טראומה: איך אנחנו משקרים לעצמנו, מה זה עושה לנו – ואיך אפשר לצאת מזה

אפשר לצאת מהלם קרב או לפחות להקל על תסמיניו, אם המפקדים בשטח דואגים לכך בטווח המיידי

בקיץ 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות וכבשה בה שטחי ענק. בשטחים אלה פעלו ארבע יחידות איינזצגרופן – עוצבות מבצע של האס-אס – שתפקידן היה לרצוח יהודים וקומוניסטים. בתוך פחות מחצי שנה נרצחו כחצי מיליון יהודים, בהם גם קשישים, נשים ותינוקות. בהדרגה התגלתה למפקדיהן של יחידות אלה תופעה מטרידה: אנשי האס-אס שביצעו את הרציחות סבלו מטראומה - והגיבו בהתאם. חלקם הפכו לאלימים כלפי עמיתיהם ומפקדיהם; חלקם התמכרו לטיפה המרה, וביכולתם המבצעית חלה ירידה תלולה. היו אנשי יחידות חיסול שונות שאף ניסו להשתמט מהרציחות. האס-אס נאלץ למצוא דרכים אחרות לרצח המוני. בסוף 1941, פחות מחצי שנה לאחר תחילת הרציחות ההמוניות, החל לפעול בשטחי הכיבוש מתקן הרצח הראשון בו נעשה שימוש בגז. אחד השיקולים שהניעו את הנאצים לעבור מרצח יהודים בירי לרצח בתאי גזים היה הרצון לחסוך מאנשי האס-אס הרוצחים את טראומת המגע הישיר עם הקורבנות.

טראומה דומה אובחנה בקרב חיילים אמריקנים בוייטנאם. את המתח והלחץ בו היו נתונים פרקו בפעולה נגד מפקדיהם. התפשט בקרבם המנהג להרוג את מפקדיהם בגלגול רימוני יד לאוהליהם, תופעה שקיבלה את השם "פראגינ'" (Fragging), קיצור של "רימון רסס" (fragmentation grenade).

מה אפשר ללמוד מכך? כל מי שנחשף לאקט אלים מושפע מהסיטואציה האלימה, גם אם הוא אינו הקורבן אלא המבצע, וגם אם ביצע את האקט האלים מתוך בחירה ולא בכפייה. החיילים בווייטנאם אמנם גויסו בגיוס חובה, אבל אנשי האס-אס היו מתנדבים. הם היו מוכנים לכל, גם להרוג נשים וילדים. הם רק לא צפו את עוצמת הפגיעה הנפשית שיגרום להם מילוי המשימה – לא הם ולא מפקדיהם.

עם המעבר לשיטת רצח פחות ישירה, בה הרוצח לא נאלץ לראות את קורבנו, ירד באופן דרסטי מספר אנשי האס-אס שהתקשו לרצוח או סרבו להשתתף ברציחות. תופעות המצוקה הנפשית שהתגלו בקרב סגלי האס-אס שירו ביהודים כמעט ולא התגלו בקרב סגלי האס-אס במחנות ההשמדה. על אלו האחרונים לא הוטל לירות בקורבנות באופן סדרתי, אלא רק בקורבנות יחידים, וגם זאת במקרים חריגים; והם כמעט ולא ראו את קורבנותיהם לפני הרצח או אחריו, שכן אנשי הזונדרקומנדו היהודים הם שאולצו להוביל את הקורבנות לתאי הגזים, להוציא את הגופות ולהעבירן למשרפות. כך פתר פיקוד האס-אס את בעיית המצוקה הנפשית של חייליו. מידת הקִרבה הפיזית לקורבן השפיעה הן על הנכונות לרצוח והן על עוצמת הפגיעה הנפשית שחווה הרוצח.

