמת. יש להשקיע מאמץ ניכר כדי להפוך נושאים מסובכים לקלילים, נגישים ונעימים לצפייה. סיפורה של החללית חסרת המזל 'אפולו 13', למשל, מכיל בתוכו כל טיפה של דרמה ואקשן שאפשר למצוא ב'הישרדות', אבל הוא דורש מידה מסוימת של למידה תוך כדי הסיפור. קשה להעביר תאוריות פיזיקליות שפרופסורים מבלים חיים שלמים בהבנתם, ברבע השעה שבין שתי פרסומות. נצטרך גם למצוא תחליף ראוי לישבן של מרינה.
אני מאמין שלאנשי הטלוויזיה שלנו אין בעיה להתמודד עם האתגר של הפקת תוכנית תעודית משובחת. בטלוויזיה הישראלית, המסחרית והציבורית, עובדים אנשי מקצוע מצויינים, חרוצים ומוכשרים. דמיינו לעצמכם את אסי דיין וגילה אלמגור מביאים את הדרמה של 'בטיפול' לסיפורם של אנדריי ומארי קירי. דמיינו את טל פרידמן מציג את הטירוף שבפרדוקסים של מסע בזמן. תנו לאלכס גילעדי לנהל את כל העסק הזה.
גם בין המדענים אפשר למצוא יחידי סגולה שיש להם את היכולת המיוחדת הזו, לפשט את המסובך ולהמתיק את המריר. קארל סאגאן, אייזיק אסימוב וסיימון סינג הם רק שלוש דוגמאות ליוצאי דופן נהדרים שכאלה. גם בישראל ישנם מדענים מוכשרים שכאלה, כפי שאני יכול להעיד מהכרות אישית. אתם, הצופים, לא מכירים אותם מכיוון שלא ניתנה לכם ההזדמנות. גם את נינט מקרית גת לא הכרתם.
אבל אנשי הטלוויזיה יהיו ודאי הראשונים להודות שהכישרון שלהם מתבזבז על תוכניות ריאליטי. כל אחד מבין שלא צריך להיות גאון כדי לדחוף חבורה של אנשים לבית גדול, אי קטן או חוות הרזייה- ולעשות מזה תוכנית טלוויזיה. אין בזה אתגר. העורכים, המפיקים, הבמאים והתסריטאים שלנו מסוגלים ליותר. הם רוצים יותר. הם רעבים לעשות טלוויזיה טובה.
הסיבה שתוכניות ריאליטי נפוצות כל כך בעולם בכלל ובישראל בפרט, היא חישוב פשוט של עלות מול תועלת. ריאליטי הוא זול: אין כוכבים, אין תסריטאים, אין השקעה ממושכת בהפקה ועריכה. תוכנית מדע דורשת המון שעות עבודה, באופן יחסי, כדי להפיק פרק אחד קצר. הרווח בריאליטי משמעותי: חסויות, סמסים, פרסומות גלויות וסמויות ועוד. הרווח מתוכנית מדע זעום בכל קנה מידה. אי אפשר להאשים את בעלי ערוצי הטלוויזיה על שהם עושים בעיקר ריאליטי: כל אחד מאיתנו, במקומם, היה מקבל את אותן ההחלטות.
אבל אנחנו חייבים תוכניות טובות על מדע, ואנחנו חייבים אותם בפריים טיים. אם אנחנו רוצים לגרום לדור הצעיר לא לפחד מהמדע והטכנולוגיה, אם אנחנו רוצים שההייטק ימשיך לשגשג- עלינו להשקיע את המאמץ הזה.
ילדים לא מגיעים אל המדע במקרה. הם מביטים על העולם שסביבם, מלקטים רשמים ורעיונות, ומחליטים מה מעניין אותם יותר ומה פחות. תנו לילדים סוכריה טעימה, והם כבר יגלו איך לפתוח את שקית ההפתעות. תנו להם ניצוץ של סקרנות כלפי כל מה שמעניין ונפלא בעולם הטבע, והאש הסוערת כבר תפרוץ מתוכם לבדה.
במצב העניינים הזה, אין מנוס מהתערבות שלטונית. על הכנסת וההממשלה לקבוע בחוק שכל ערוץ טלוויזיה חייב להקדיש חלק משעות הפריים טיים שלו לתוכניות מדע וטכנולוגיה.
בסך הכל יום אחד בשבוע, למשל, שבו במקום 'מפרץ האהבה' תוקרן הסדרה המדהימה 'כוכב הלכת הכחול' מבית ה-BBC, או (אפילו טוב יותר) תוכנית מדע ישראלית מקורית. במקום 'כלבה!!', תנו לנו תוכנית מעניינת על כלבים.
הרעיון הזה אינו קיצוני כלל, והוא מיושם כבר בתחומים אחרים של הטלוויזיה בהצלחה רבה: חברות הטלוויזיה מחויבות, למשל, להשקיע סכומי כסף מוגדרים בפיתוח דרמה וקולנוע ישראלים. אין זה מקרה שבעשור האחרון אנחנו רואים יותר ויותר סרטים וסדרות מקוריים משובחים.
חברות הטלוויזיה יאבקו בהחלטה שכזו, זה בטוח. כל שעה של ריאליטי שהולכת לאיבוד היא פחות אחוזים בכיס.
אבל עם עוצמה גדולה וכוח להחליט מה נראה בכל ערב וערב על המסך- באה גם אחריות כבדה. הילדים שלנו צופים בלאון, צבר, שפרה ויוסי יותר מאשר הם רואים את המורה שלהם לפיסיקה בבית הספר. המפיקים והבמאים הם חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל: חינוך בלתי רשמי, אבל יעיל ומשמעותי לא פחות ממערכת החינוך הפדגוגית שלנו. הם חייבים לקחת עליהם את המשא הזה, ואם לא ירצו לקחת אותו- על חברי הפרלמנט שלנו להעמיס אותו על כתפיהם בכל זאת. אין לאפשר להם להתחמק מאחריות זו. הילדים שמול המסך הם העתיד של מדינת ישראל. הם העתיד שלנו.
רן לוי הוא מהנדס אלקטרוניקה וסופר מדע. מאמריו מתפרסמים ב-Ynet, 'הידען', גאלילאו ועוד. הוא כותב ומגיש את התוכנית 'עושים היסטוריה!', על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.
הערת עורך האתר:
בהקשר זה הנוגע לתכניות ריאלטי כמו "האח הגדול", נציין כי בשנת 2002 התפרסמה מודעה צנועה של ועדת המכרזים של הרשות השנייה ובו התבקש הציבור להציע הצעות לשיפור המכרזים לבחירת הזכייניות החדשות. עבדכם הנאמן ופרופ' איליה ליבוביץ' שלחנו מכתב לועדה. התשובה שקיבלנו היתה: קיבלנו את הצעתכם, והוועדה תדון בה. התוצאה לפחות הראתה שאם היה דיון כזה, לא היתה לו השפעה על תוכן המכרז.
באותו הנושא: