מחקר גנטי אודות משפחה של אילמים באנגליה, הוביל לגילויו של גן האחראי להתפתחות יכולת הדיבור אצל בני אדם. כאשר הונדס הגן לתוך הדנ"א של עכברים, הם פיתחו יכולות למידה ותקשורת שונות מאלו של עכברים רגילים
עבור רובנו הדיבור הוא טבע שני. איננו יכולים לזכור זמן בו לא יכולנו לפתוח את פינו ולתקשר עם הסביבה. זוהי חלק ממורשתנו כבני אדם - עושרו של אוצר המילים האנושי, ויכולתנו להביע את עצמנו. כפי שאמר המנהיג ההודי הידוע, מהאטמה גאנדי, "השפה היא השתקפות מדויקת של אופיו וצמיחתו של המשתמש בה". בן-אנוש שאינו מסוגל לתקשר עם סביבתו, מאבד את זהותו ואת אופיו. לרוע מזלם של בני משפחת K, זה בדיוק מה שהם איבדו.
המשפחה הייחודית התגלתה בשנות התשעים בלונדון, ומשמשת מאז כמוקד עליה לרגל של נוירו-פסיכולוגים וביולוגים מכל התחומים. מתוך שלושים בני המשפחה, המקיפים שלושה דורות שלמים, בערך חצי אינם מסוגלים לדבר באופן ברור. בבדיקה מדוקדקת של המשפחה, התברר כי לפחות חלק מהבעיה טמון בכך שאותם אילמים-למחצה איבדו את היכולת הבסיסית ביותר הנחוצה לדיבור – הסינכרוניזציה בין השרירים.
פעולת הדיבור כה אינסטינקטיבית עבורנו, עד שאנו שוכחים שהיא מערבת את הנעתם של עשרות שרירים –בצלעות, בגרון, בחך, בלשון ובאיזור הפנים. כל אלו זזים בהתאמה מושלמת זה לזה, ומביאים לכך שאנו יכולים להגות הברות ומילים בדייקנות חסרת דופי. אך אצל החולים מבני משפחת K, אבדה הסינכרוניזציה בין השרירים השונים, והם אינם מסוגלים לעצב את הצלילים המורכבים, עליהם מושתתת השפה האנושית.
כיוון שמדובר בבני אותה משפחה, סברו חוקרים רבים כי מעורבת כאן מוטציה תורשתית, שאם יעמדו על טיבה ניתן יהיה להבין את מקור התפתחותה של השפה האנושית. ואכן, בשנת 1998 נחשפה המוטציה שהבדילה את בני המשפחה החולים מהבריאים – מוטציית קטנה ופשוטה בגן FOX2P, המשבשת את תפקודו.
תגלית זו הובילה לסברה לפיה הגן FOX2P אחראי באופן חלקי ליכולתם של בני-האדם לדבר, ודרבנה חוקרים רבים לחקור את הגן ואת מגוון הצורות השונות בהן הוא מופיע ביצורים אחרים מלבד האדם. מאז שנות התשעים, התגלו נגזרות שונות של FOX2P בשימפנזים, בעכברים, בציפורי שיר, בעטלפים ואפילו בדנ"א משומר-למחצה שהגיע מקרובנו בן מליוני השנים – האדם הניאנדרטלי.
אך מהו תפקידו של אותו גן, שבלעדיו אנו מאבדים חלק גדול מאנושיותנו? את זאת עדיין איננו יודעים בדיוק. נראה כי הוא הכרחי להתפתחות תקינה של המוח והריאות, אך גם לשמירה על תפקודי המוח. כאשר הציפורים הנקראות "זברה פינק" לומדות שירים חדשים, גן ה-FOX2P במוחותיהן מתחיל לפעול ולהתבטא ביתר שאת. יתכן, לפיכך, שהגן מסייע לנו ללמוד את עקרונות השפה בצעירותנו, עד שאנו יכולים לדבר בעצמנו.
