לפי הסרט ת'ור אליהם של הנורדים – אודין, ת'ור, לוקי וכל היתר – אינם אלא בני-אדם מכוכבי-לכת אחרים. הם ניחנו בטכנולוגיה של שיגור דרך החלל, ובמגוון רחב של טכנולוגיות מתקדמות אחרות שמספקות להם חיי-נצח כמעט
"הב לך!" שאג ת'ור והטיח את פטישו הקסום ברובוט הפלדה הענקי שעמד מולו. זה האומלל קרס לקרקע אחר מספר מהלומות נוספות, ועשר דקות לאחר מכן הסתיים הסרט על אחד מגיבורי-העל המפורסמים ביותר: האל הנורדי ת'ור.
זה לא היה סרט גרוע, בדיוק. זה גם לא היה סרט טוב. יותר מכל, הוא היה סתמי. הבמאי עשה עבודה טובה עם התלבושות, אך נכשל קשות ביצירת חיבור אמיתי בין הדמויות לקהל. רוב הסרט לא הייתי מודאג מדי לגבי גורלו של הגיבור הראשי לכאן או לכאן. אבל אלמנט אחד בסרט עניין אותי במיוחד והטריד אותי מספיק כדי שכבר ארבעה ימים אמנע מכתיבה ואבלה בחשיבה עליו. זו הייתה תיאוריית האסטרונאוטים הקדומים.
לפי הסרט, אליהם של הנורדים – אודין, ת'ור, לוקי וכל היתר – אינם אלא בני-אדם מכוכבי-לכת אחרים. הם ניחנו בטכנולוגיה של שיגור דרך החלל, ובמגוון רחב של טכנולוגיות מתקדמות אחרות שמספקות להם חיי-נצח כמעט, כוח עצום, יצירת הולוגרמות המדמה כשף אמיתי, יכולת תעופה ועוד. אין פלא שכאשר הגיעו החייזרים הללו לכדור-הארץ לפני עידן ועידנים, הנורדים ראו אותם כאלים של ממש. וכך ביקרו האלים בכוכבנו הקטן, נלחמו קצת ביריביהם המרושעים, ענקי הקרח, ואז נסוגו כל הצדדים והניחו לחיים לחזור לסדרם על פני האדמה. למעשה, הם היו אסטרונאוטים שביקרו בכדור-הארץ. אסטרונאוטים קדומים.
זוהי אינה תיאוריה חדשה. החוקר אריך פון-דניקן כבר הציע את הרעיון בספרו 'מרכבות האלים', וסיפק שפע של ראיות נסיבתיות לביקוריהם של אסטרונאוטים קדומים בכדור-הארץ. בראיות אלו נכללים מפעלי בנייה עצומים שקשה להאמין שתרבויות פרימיטיביות יכלו להצליח בהן בפני עצמן, כמו הפירמידות של מצריים. נכללות גם הפתעות טכנולוגיות כמו עמוד ברזל שאינו מחליד, הנמצא בהודו, או כדים קדומים עם איורים של אסטרונאוטים קדומים עוד יותר יוצאים מספינות חלל.
נשמע מרשים? זה באמת מרשים. אלא שבדומה לכל סיפור אגדה, ברגע שמתחילים לפרק אותו לגורמים כך נהיים יותר ויותר ספקניים. מסתבר שפון דניקן נטל לעצמו חירות רבה מאד בתיאור הממצאים. עמוד הברזל דווקא מחליד מזה שנים רבות, כפי שהודה בעצמו בראיון מאוחר יותר. חלק מהכדים ש- 'מצא', הוא הזמין מקדר מקומי שיצר אותם לפי התבנית שסיפק פון דניקן מדמיונו הקודח. כשעומת עם עובדה זו, הסביר פון דניקן כי יש אנשים שישתכנעו רק כשיראו למול עיניהם את הראיות.
אז הוא יצר את הראיות בעצמו.
דומה כי למרות כל ההפרכות והסתירות הללו, הראיות הגדולות והמשמעותיות ביותר לתיאוריה של פון דניקן קיימות במרחק כמה מאות קילומטרים מישראל, ואלו הפירמידות המצריות. האם נוכל להפריך אי-פעם את הרעיון שחייזרים בנו את מבני הענק האלו לפני יותר מארבעת-אלפים שנים, בתקופה שבה רוב האנושות הסתתרה מתחת לענפים ועלווה כדי למצוא חום ומחסה?