בניסוי הידוע של סטנלי מילגרם האמינו הנחקרים שהם מצטווים לתת מכות חשמל לאנשים כדי לבדוק את מידת יכולתם של המוכים ללמוד תחת איום בענישה. המענים היו מוכנים לתת מכות חשמל לאדם שאותו ראו ואיתו דיברו דקות מעטות לפני תחילת הניסוי, ונכונות זו עלתה בצורה משמעותית ככל שהיו רחוקים מהקורבן. כשהמנחה נתן למענים הוראות טלפוניות מידת הציות שלהם היתה נמוכה, אך כשהמנחה היה בחדר מידת הציות שלהם עלתה בשיעור ניכר; כשנדרשו המענים להצמיד במו ידיהם את ידו של הנחקר אל לוח המתכת ממנו אמור היה לקבל מכת חשמל, פחתה באופן משמעותי נכונותם לציית. כשהנחקר כבר היה מחובר ללוח והוטל עליהם "רק" לתת לו מכות חשמל, פחתו מעצוריהם במידה משמעותית. כשהנחקר היה בחדר אחר, לא נראה לעין ורק צעקות הכאב שלו נשמעו, עלתה מידת הציות וכך גם עוצמת מכות החשמל. די היה בהרחקה פיזית של הקורבן כדי להסיר כל מעצור בפני הנכונות להכות אותו במכות חשמל, לפקודת הנסיין. למענים שמחו וביקשו להפסיק את הניסוי, היה החוקר הראשי אומר: "חיוני שתמשיך לשם השלמת הניסוי. האחריות כולה עלי."

היה זה ניסוי בלבד. המענים סברו שהם נותנים מכות חשמל, אבל צעקות הכאב ששמעו היו מוקלטות. מטרת הניסוי היתה לבדוק האם אדם יציית לפקודה לגרום כאב. ניסוי זה נערך ב-1961, בהשראת העדויות על הרציחות ההמוניות שביצעו אנשי האס-אס, עדויות שעלו במשפט אייכמן. בקרב חלק ממשתתפי הניסוי התעוררו תסמיני טראומה עקב הלחץ שבו היו שרויים. נראה ששום ועדת אתיקה לא היתה מאשרת קיומו של ניסוי כזה כיום.

לאחרונה העמיד ג'ושוע גרין (Greene) מפרינסטון את משתתפי מחקרו בפני דילמה: קרון רכבת חשמלית עומד לפגוע בחמישה אנשים ולהרוג אותם. אם תרים ידית כלשהי, יסטה הקרון ואדם אחד בלבד ייהרג. האם תעשה זאת? לאחר מכן הציב גרין את הנחקרים בסיטואציה זהה, אבל הפעם, במקום להרים ידית נדרשו הנחקרים לדחוף אדם לנתיבו של קרון החשמלית. האדם שיידחף ייהרג, אבל כך הקרון ייעצר וחייהם של חמישה אנשים שעמדו בנתיב הקרון יינצלו. התוצאה זהה: חמישה אנשים יינצלו ואדם ייהרג. שוב, היה זה ניסוי בלבד. איש לא אולץ לדחוף אדם אל מותו. ועדיין, נכונותם של הנשאלים לפעול כדי להציל את החמישה בתמורה לחייו של האחד ירדה באופן מובהק כאשר נדרשו לפעול באופן שעירב אותם במגע פיזי וישיר עם הקורבן. כתב רוברט רייט ב"אטלנטיק": "האין זה מטורף שתהיה מוכן להרוג אדם בהרמת ידית אבל תסרב באופן עקרוני לתת לו דחיפה שתוביל לתוצאה זהה?"

מה שיעורם של שחקני הגולף המוכנים לרמות בכך שיזיזו את כדור הגולף כדי לשפר את עמדתם? עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, הדבר תלוי באופן ההזזה. דן אריאלי מצא ששיעורם עולה ככל שהם עושים זאת באמצעים עקיפים יותר. כששאל אריאלי אם היו מזיזים את הכדור ביד, 2.5% אמרו שהיו עושים זאת. אבל כששאל אם היו עושים זאת במקל, פי שלוש ויותר הודו שכך היו עושים- 8%. זאת למרות שהתוצאה זהה: הם היו מרמים באותו שיעור, באותה סיטואציה, באותה תוצאה. נכון, שחקני הגולף לא רצחו בני אדם יום יום בירי מטווח אפס, לא נתנו מכות חשמל לאיש ולא דחפו אדם אל מתחת לחשמלית דוהרת, אלא רק הזיזו כדור גולף - קשה לומר שהם חוו טראומה - ובכל זאת, הם חוו לחץ נפשי שנבע מהידיעה שהם פועלים בניגוד לאתיקה המקצועית של משחק הגולף האצילי; והם ניסו להשקיט את מצפונם בכך שהרחיקו מעצמם את העבירה האתית הזו ככל האפשר. אם אתה עושה את זה ממרחק - כשיעור מרחקו של מקל גולף – התחושה כנראה גרועה פחות. האם גם חומרת המעשה פחותה?

מחקרים אלה אולי לא התכוונו לעסוק בטראומה אלא במתח של אדם הנאלץ לפעול בניגוד לערכיו או לאתיקה שלו, אבל עולות מהן תובנות משמעותיות לגבי אופן הנחלתו של לחץ בכלל וטראומה בפרט. האם עוצמתה של טראומה אכן קשורה באופן ישיר למוחשיותו של הארוע ולאופן פעולתו של האדם שחווה אותה? האם הטראומה חזקה יותר ככל שהאדם קרוב יותר לארועים האלימים וככל שהוא-עצמו נדרש לפעול באלימות? האם בעידן הלוחמה מרחוק צומצמה שחיקת הלוחמים כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במלחמת העולם השנייה ובווייטנאם?

לא בהכרח. תסמונת לחץ פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder – PTSD) אובחנה בקרב מפעיל מטוס ללא טייס - מל"ט – בצבא האמריקני, שהשתמש בחימוש מוטס למטרות לחימה והרג ממרחק אלפי קילומטרים. גם הוא אובחן כחווה את מעשיו באופן עמוק ומזעזע, עד כדי טראומה, למרות שלא ראה אלא את לוחות הבקרה ואת זירת הקרב מרחוק, על מסכי הטלוויזיה. הוצע לפתח תוכנה שתדבר עם מפעילי המל"טים בזמן שהם הורגים וכך תיתן להם סביבה דמוי-אנושית, לשם הטמעה של הארוע במארג ארועים וחוויות פוטנטי, או, בקיצור – כדי לסייע להם להתמודד.

אבל רובנו לא יושבים בקוקפיט וירטואלי ולא מטיסים מטוס ללא טייס; רובנו מעולם לא הרגנו ולא נהרוג - גם לא בשלט רחוק - חיה גדולה יותר מג'וק מטבח. למה הדיון הזה בכלל רלוונטי לנו?

יובל הררי וגארי יורופסקי מסבירים: גם אם אנחנו לא הורגים במישרין, בפגיון או ברובה, וגם אם אנחנו לא מפעילים מטוס מחומש בעזרת שלט רחוק, אנחנו עדיין אחראים – במחדל או במעשה – למקרי מוות רבים מדי יום. נוח לנו לא לחשוב על כך שמקרי רצח עם מתרחשים באפריקה ובדרום מזרח אסיה בעודנו קוראים מילים אלה – אנחנו פשוט לא קוראים את מדור חדשות החוץ; נוח לנו לא לחשוב על כך שכל פיסות הפלסטיק שמשרתות אותנו – מכלי מטבח ועד צעצועי ילדים – מקורם בעמלם של ילדים עבדים בסין ובעולם השלישי; ושהממשלה שלנו - שלוחתנו - מתעללת יום יום במאות אלפי בני אדם רק מכיוון שהם שייכים לקבוצות אתניות, פוליטיות או חברתיות אחרות מזו שלנו-עצמנו; אנחנו מזדעזעים נוכח תחקיר שחושף אכזריות של עובדי מפעל לייצור בשר, אבל נוח לנו לא לחשוב על כך שהחלב שאנחנו שותים מגיע מפרות שמפרידים אותן מעגליהן ביום שבו המליטו; שאת הביצים שאנו אוכלים מטילות תרנגולות שדחוסות בכלובים זו לצד זו, כל חייהן הקצרים, בלי לזוז, תחת אור מלאכותי שנועד להגדיל את התטולה; שמיליוני אפרוחים שאינם מיועדים למאכל נגרסים במגרסות להבים מדי שנה; ושאת הבשר שאנחנו אוכלים מייצרים על ידי החדרה אלימה של צינורות מזון לגרונות של עופות או על ידי הרג עגלים בני יומם. אנחנו מוזנים במידע שוטף על כך, ובכל זאת מתנהגים כאילו המידע הזה לא קיים. איך קורה שאנחנו משקרים לעצמנו כל כך טוב? הרי לא יתכן שאנחנו לא מבינים מה קורה. מה, אנחנו מטומטמים?

