פרק ראשון בסדרה חדשה שתקיף את תקופת המקבים והחשמונאים משנת 167 לפנה"ס ועד שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה"ס
פותחים אנו בסדרה חדשה שתקיף את תקופת המקבים והחשמונאים משנת 167 לפנה"ס ועד שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה"ס. אשתדל להראות כיצד קורא מתתיהו למרד דתי/תרבותי, כשמאחוריו מסתתר מניע אישי, פוליטי משהו, וכיצד בניו ונכדיו התעלמו הדרגתית מסיסמאותיו האידיאלוגיות ולבסוף הפכו, לא להאמין, למלכים הלניסטים כמעט לכל דבר.
אחד המאמרים הראשונים שלי ב"הידען" עסקו בדמותו הפיראטית משהו של יהודה המקבי (3.12.2002). למרות שחנוכה מאחורינו אשמח להביא פרטים, "מרעישים" ומרשיעים משהו על אודות המקבים/החשמונאים, ולא שהפרטים הללו חסויים ועלומים בפני כל חוקרי התקופה מאז ועד..., אלא ש...
בעיית הבעייתיות לגבי הפרטים הללו מרוכזת בהעדר חומרים תיעודיים מקבילים ובלתי תלויים, שעשויים לשפוך אור אמין על הנושא הנידון, ואין לנו אלא להתייחס למקורות הכתובים, כאלה שאינם ידועים מן הסתם, בראיה בלתי משוחדת. אלא, שאלה החומרים התיעודיים העומדים לנגד עינינו ובהם לצערנו נסתפק.
ראוי להדגיש כבר מלכתחילה, כי בדומה למה שהתבשל בבית המאפה הציוני לדמויות כגון בן כוסבה/בר כוכבא, הפכו דמויות מקראיות ובעיקר מימי הבית השני ואילך, למודל אידיאליסטי של התנועה הלאומית היהודית, קרי הציונות. ועם הזמן, ומתוך כוונת מכוון, עברו הללו מוטציות, ז'דאנוביסטיות משהו, כדי לשרת את היעדים הציוניים, מני אז ועד ימינו, כשהזמן הופך אותן למה-זה-אמינות. הציונות, כידוע לנו, צמחה באירופה בשלהי המאה ה-19, ובדומה לחברותיה-קודמותיה באירופה, כגון התנועה הלאומית הגרמנית, האיטלקית או האוסטרו-הונגרית, חיפשה אף היא גיבורים קדומים על מנת להפוך אותם למודל חיקוי והערצה, והיא הפכה-והפכה בהם עד שהתאימו ליעדיה. וזאת, בין השאר, דרך המערכת החינוכית והתעמולתית, ולמידה כזו שהציבור אינו מוכן לקבל אספקלריה אחרת מעבר לגרסא דינקותא שלו.
אציג בפניכם על קצה המזלג תופעות ואירועים ש"גיבורינו" המקבים/החשמונאים קשרו עצמם בהם והוזנקו דרך דפי ההיסטוריה הישר לגלריית ההערצה של מדורת השבט.
מתתיהו
מתתיהו כידוע לכל מי שנשאל, היה הכוהן שהניף את נס המרד ביוונים, ביוונות ובמתיוונים. ראשית אין מדובר ביוונים וביוונות, אלא בהלניסטים ובהלניזם, שאלו רחוקים לא מעט מההלניות הקלאסית, ואינם אלא מיכלוא של הלניות ותרבויות מזרח-תיכוניות קדומות, אלא שאין זה הזמן והמקום להעמיק בכך.
שנית, ולענייננו, מדובר יותר נכון, במרידה פנימית שיזם מתתיהו, שהיא בבחינת רעידת אדמה של ממש, אותה בקשתי להוכיח באחד מפרקי הסדרה "הכהונה כפי שלא הכרתם". מתתיהו, בן למשפחת חשמון, שהשתייכה למשמר הכהונה יהויריב, ביקש לנתץ את המעמד המכובד, המקודש, של משפחת צדוק, שעמדה בראשות הכהונה ולהמירה במשפחתו הוא. היינו אוזורפציה של ממש, כשהמעטפת הפופוליסטית למהלכו היה המרד האנטי-יווני/התיוונותי (הידען, מהפכה כהונתית, 13.9.2008).
רגע, רגע, יאמרו המלעיזים, הרי המקורות מדברים על מלחמה אמיתית בתרבות הזרה, קרא לה הלניסטית או בשם אחר. בסדר, אומר: אלא שעולה מן המקורות דווקא תמונה אחרת – רוב הציבור, מטעמים שונים, ובעיקר פרגמטיים קיבל עליו את התרבות הזרה, ובעיקר על רקע העובדה, שההתיוונות, או איך שנקרא לה, היתה ברובה חיצונית ולא אימננטית.
מדובר איפוא בקבוצה קנאית, קיצונית, כזו שקמה במהלך ההיסטוריה, אשר כפתה את דעותיה, את עקרונותיה, על הכלל.
