‫פורום – כלים למחשבה / רוי ה' המילטון וג'יהאד זרייק‬

האם כדאי לנו להשתמש בהתקנים אלקטרוניים כדי שנהיה לגרסאות חכמות וקשובות יותר של עצמנו?

קשה לדמיין אדם כלשהו, מבריק ככל שיהיה, שאינו מייחל להיות חכם עוד יותר. משאלה זו עשויה להפוך למציאות בזכות ההתקדמות שהושגה לאחרונה במדעי המוח. חוקרים מגלים דרכים שלא נודעו כמותן לחזק את המוח האנושי. נותרה רק שאלה אחת: האם אנחנו באמת מעוניינים לחיות בעולם כזה?

ייתכן שמאוחר מדי לשאול. החברה המודרנית כבר אימצה בחום את הרעיון הבסיסי של כוונון הבינה באמצעים מלאכותיים, רעיון שאפשר לכנותו בשם נוירולוגיה "קוסמטית". ילדים בגיל בית ספר נוטלים ריטלין, אדרל ותרופות אחרות למיקוד הקשב. הורים ומורים מסתמכים על תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה, וספרי עזרה עצמית מציעים את החידושים האחרונים מתחום מדעי המוח, לחידוד ולזירוז החשיבה של אנשים מן השורה.

להתפתחויות האלה הצטרפה עוד שיטה לשיפור קוגניטיבי: גירוי דרך הגולגולת בזרם ישר (tDCS). בטכניקה זו, אלקטרודות המוצמדות לקרקפת שולחות זרמים חשמליים זעירים למוח. הטפטוף החשמלי גורם, כך נראה, להתאמות גוברות של הפוטנציאלים החשמליים בקרומי תאי העצב הסמוכים לאלקטרודות, והדבר מגביר או מפחית את הסיכוי שלהם לפעול. דבר זה מוביל בתורו לשינויים ניתנים למדידה בזיכרון, בשפה, במצב הרוח, בפעולות המוטוריות, בקשב ובתחומים קוגניטיביים אחרים.

החוקרים עדיין אינם יודעים בוודאות אם tDCS מסוגל ליצור שינויים עצביים לטווח ארוך. רוב הבדיקות הראו אמנם רק השפעות חולפות, אך יש עדויות מוגבלות לכך ששימושים חוזרים עשויים להשיג תוצאות ממושכות יותר. ההליך לא קיבל את אישור מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA), ורוב החוקרים מסכימים שאין לבצע את ההליך ללא השגחה של אדם מוסמך. עם זאת, בביצוע נכון, ההליך הוא בטיחותי, נייד, קל ליישום וזול.

הרעיון כה פשוט, עד שכמה חובבי עשה-זאת-בעצמך בנו התקנים משלהם לשימוש ביתי, תוך התעלמות מן האזהרות. גישה חסרת אחריות כזאת אינה מתאימה לכול, אך הגירוי החשמלי של המוח עשוי להפוך לפופולרי. בסקר מקוון שנערך לאחרונה, ענו 87% מן הנשאלים שהם יסכימו לעבור טיפול tDCS אם הדבר ישפר את ביצועיהם בלימודים או בעבודה.

האם עלינו לקבל בברכה את ההזדמנות הזאת להפוך לגרסאות חכמות, מהירות וקשובות יותר של עצמנו? כמה מדעני מוח אמנם מעודדים את השימוש החופשי ב"מכונת החשיבה" החשמלית הזאת, אך אחרים (ואנחנו ביניהם) פחות משוכנעים. בכל מכשיר ביו-רפואי יש חשיבות עליונה לבטיחות. ומה בדבר צדק לכול? אם tDCS יהיה לנפוץ, האם העשירים ישתמשו בו כדי לחזק עוד יותר את הסטטוס המשופר שלהם?

יש נושאים אחרים, מורכבים יותר. טכניקות למניפולציה של המוח, כגון tDCS, עשויות לאפשר למשתמשים לחווט מחדש את המנגנונים העצביים האחראים להיבטים מרכזיים בחוויה ובתחושת האני הקוגניטיביות שלהם. אם נמשיך קו מחשבה זה עד למסקנה הלוגית, השאלה היא אם ייתכן שמשתמשים יגלו בסופו של דבר דרכים לשנות את עצמם. יותר מזה, האם יהיה זה קביל לכפות על אחרים, למשל סטודנטים, עובדים או חיילים, לעבור שינויים כאלה כדי לחזק כישורים מסוימים? ומה בדבר החברה עצמה? אם אנשים בונים לעצמם חוט שדרה מוסרי דרך התמודדות עם מגבלותיהם, האם לא ילך לאיבוד משהו חיוני כשנוכל להקל בלחיצת כפתור על כל מטלה קוגניטיבית תובענית, או על כל רגע קשה מבחינה רגשית?

קשה לנו להאמין שהדברים ירחיקו לכת כל כך. ואף על פי כן, ראוי לחשוב עליהם לפני קבלה של החלטות שעלולות להיות להן תוצאות לא מכוונות. צריך להעריך את הטכניקות לשיפור המוח בהדרגה, כל מקרה לגופו, בזמן שהחברה לומדת לעומק את היתרונות ואת החסרונות שלהן. אם הליכים כאלה יהיו זמינים לכול, המדענים והמשתמשים יישאו באחריות לחינוך הציבור כיצד להשתמש בטכנולוגיה בדרך בטוחה והולמת. עד אז, אנחנו יכולים רק לומר ש-tDCS וכלים דומים הם סיבה להתרגשות – ולזהירות.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחברים

רוי ה' המילטון הוא חבר פקולטה במרכז למדעי המוח הקוגניטיביים באוניברסיטת פנסילבניה.

ג'יהאד זרייק הוא סטודנט לתואר שני במדעי המוח ביוניברסיטי קולג' לונדון, שם הוא מבצע ניסויים קוגניטיביים במעבדה לגירוי מוחי.

הכתבה פורסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל