צפרדעים באפריקה מסוגלות להגן על עצמן באמצעות עצמות הפורצות מתוך עורן
כל מי שראה את הסרט אקס-מן זוכר בוודאי את דמותו של וולברין (Wolverine), אותו שיחק יו ג'קמן. בקומיקס המקורי היה וולברין איש פרא בטייטס צהוב, המוצא פתרון לכל בעיה באמצעות טלפי עצם ארוכות הבוקעות מתוך כפות ידיו. הטלפיים משסעות בדרכן החוצה גם את עורו שלו – תופעה לא נעימה במיוחד – אך עקב כוחות הריפוי המוגברים שלו, וולברין מתעלם בדרך-כלל מבעיה זו.
כשלן וויין המציא לראשונה את וולברין, הוא בוודאי לא תיאר לעצמו כי קיים בטבע בעל-חיים המחקה את יכולותיו של הסופר-גיבור. אך לאחרונה הכריעו חוקרים מאוניברסיטת הארוורד כי גם צפרדעים אפריקניות מסוגלות לגרום לעצמות חדות לבקוע מתוך עורן ולהשתמש בהן כנשק נגד טורפים. העצמות קורעות את עורן של הצפרדעים בתהליך, אך הצפרדע יוצאת נשכרת במידה והצליחה להרחיק מעליה את הטורף.
"מפתיע מספיק למצוא צפרדע עם טפרים," אומר דיוויד ק. בלאקבורן, סטודנט לתואר דוקטור במחלקת הביולוגיה האבולוציונית והאורגניזמית של הארוורד. "העובדה שטפרים אלו עובדים בכך שהם חותכים דרך העור של רגלי הצפרדעים מדהימה עוד יותר. אלו החולייתנים היחידים הידועים, שטופריהם צריכים לנקב את דרכם על-מנת לפעול." בלאקבורן התוודע לראשונה לצפרדעים בעלות הטפרים בזמן שערך מחקר שטח במדינת קמרון שבאפריקה. כאשר הרים אחת מהצפרדעים, שגודלה כגודל אגרוף, היא חבטה ברגליה האחוריות בחוזקה ושרטה אותו עד זוב דם.
כאשר חזר בלאקבורן לארצות-הברית הוא בחן 63 דגמים של צפרדעים אפריקאיות שנשמרו במוזיאונים. הוא הבחין כי ב- 11 מינים, שכולם ממרכז-אפריקה במקור, העצמות שבקצה אצבעות הרגליים היו מחודדות ומעוקמות, עם עצמות קטנות יותר בקצה הבהונות, המחוברות בצורה רופפת בלבד לשאר העצם. בלאקבורן קבע כי גופיפי העצם הקטנים היו מחוברים לשאר האצבע באמצעות נרתיק עשיר קולגן.
"הגופיפים האלו מחוברים גם לעור הסובב אותם על-ידי רשתות צפופות של סיבי קולגן," אומר בלאקבורן. "נראה שהרשתות מחזיקות את העצמות דמויות-הטפרים במקום מסויים ביחס לעור. בדרך זו, כאשר הצפרדע מכווצת שריר מסויים ברגל, העצם החדה נפרדת מהנרתיק ופורצת אל מחוץ לעור."
"רוב החולייתנים מצליחים לשמור את השלדים שלהם בתוך הגוף הרבה יותר בהצלחה," הוא מוסיף בחיוך. המבנה דמוי הטופר אינו ציפורן רגילה, כי אם עשוי מעצם טהורה, הנטולה את נרתיק הקראטין המקיף ציפורניים של חולייתנים. היא גם אינה דומה לציפורן החתול, המסוגלת להחליק בחזרה לתוך מבנה מיוחד בכף רגלו של החתול. האיזור ממנו מגיחות עצמות הרגליים של הצפרדעים מכוסה בעור הנראה רגיל לחלוטין.
למרות שהספרות המדעית הזכירה צפרדעים אלו כבר משנת 1900, הן לא זכו לחשיפה מרובה בארצות-הברית, והופיעו רק במספר קטן של אוספים במוזיאונים. אפילו החוקרים המעטים שכתבו אודותיהן לפני מאה שנה התבלבלו והסבירו את עורן המנוקב כתוצאה מנזק שאירע במהלך שימור הדגמים.
צפרדעים אלו משמשות כמקור מזון בקמרון, לאחר טיגון. הציידים, המודעים היטב לסכנת הפציעה מהן, מנסים שלא לגעת בהן כל עוד הן בחיים. "ציידים מקמרון משתמשים בחניתות ארוכות או מצ'טות כדי להימנע מלגעת בצפרדעים האלה," אומר בלאקבורן. "חלקם אפילו דיווחו שהם יורים בהן." מתוך למעלה מ- 5,000 מינים ידועים של צפרדעים, בלאקבורן ועמיתיו איתרו רק 11 עם טפרים, ומשערים שעשויים להיות מספר מינים נוספים החמושים בצורה דומה.
בלאקבורן עצמו מתכנן לחקור צפרדים אפריקאיות חיות על-מנת לקבוע האם נסיגת עצמות הרגליים בחזרה לתוך הגוף מתרחשת בתהליך אקטיבי או פסיבי. כיוון אחר למחקר הוא הבנת תהליך ההתחדשות של העור הפגוע, לאחר השימוש בטפרים. הבנת התהליך עשויה לתרום להבנתנו כיצד פצעים נרפאים גם בעור האנושי. כך או כך, המחקר מספק הצצה נוספת לפלאיו של הטבע הסובב אותנו ולכוח ההמצאה העשיר של הברירה הטבעית. חוקרים אחרים שהשתתפו במחקר, שיתפרסם בגליון הקרוב של Biology Letters, הם ג'יימס האנקן ופאריש א. ג'נקינס הצעיר, כולם מהארוורד.