ובכלל, לגבי הגזירות, גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי, כךגם היתה תגובתה של מרבית האוכלוסיה, היינו קבלת הגזירות, גם מתוך ההנחה הבסיסית שיכולת אכיפתן היתה קלושה.
מתתיהו חיסל/רצח אותו יהודי שמוכן היה להקריב קרבן לייעוד פגאני במודיעים וזבח אותו על הבמה שהוקמה לכבוד קרבן המלך הסורי-הלניסטי. וזאת בבחינת קרבן אדם ואולי מעין סגירת מעגל מימי אברהם. ואנו שואלים: מי שמך?!
הצעד הבא לאחר הכרזת המרד - הבריחה מהאזורים הידועים אל ההרים והקמת כוחות מילליציה כנגד גזירות המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס על ידי מתתיהו ותומכיו, והתנפלות רבתי על אותן משפחות שלא מלו את בניהן וביצוע בפועל את מילת הבנים, בין אם הדבר היה לרוחן של אותן משפחות ובין אם לאו, שהרי הכתוב אומר: "וימולו את הבנים אשר לא נימולו, אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה" (מקבים א' ב' 45).
משקרבו ימי מתתיהו למות, כינס את בניו ומסר בפניהם את צוואתו, את מורשתו, ובין השאר הוא מביא דוגמאות מבית ראשון כיצד בצעו דמויות כגון פנחס ואליהו מעשי הרג (ואולי אף רצח), וכגמול זכו מן האל ל"כבוד גדול ושם עולם" (שם 50). פנחס זכה ב"ברית כהונת עולם" (שם 53) ואליהו "הועלה לשמים" (שם 57). ובכלל, בעשותו כן חיזק מתתיהו את הקשר בין פנחס ואליהו לבין המרד המקבי, צבע אותו בסימן הקנאות היהודית והעניק מתוך כך לגיטימציה לכל מהלך שיבצעו המורדים, בין אם הוא מוסרי ובין אם לאו.
יהודה המקבי
להלן טקסט קצת עלום ולא-ידוע הלקוח מתוך ספר מקבים ב' ולשונו – "ויהודה המכונה גם מקבי היה העשירי (יחד עם תשעה מחבריו). ויברח אל המדבר, כחיות בהרים חי, הוא ואשר איתו והעשב היה מאכלם כל העת לבלתי היות להם חלק בטומאה" (ה' 27).
על פי הכרונולוגיה של ספר מקבים ב' התרחש האירוע הזה לפני הטלת הגזירות על ידי אנטיוכוס. כלומר, אף אחד לא כפה על יהודה, כמו גם על תושבי ירושלים וסביבתה, להיות מוזן במאכלים לא כשרים. אז מדוע עוזב יהודה יחד עם קבוצה מצומצמת למדבר? האם הוא רואה לפניו מעין מיחזור של דור מדבר לקראת ההתנחלות בכנען, אוו אולי, מה שיותר נראה לעין, להידמות לאליהו בשעתו, היינו לעטות על עצמו איצטלה של נביא, של קנאי, ולפתח מוטיבציה אידיאולוגית גבוהה לקראת המרד. ואולי, מה שעשוי להסביר דווקא את מתן הירושה של מתתיהו דווקא לו ולא לשמעון שקדם לו.
חדור במוטיבציה הנ"ל יוצא יהודה המקבי להילחם באויביו – בשלטון ההלניסטי וגזירותיו (ניחא), אך גם ואולי אף בעיקר במתיוונים אותם הוא מכנה בשם פושעים ורשעים שיש לבערם מן העולם, והוא אכן נוהג כך – "והמית את בני העם שהפרו את חוקי האבות" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יב, ו, 286). במשפט? אפילו בטריבונאל שדה? לא-ולא. ואותם פושעים רשעים כלשונו, כוהנים רבים ומכובדים מזקני העם, יצאו מבית המקדש לניקנור – אחד מנכבדי שריו ומצביאיו של אנטיוכוס הרביעי, כדי להראות לו שלא כל הציבור עוין ומרדן. והם הצביעו לפניו על העולה שהיו מקריבים בבית המקדש למלך ההלניסטי. לכאורה מדובר בעבודה זרה, שהרי רק קרבנות ציבור וקרבנות יחיד יהודיים היו מועלים בבית המקדש. אלא שמדובר בנוהג ישן וקדום, שהיה מקובל בקרב עמים רבים, כחלק אינטגרלי מביטוי השיעבוד לעם אחר. וגם המשנה ויוסף בן מתתיהו מציינים כי במקדש היו מוקרבים, פרט לקרבנות השוטפים, שני קרבנות כל יום לשלומו של הקיסר הרומי ולשלומה של העיר רומא (ואולי לאלה רומא, דיאה רומה), ואף אחד לא ראה בכך ביטוי פגאני נורא. כלומר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ויהודה המקבי ממשיך במלחמותיו - "וילחם יהודה בבני עשו באדום את עקרבה ... ויזכור את רעות בני בעון, שר היו לעם לפח ולמוקש בארבם להם על הדרכים. ויסגרו על ידו במגדלים וייחן עליהם ויחרימם וישרוף את מגדליה באש עם כל אשר בהם" (שם ה' 5-3). כלומר על כל יושביהם.