אולי ההפרכה הטובה ביותר לתיאוריה זו מגיעה מהדוגמה הנגדית לת'ור. דוגמה לאדם בשר-ודם, מלא בפחד ובדחפים אך מעז לנסות ולהיכשל שוב ושוב ושוב. ניסיונותיו הם אלו שהביאו ליצירתן של שלוש מהפירמידות הקדומות של מצרים. אדם זה נקרא סנפרו, והוא אחד מהפרעונים המוקדמים, שליטיה הקדומים ביותר של מצריים המאוחדת.
הפרעונים במצריים הקדומה נהנו ממעמד מיוחד של שליטים כל-יכולים. הם הפעילו את מרותם על מאות-אלפי איכרים שעבדו את הקרקע הפורה שליד נהר הנילוס ותמרנו אותם ליצירת תעלות השקיה שיובילו את מימי הנהר רחוק יותר לתוך מצרים. הנילוס הרווה את האדמה במינרלים וחומרים אחרים שיכלו להזין את הצמחים שנה אחר שנה, מבלי שיהיה צורך לתת לאדמה מנוחה כדי שתחדש את כוחותיה (כפי שנהוג ביהדות, במנהג המסורתי המכונה 'שנת שמיטה').
הפרעונים אולי נחשבו לאלים בעיני האיכר הפשוט, אך הם עצמם ידעו את האמת המרה: גופיהם היו אנושיים לגמרי, מריס השערה ועד לציפורן הבוהן. הם חיו – ובעיקר מתו – ככל אדם. ויותר מכל, המוות הוא זה שהטריד אותם ביותר בחייהם. מה יקרה לגופותיהם לאחר המוות? מה יהיה על נשמותיהם הנצחיות?
התשובה לשאלה הראשונה פשוטה. במצרים החמה והיבשה נהגו בתחילה לקבור את הגופות בחול המדבר. בסביבה חמה ויבשה זו, עברה הגופה תהליך ייבוש מהיר. היא איבדה את המים שבתוכה, ונותרה רק כקליפה צחיחה, מומיה, שהחיידקים מתקשים לאכל ולעכל. ניתן להשוות את התהליך לזה שעובר עינב כאשר הוא הופך לצימוק-מומיה – ויכול להשתמר עתה במשך שנים רבות.
שימור הגופה למשך שנים רבות אכן חשוב, אך החול יכול לזוז ולנוע. תוך חודשים ספורים מרגע הקבורה, עלולה הייתה המומיה לעלות לפני השטח ולהפחיד נערת רועים אומללה עד המוות. זו אינה דרך הקבורה הראויה לפרעה בעל כבוד עצמי מינימאלי.
החידוש שמצאו אצילי מצרים, עוד בטרם זמנו של סנפרו, הוא השימוש במבני קבורה המורכבים מלבני-בוץ וטיט. אלו נקראו מסטבה במצרית עתיקה. המבנים לא היו גדולים יותר מבית, והכילו בתוכם את הגופה המשומרת, ביחד עם אזור קטן בו יכלו הכוהנים להתפלל ולהקריב קטורת לנשמת המנוח. זה היה פיתרון מספק לרוב אצילי מצרים, אבל לא לפרעונים. הללו החליטו לערום מסטבה על גבי מסטבה, מדף על מדף על מדף – וכך נוצרו פירמידות המדרגה הראשונות. אבל אלו לא היו מספיקות לסנפרו. הן לא היו מלוטשות מספיק. היה חסר בהן הדר המלכות. הן היו גדולות ומגושמות. סנפרו שאף למצוא דרך קבורה אלגנטית יותר לגופו.
קשה לומר מה גרם לסנפרו לדחות מעליו את רעיון פירמידת המדרגה הפשטנית בנחרצות שכזו. האם חשש לנשמתו הנצחית? מה היה המקור לאובססיה שלו עם המוות, ומדוע במשך רוב שנות שלטונו, עיסוקו העיקרי היה בבניית ארון הקבורה הגדול ביותר בעולם – הפירמידה האמיתית הראשונה שאינה רק מסטבה על גבי מסטבה? התשובות לשאלות אלו לא יתבררו כנראה לעולם, אלא אם נגלה מטמון של פפירוסים שהשתמרו בדרך-פלא מאותה תקופה. נותר לנו רק לנחש. אך אנו יכולים לדעת (וגם זאת בגבולות הידע האנושי על ההיסטוריה) שסנפרו היה בונה הפירמידות המפורסם ביותר בהיסטוריה של מצרים. והוא נכשל, ונכשל והצליח.