לא. אין לכך קשר למנת המשכל. התשובה טמונה ביכולתנו לדמיין. אנחנו משתייכים למין הזואולוגי היחיד שיכול לחשוב במונחים מופשטים על רגשות, זמן, מרחב והזדהות פוליטית, חברתית, שבטית, במידה שמאפשרת ליצור לאומים, אתוסים, דתות וחברות בע"מ - ואנחנו מיישמים כישרון זה כדי להרחיק את עצמנו מכל הכרה בתוצאות פעולותינו; כדי לרמות את עצמנו בנוגע לתוצאות פעולותינו. אנחנו יודעים מאיפה מגיעים מזוננו ומשחקי הילדים שלנו וכמה סבל כרוך בכך, אבל אנחנו מרמים את עצמנו כה טוב עד כי נדרשת פעולה מזערית מצדנו כדי להכחיש בפני עצמנו שאנחנו משתפים פעולה עם הפגיעה הזו, ואף להדחיק מהתודעה את העובדה שאנחנו מרמים את עצמנו. לא נדרש מצדנו אלא להרים ידית במקום לדחוף קורבן, להזיז כדור במקל גולף במקום ביד, או להרחיק אל מעבר לקיר את קורבן מכות החשמל שניתֶן, כך שרק צעקותיו תישמענה.

אך בעידן התקשורת של ימינו האדם לא יכול להתעלם מהראיות הנצברות בגודש בלתי פוסק. ככל שאנו מתקדמים לתוך העידן הטכנולוגי, כך משודרגת יכולת הדמיוּן, האינטרוספקציה, ההבנה לגבי תוצאות מעשינו. התוצאה – טראומה בשלט רחוק, כמו הטראומה שחווה אותו מפעיל מל"ט. לא טראומה עקב פחד מוות, ריחות הקרב או הלחץ הנפשי שבהריגה מטווח קרוב, אלא טראומה עקב דיסוננס מוסרי. לכן אנו מנסים למזער ככל האפשר את חוסר העקביות הלוגית והמוסרית בין הידע הרב שלנו על הסבל שנגרם כדי לספק את צרכינו - לבין העובדה שאנחנו לא עושים כמעט דבר כדי לצמצם סבל זה. אנו משתמשים ביכולות ההפשטה, ההסמלה והדמיוּן הייחודיות שלנו כדי להרחיק ולהפריד את עצמנו מהידע הזה. אנו מספרים לעצמנו שאלה לא אנחנו שמבצעים את ההתעללות או הרצח; או שיש לכך צידוק מסוים; או שאנחנו פשוט מכחישים את העובדות, על ידי מתן משמעות אחרת להן; אנחנו משתמשים במקל גולף או בידית סימבולית כדי להרחיק מעל עצמנו את משמעותו של הידע, למנוע את חדירת הידע אל המוּדעוּת.

מה כבר עשינו? זה לא שרימינו במבחן; רק נעזרנו בחבר שישב לידנו. זה לא שדחפנו, פיזית, אדם אל מותו. רק הזזנו ידית; זה לא שירינו ביהודים בפועל ממש. אחרים עשו את זה. אני הייתי רק בורג במערכת. אני רק צִייַתי לפקודות. אם לא אני, מישהו אחר היה עושה את זה. ממילא לא יכולתי למנוע את התרחשות העוול; זה לא שרימיתי בגולף. זו לא ממש רמאות אם רק תיקנתי את מיקומו של הכדור בקטנה. בסך הכל נגיעה קטנה במקל. כל הכחשה מסוג זה עדיפה על עמידה יומיומית מול המראַה. ובכל זאת, איך אנו מתמודדים עם הרגשות המחלחלים לתודעתנו דרך מִבצרים של יכולות מנטליות של הדחקות, הכחשות וגיבוב משמעויות מַשלוֹת, רגשות העולים נוכח אותן פיסות מידע שמבהירות לנו שאם נרצה או לא, אנחנו שותפים – גם אם בעקיפין – לביצוע עוולות?

דפוס הפעולה הראשוני שנקט אדם נוכח מצב משברי, נוכח טראומה, מוטמע ומוטבע בקרבו ויועתק לתגובותיו בכל מצב לחץ עתידי. חוקרי טראומה רבים, מפרויד ועד ארתור ג'אנוב, בסל ון דר קולק, יונה שחר-לוי ואחרים מייחסים לתופעת ההטבעה (imprint) הזו בסיס נוירולוגי. הגוף אוצר בחובו כל דפוס תגובה מיידי של הקורבן לטראומה – בין אם הוא נלחם, בורח או קופא על עמדו (fight, flight or freeze) אם כך, איך לכל הפחות מפחיתים את השפעתה של הטראומה על המשך החיים?