הגן עצמו הוא לא יותר מאשר הוראות ייצור לחלבון, ומפתיע לראות שחלבוני ה-FOX2P דומים מאוד אצל רוב היצורים שנסקרו עד עתה. חלבון ה-FOX2P האנושי
נבדל מהחלבון של השימפנזים בשתי חומצות אמינו בלבד (שתיים מאבני הלגו מהן מורכב החלבון השלם). הוא נבדל מהחלבון של עכברים בשלוש חומצות אמינו, ומזה של ציפורי הזברה-פינק בשבע חומצות אמינו בלבד. מה משמעות ההבדלים? בכך איננו בטוחים עדיין, אך בסוף חודש מאי השנה יצא לאור מחקר יוצא דופן, שהדגים כי אפילו ההבדל המזערי של שלוש חומצות אמינו, יכול להקנות לאורגניזם תכונות שונות בעליל.
וולפגנג אנארד, אותו חוקר שפענח את הרצף הגנטי של גן ה-FOX2P האנושי ועמד על השינויים העיקריים המבדילים אותו משאר בעלי-החיים, החליט לעשות ניסוי נועז במיוחד, שאת תוצאותיו לא יכול היה לשער מראש. הוא יצר עכברים מהונדסים גנטית, בהם היה קיים גן ה-FOX2P האנושי, במקום הגרסה המקבילה של הגן ממקור עכברי. אם הגן האנושי אכן מסייע לבני-האדם לפתח שפה משלהם, הרי שהיינו צופים שהעכברים המשודרגים יוכלו לתקשר ביניהם באופן שונה, ואולי אפילו להיווכח בשינוי בפעילות המוחית המעיד על ניצנים ראשונים של יכולת "דיבור", או התבטאות משופרת. באופן מפתיע, זה בדיוק מה שאנארד מצא.
כאשר השווה אנארד בין העכברים המהונדסים גנטית, המכילים את הגן האנושי, לבין חבריהם העכברים הרגילים, הוא ראה שהעכברים ה"משופרים" ייצרו תאי עצב המסוגלים ללמוד רצף פעולות פיזיות יותר טוב, יותר מהר ויותר בקלות. תאי עצב אלו ממוקמים באותם איזורים במוח בהם מתבטאת השפעתו של FOX2P במינים אחרים. וכאשר בדק אנארד עכברים שנשאו עותק פגום אחד של הגן, הוא גילה שיכולתם של תאי העצב שבאותו איזור ללמוד נפגעת קשות. עובדה זו עשויה להסביר מדוע בני-אדם, בהם נפגע הגן FOX2P, מתקשים לדבר, ומדוע ציפורי שיר הסובלות מפגיעה דומה אינן מצליחות לחקות את שיריהם של חבריהן.
הגילוי המעניין ביותר הגיע מתוך השוואת היבבות והצלילים שהשמיעו העכברים הצעירים. כאשר מורחקים גורי עכברים מאמהותיהם, הם מייבבים וצורחים בתדרים גבוהים. גורי העכברים המהונדסים גנטית של אנארד, כאשר הורחקו מאמהותיהם, ייבבו גם הם, אך בדפוסים ובתדרים שונים מאלו של העכברים הרגילים. כאילו – ורק כאילו – למדו אלו שפה חדשה שבה יכלו להתבטא.
מה משמעות הניסוי? האם יתכן שהעכברים המשופרים של אנארד יצליחו לדבר תחת הגירוי הנכון? הסיכוי לכך קלוש, שלא לומר אפסי. אנארד עצמו מודה כי הצלילים שמשמיעים העכברים דומים יותר ליבבות תינוק, מכל צליל אחר. הוא משוכנע כי לעולם לא נצליח לשחזר במלואו את הדיבור האנושי בעכברים. האבולוציה השונה שעברו בני-האדם והעכברים הביאה לשוני בלתי-ניתן לגישור בצורת השפתיים, הלשון, החך, מיתרי הקול וגורמים אחרים הדרושים להגייה ברורה של הברות. אך מאחורי קביעתו הבלתי-מתפשרת של אנארד, עומדים העכברים החדשים שיצר, ומצייצים בקולות שונים מאד מחבריהם הרגילים. ואולי, רק אולי, מבינים קצת יותר ממה שהם חושפים כלפי חוץ.
המאמר התפרסם בבלוג של רועי צזנה