הפירמידה הראשונה שניסה ליצור ידועה היום כפירמידה של מיידום. אם תבקרו באתר תגלו שהיא אינה דומה בדיוק לפירמידה. למעשה, היא נראית יותר כפירמידה שלא הושלמה – וזה בדיוק מה שהיא. לוחות האבן הגדולים והמפוארים עליהם היה אמור להיחקק שמו של סנפרו הקבור בפנים, נותרו ריקים וחלקים. אנו יודעים שפירמידה זו נבנתה על-ידי סנפרו רק בזכות הגרפיטי שהותיר כהן מצרי על קירות הפירמידה, אלף שנים לאחר בנייתה – "הייתי כאן, ראיתי את השמש זורחת במקדשו של סנפרו, וחשבתי שהיא יפהפייה."
סנפרו התחיל בבנייתה כפירמידת מדרגה רגילה: מסטבה על מסטבה. אך באמצע הבנייה הוא התחרט. בפירמידות המדרגה הרגילות, הפרעה נקבר מתחת לפירמידה. זה לא היה מקום ראוי לסנפרו, שהחליט להנדס חלל סגור בתוך הפירמידה עצמה בתוכה ייקבר גופו. התוכניות לבניית הפירמידה השתנו במהירות. אבנים נוספות התווספו מסביב ומבפנים, ותוך זמן קצר היה ברור שאם הבנייה תימשך בצורה זו, המבנה הסופי לא יחזיק מעמד לאורך זמן. היסודות, הבסיס, המבנה כולו לא נועדו לעמוד בשינוי קיצוני שכזה בתוכניות הבנייה.
הפירמידה של מיידום
אדם אחר היה אולי מתייאש בשלב זה, מורה לבטל את השינויים וחוזר לתקן הוותיק והטוב. לא סנפרו. הוא זנח את הפירמידה ההיברידית לאנחות ועבר לבנות פירמידה חדשה, אותה תכנן כבר מההתחלה כפירמידה בעלת פאות חלקות, שלא תיראה כאילו מישהו ערם אבני לגו מגושמות אחת על גבי השנייה. פירמידה זו תכיל בתוכה חלל קבורה כבר מהרגע הראשון, כולל מלכודות, דלתות נסתרות ועטלפים חולי-כלבת כנגד שודדי קברים. זו הייתה הפירמידה בה תכנן סנפרו להיקבר – הידועה היום כפירמידה העקומה.
נו, אני מניח שאתם כבר מבינים מהשם שגם היא לא ממש הצליחה לו.
הבעיה הפעם הייתה שטותית כמעט, ומדגימה עד כמה מדע ההנדסה תלוי בכל גורם, פעוט ככל שיראה לעין שאינה-מנוסה. חוקרי הפירמידות סבורים (למרות שכרגיל, יש חילוקי דעות בנושא) שהשטח עליו הייתה אמורה הפירמידה להיבנות לא נוקה כראוי מחול. זוכרים את החול, זה שזז כל הזמן? האם אתם באמת רוצים לבנות מבנה ששוקל כמה אלפי טונות, על גבי קרקע שבכל רגע עלולה לנוע מתחתיו ולשנות את צורתה? זה אינו רעיון טוב, ולכן המצרים נהגו לסלק את כל החול מהאזור עליו נבנתה הפירמידה, ובנו את הקבר העצום על גבי הקרקע שמתחת לחול. במקרה של הפירמידה המעוקמת, חלק קטן מהחול לא סולק מתחת לאחד מהפינות. בתחילת הבנייה זה לא היה נורא, אבל ככל שהבנייה נמשכה, כך נהיה ברור יותר שהפירמידה המושלמת לא תהיה יציבה.
האם לזנוח את הבנייה באמצע? זה היה עלבון לכבודו של סנפרו. הוא שינה את התוכניות במהירות ומצא דרך לעצב מחדש את הפירמידה כך שתהיה יציבה באופן מינימאלי. הבנייה הושלמה בהקדם האפשרי, והפירמידה המאולתרת זכתה לשמה – הפירמידה העקומה.
אם מישהו מכם עדיין מאמין שהחייזרים בנו את הפירמידות, כנראה שהוא מאמין בחייזרים עם טכנולוגיה לחציית החלל החיצון במהירות העולה על מהירות האור, עם מחשבים קוונטיים בגודל של גרגר חול שחזקים יותר ממחשבי-העל שלנו שתופסים נפח של בניין קומות... אבל שלא יכלו לתכנן פירמידות כמו שצריך. שליימזלים, בקיצור.