בהמשך תוקף יהודה את תושבי העיר בצרה והורג כל זכר לפי חרב. כך הוא נועג גם לגבי הזכרים בעיר מצפה. הוא שורף את ההיכל בקרניים עם כל יושביו בתוכו. אז במה שונה התנהגותו מזו המיוחסת לגדודי הרשע שהציב אנטיוכוס בירושלים?
יהודה פונה לכיוון עפרון ומבקש מהתושבים שיאפשרו לו לעבור. הללו מסרבים ויהודה תוקף את העיר ומחסל את כל תושביה הזכרים. אף אחד כנראה לא הזכיר לו באותה שעה, כי מלחמת החורמה (ואיני מתבייש להגדירה כשואה) של עם ישראל בעמלק מדור לדור החלה למעשה בסירובם של העמלקים, כך על פי התורה, לאפשר לעם ישראל לעבור דרכם לארץ כנען.
מעשים דומים מבצע יהודה בחברון ובעריה-בנותיה.
כשיהודה מנצח את ניקנור בקרב חדשה/בית חורון, הוא עורף את ראשו של ניקנור, מבתק את ידו הימנית ונועץ אותם על חומות ירושלים ממש מול בית המקדש וכמו כן עוקר/כורת את לשונו של ניקנור וציווה להשליכה כשהיא גזורה וחתוכה לעופות הטרף. תגידו – אבל כולם נהגו כך?! אולי, אך מה לגבי מוסריותו של העם היהודי?! כמסופר, כשקוע במסורת?!
ערב הקרב האחרון של יהודה מול המצביא ההלניסטי בקכידס, מבקשים ממנו הלוחמים לא להתמודד כשהסיכויים לנצח כמעט אפסיים, אלא שיהודה בשלו, שש אלי קרב, מביא למותם של כל הלוחמים וכללם הוא עצמו.
מתתיהו לא הציב את עצמו, כך דומה, בראשות הכהונה. זאת עשה בנו יהודה, כשהוא אוזר אומץ לב וחדור מוטיבציה בעקבות טיהורו של המקדש וחידוש העבודה בו. (אגב, החג שנחגג מאז נקרא בספרות המקבית "ימי חנוכת המזבח", ואילו אצל יוסף בן מתתיהו נקרא החג בשם "חג האורים" ולדעתו על שום "שאותה הזכות לעבוד את אלוהינו הופיעה בלי שקיווינו לה"). הספרות המקבית נזהרת משהו מלהביא את העדות בדבר כהונתו, וזאת עושה יוסף בן מתתיהו המדווח כי יהודה היה לכוהן גדול, ובהקשר מעניין לאותו קרב אחרון יוסף בן מתתיהו מציין כי במותו מלאו לכהונת יהודה שלוש שנים. היינו משנת 164 לפנה"ס שאז שחרר יהודה את ירושלים והמקדש מהשליטה ההלניסטית.
או-אז נפתחת שושלת חדשה בראשות הכהונה, הלוא היא שושלת בני חשמון למשמר יהויריב, ובכך הקיץ הקץ על משפחת צדוק המסורתית-המיתולוגית. היינו מצפים שיהודה ימתין עם מינויו העצמי ולפחות עד אשר יניח את חרבו וישיבה לנדנה. ומדוע שינהג כך, הרי מתתיהו אביו הכתירו כיורשו, ולפחות הצבאי, כשמסרי המעשים האכזריים שנעשו כבר, ראויים לכל שבח והערצה על שום היות יהודה נצר למשפחות הקנאים.
נהוג לומר, כי אין למתוח ביקורת כלשהי על מעשיו של יהודה, שהרי כך נהגו שליטים בקרבתו. ולהם נאמר: הרי אנו מבקשים להשתבח במעשי מוסר וצדק בשונה מן העמים האחרים, וכיצד מעשי החשמונאים מתיישבים עם צידוק ריקני כל-כך?!
עלעלו ואף העמיקו בעיון בספרות חז"ל הרי לא תמצאו מסכת בשם "חנוכה" ולא על מעללי מתתיהו,יהודה המקבי, יהונתן ושמעון אחיו. האם אין בכך אמירה של התנגדות וסלידה ממעשי המקבים, גם כדי שגורמים קנאים לאחר חורבן הבית השני יבקשו לחדש את ימי מרד המקבים, וזאת בתקופה שהצטיינה בחיזוק היחסים עם השלטון הרומי.
מעניין. הלוא-כן?!