דרך דגימות דנ"א שנלקחו מחיילים במחקר שבוצע בצה"ל, הוברר כי במידת הפגיעוּת של האדם לטראומה יש מרכיב גנטי. החוקרים הגיעו למסקנה שאפשר לנבא איזה חיילים נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעה פוסט טראומטית, לפי מידת נטייתם להימנע או להתעלם מאיום לפני הפעילות המבצעית ובמהלכה. "נראה שהימנעות מאיומים בסופו של דבר אינה משרתת את האדם הנמנע", נאמר בסיכום המחקר. עם זאת, אין פרוש הדבר שעוצמת הטראומה מוכתבת באופן דטרמיניסטי. מרכיב התורשה מאוזן על ידי מרכיב השליטה העצמית, החינוך וההיזון הסביבתי – איזון קלאסי של "תורשה מול טיפוח" (Nature vs. nurture).

אפשר להפחית את מידת ההיפגעות על ידי תגובה נכונה בזמן אמת. מחקר על הלם קרב גילה שהוא היה פחוּת בחומרתו ככל שמשך שהותו של החייל הנפגע בעורף לאחר הארוע הטראומטי היה קצר יותר, ככל שהמרחק אליו פונו היה קטן יותר – פינוי לתאג"ד במקום לעורף, למשל - וככל שהושבו לפעילות מבצעית מהר יותר, גם אם בתוך שעות.

לכאורה אופן התמודדות כזה עם טראומה נוגד את ההגיון. האם לא עדיף לפנות את נפגע הטראומה לסביבה שקטה, לבית חולים רחוק מקו החזית, שם יוכל להתאושש בין סדינים לבנים, עם צוות רפואי תומך ובחצר שטופת אור שמש וציוצי ציפורים?

לא. למעשה, התייחסות כזו משדרת לנפגע את המסר הבא: "אתה חלש מדי. אתה לא יכול להתמודד עם זה לבד. אתה צריך עזרה". התייחסות כזו גורמת לנפגע לראות את הטראומה בתור מאורע מכריע בחייו ולהפוך אותה לציר אישיותו, למוקד ההגדרה העצמית שלו: במקום שאדם יגדיר עצמו כך - "נשוי, אב לשניים, עובד במוסד ציבורי, תחביבים: קריאה ומוסיקה קלאסית", הוא מגדיר עצמו כך: "נפגע טראומה".

קיים נסיון מחקרי מצטבר במקרי טראומה מתמשכת, בהם ניצולי שואה, ילדים שהיו חשופים להתעללות וחיילים בקרב – ממלחמת העולם השניה, עבור בשבויי וייטנאם וכלה ברבות ממלחמות ישראל. על פי נסיון זה, אדם שלאחר הטראומה מוחזר מהר יותר למסגרות הרגילות של חייו, רבים יותר סיכוייו לחזור לשגרת חיים נורמלית, עם משקעים וטראומה לטנטית מעטים ככל האפשר. השורה התחתונה - פרדוקסלי ככל שזה נשמע, אם רוצים להפחית את עוצמתו של "הלם קרב", צריך להחזיר את החייל לתפקוד מלא מהר ככל האפשר ולהפחית את משך הזמן בו הוא שוהה בעורף מיד לאחר הפגיעה המקורית. אם יש אופציה של פינוי מוטס לבית חולים ומתן תקופת החלמה או פינוי לתאג"ד וחזרה ללחימה - עדיף תאג"ד וחזרה ללחימה.

בספרו "לא יכול יותר" סיפר הפסיכולוג שבתאי נוי על מקרה בו חייל במלחמת לבנון הראשונה נתקף הלם מול גופות חבריו המרוטשות בסוללת התותחים, מפגיעה ישירה. המפקד סטר לו ואמר: "תיכנס להלם אחר כך. עכשיו אנחנו צריכים אותך". החייל חזר לתפקוד מלא ויעיל, ובבדיקות מאוחרות התחוור שעוצמת הלם הקרב שחווה – וההפרעות הפוסט טראומטיות שחווה - היו פחותות באופן משמעותי מאלה של חיילים אחרים. למחרת קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים הועמדו החיילים היגעים, שרבים מחבריהם נהרגו, במסדר "גילוח-צחצוח". המפקד החזיר אותם לשגרה מיד. דוגמאות אלו אולי דרמטיות, אבל ההגיון בהן פשוט: אדם שנחשף לטראומה ויטמיע אותה במארג פעולות שבמסגרתו ניתנה לו גם היכולת להפגין פוטנטיות, שליטה במצבו ויכולת ביצוע - אדם כזה, בהמשך חייו, כאשר תעלה בו הטראומה מנבכי הזיכרון, היא תשודך אסוציאטיבית ואוטומטית ליתר הפעולות שעשה באותה סיטואציה. עלייתה של תחושת ההלם למודעות (אבריאקציה) בכל ארוע לחץ עתידי תלֻווה בזיכרון פיזיולוגי - מוטורי וסנסורי - של עשייה פוטנטית, עשייה שאליה מתלווה יכולת, זיכרון של פעולה ולא זיכרון של התקפלות, בכי היסטרי או שיתוק.