סנפרו כבר אדם זקן, רוכן בקושי על כסא המלכות. הכתר שעל ראשו מהווה בעיקר מעמסה. קצו קרב, והוא נואש. הוא שותף לפחד האנושי מן ההיעלמות אל האין מבלי להותיר זכר. הוא גם אינו מוכן להיקבר בפירמידה שאינה מושלמת לרצונו ולחזונו. להרוג את הארכיטקטים הקודמים? אי-אפשר, הם הבנים שלו. בלית ברירה, הוא פותח במבצע חדש להקמת הפירמידה הידועה היום כפירמידה האדומה, על צבען האדמדם של אבניה. זו הייתה הפירמידה המושלמת הראשונה בהיסטוריה שפאותיה תוכננו כבר מראשית בנייתה להיות חלקות.
עשר שנים ושבעה חודשים עמלו הפועלים בפרך על בניית הפירמידה האדומה. סנפרו לא חסך בהוצאות הפעם, וגם לא בהכנות לפני הבנייה. למרות שכל שנה קירבה אותו יותר אל המוות, הוא נאחז בחיים באצבעות מסוקסות שנראו יותר כטפרים, ברצון שבער בעיניים שכמעט וטחו מראות. הוא יצר לעצמו את מצבת הקבורה הגדולה ביותר בעולם באותם הימים, תוך כדי שהוא מעביד כמעט עד מוות – ולפעמים מעבר לו – את איכרי מצרים. והוא הצליח.
עם תום ימיו, נקבר סנפרו בפירמידה האדומה. גופתו נחנטה לפי המסורת המצרית, הוטמנה בארון קבורה מהודר, ונקברה בחדר הקבורה שבתוך הפירמידה ביחד עם הון עצום בפסלים, תכשיטים ותמרוקים.
סנפרו הגיע לסוף מסע חייו כפי שראוי לו לכל אדם שיגיע: לאחר שהקדיש את כל-כולו למטרה אחת יוקדת, גדולה מהחיים עצמם ואולי גם מהמוות. הוא הנציח את זכרו לאלפי שנים, והיווה מודל לחיקוי עבור בנו שיצר פירמידה המחקה את זו של אביו. פירמידת חופו גדולה יותר מהפירמידה האדומה, אך חופו לא ניחן ביצירתיות ובדחף של אביו. פירמידת חופו אינה אלא חיקוי מבני של הפירמידה האדומה, בקנה מידה גדול יותר. היצירתיות התגלתה מחדש בנכדו של סנפרו, חף-רה, אשר בנה את פירמידת חף-רה העצומה, ולצידה הציב גם את הספינקס הכביר.
הפירמידה של חף-רה, עם הספינקס, כפי שהועלתה לויקיפדיה ע"י המשתמש Hamish2k
אלו הן תולדות הפירמידות של מצרים, מבנים אשר נוצרו בכוח הניסיון והטעייה של בני-אדם כסנפרו. הבונים היו אנשים כמוני וכמוכם שאהבו את החיים והתייראו מהמוות. אנשים שכמונו רצו להשאיר משהו לחיים לאחר מותם. הם היו יצירתיים ומוכשרים. הם היו מהירי מחשבה, הפכפכים ואנוכיים. מעל הכל, הם היו אנושיים. והסיפור שלהם, כמו כל סיפור שעוסק בבני-אדם אמיתיים, הינו אלמותי ונצחי. את המניעים שלהם אנו יכולים להבין עד היום. להבין ולהזדהות.
תיאוריית האסטרונאוטים הקדומים עשויה לפתות אותנו בהבטחתה כי קיימים חיים מתקדמים יותר, מוצלחים יותר. קיימות דרכים לגשר על מרחקי האינסוף האפלים שבין הכוכבים והגלקסיות. ואם טכנולוגיות שכאלו אכן בנמצא, כלום נתמה אם אותם אסטרונאוטים קדומים הצליחו גם להסיג אחורנית את המוות עצמו, את האין המרחף כלהב הגיליוטינה מעל צווארו של כל אדם ואדם? ואולם, באותה נשימה, שוללת התיאוריה את הצלחותיהם הגדולות ביותר של בני-האדם באלפי השנים של הציוויליזציה. היא מקטינה ומנמיכה את חשיבותם של הדחפים האנושיים כל-כך, שהביאו להגשמת הפעלים הגדולים ביותר. במידה רבה, היא אנטי-אנושית. חיי הנצח והטכנולוגיה מיוחסים לחייזרים. המוות והכשלונות מיוחסים לבני-האדם.
אני - לא מאמין בה.