בעת הקרב על המוצב בתעלה בו היה ד"ר נחום ורבין במלחמת יום כיפור, המשיך ורבין לתפקד, ביצע הערכות מצב וביצע ניתוחים תחת אש, גם כשהחובש לידו התקפל והחל לייבב. ורבין ועשרות חיילים נוספים נפלו בשבי המצרי. עם שובם מהשבי עברו חלק מפדויי השבי הזרקות סמים ולחץ פסיכולוגי נוקשה במתקני החקירות הצבאיים הישראליים, כדי שיגלו איזה מידע מסרו בשבי. לדבריו של ורבין, הוא עבר חוויות אלה בצורה הקלה ביותר מבין כל הנחקרים האחרים. יתכן שתגובתו בקרב - אופן ניתוח המצב, קבלת ההחלטות ופעולתו עד הנפילה בשבי – השפיעה לא רק על התנהגותו בעת השבי אלא גם על אופן הפעולה שלו בעת החקירות עם שובו ארצה, ובמשך כל חייו לעתיד לבוא.

הדרך היעילה ביותר לאפשר לנפגע הטראומה לא להיכנע לה, לא להפוך אותה לדומיננטית בחייו, היא להטמיע אותה במארג של פעילויות שבהן מגלה הנפגע פוטנטיות: עוצמה, יכולת, כוח ושליטה בסביבתו. בקצרה – להחזיר את נפגע הטראומה לתפקוד תקין, מהר ככל האפשר. כך תיווצר הזדמנות לפעולה שיש בה תיקון החוויה, תיקון הרושם שיש לאדם על עצמו, כך תשתלב הטראומה בסיפור חיים שהמוטיב השליט בו אינו בריחה וכישלון אלא התמודדות וצמיחה. דווקא במקום בו חל השבר, שם מגלה האדם את יכולות הריפוי העצמי החזקות ביותר.

ואם לחזור לתחילת המאמר, אולי אופן ההתמודדות האמיץ הזה – הנסיון לחזור לחיים ולפעול לתיקון עולם יום יום, רגע אחר רגע - הוא אופן ההתמודדות שנדרש כדי לעמוד מול הבחירות השגויות שלנו ומול תוצאות מעשינו, בין אם קשה לנו לעמוד במחשבה על מקורו של האוכל שמונח לנו בצלחת, בין אם אנו משלימים בשתיקה עם מעשי עוול של ממשלתנו, בין אם נאלצנו לראות אדם נהרג כי היה עלינו לדחפו תחת גלגלי קרון חשמלית דוהרת כדי להציל חמישה - ובין אם סתם רימינו בגולף וקשה לנו לישון בלילה בגלל זה.

להרחבה:

אליס ג'ון, 1982, לוחמים: החיילים שבחוד החנית. מערכות.
בראונינג כריסטופר, 2004, אנשים רגילים: גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר ו'הפתרון הסופי' בפולין.
ברגמן רונן ומלצר גיל, 2003, זמן אמת. ידיעות אחרונות.
ג'אנוב ארתור, 1973, הצעקה הראשונית.
ג'אנוב ארתור, 1993, הצעקה הראשונית החדשה.
גבריאל ריצ'ארד א' וסאוואג', פול ל', 1981, משבר בפיקוד. מערכות.
גרייף גדעון, 1999, בכינו בלי דמעות: עדויות של אנשי הזונדרקומאנדו היהודים מאושוויץ.
ון דר קולק בסל (Bessel van der Kolk), בתוך דומיניק לה קפרה, 2001, לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. רסלינג ויד ושם.
לואיס הרמן ג'ודית, 1994, טראומה והחלמה.
נוי שבתאי, 1981, לא יכול יותר: תגובות ללחץ קרב. משרד הבטחון, ההוצאה לאור.
שחר-לוי יונה, 1994, תלכידי זיכרון ראשוניים: המוטוריות כקוד של הצפנה והחייאה של זיכרונות קדם-קוגניטיביים, שיחות: כתב עת לפסיכותרפיה, ח, 3, 172-179