הגורל החומצי של האוקיינוסים

ייתכן שפחמן דו-חמצני מעלה את חומציות האוקיינוסים בקצב מהיר מן הצפוי

מאת צ'רלס ק' צ'וי

לריבוי הפחמן הדו-חמצני (CO2) באוויר יש השלכה פחות מפורסמת: הוא מעלה את חומציות המים. האוקיינוסים ממסים בתוכם את גז החממה הזה באופן טבעי. למעשה, הם קולטים בערך שליש מכמות הפחמן הדו-חמצני שמשחררים בני האדם לאטמוספרה בפעילויותיהם. כש- CO2מתמוסס במים הוא יוצר חומצה פחמתית, אותו חומר המצוי במשקאות מוגזים. מחקר חדש מעלה עתה את החשש שמי הים נעשים חומציים בקצב מהיר יותר מזה שחוזים המודלים לשינוי האקלים.

האקולוג הימי ג' טימותי ווטון מאוניברסיטת שיקגו ועמיתיו שקדו שמונה שנים על איסוף מדידות של חומציות, של מליחות, של טמפרטורה ושל נתונים אחרים במים שעל יד האי טטוש, מול הקצה הצפוני-מערבי של מדינת וושינגטון. הם מצאו שהחומציות עולה בקצב הגבוה פי 10 ממה שחזו הדמיות האקלים הממוחשבות.

מים חומציים מדי עלולים לעשות שמות בחיים התת-ימיים. למשל, החומצה עלולה להמס את הסידן הפחמתי הבונה קונכיות, צדפים ואלמוגים [ראו "סכנות העלייה בחומציות האוקיינוסים" מאת סקוט סי דוני, סיינטיפיק אמריקן ישראל, יוני 2006]. במחקרם, שפורסם בגיליון ה-2 בדצמבר 2008 של רשומות האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים (PNAS), חושפים ווטון ועמיתיו שהמאזן הופר במערכות האקולוגיות הימיות: בעוד שהאוכלוסיות של בעלי חיים גדולים בעלי קונכיות, כמו צדפות ובלוטי ים, צנחו, עלה מספרם של יצורים קטנים יותר בעלי שריון ושל אצות חסרות מעטה או שלד גירניים. "אנו סבורים שהדבר מבשר על המגמות הצפויות בעתיד," אומר האוקיינוגרף סקוט סי דוני ממכון וודס הול לאוקיינוגרפיה, שלא השתתף במחקר הזה.

ווטון אומר שהשינויים שמצא צוותו אכן קשורים לעלייה ברמות ה- CO2באטמוספרה, אבל הוא מודה בגילוי לב שהגז, הגורם להתחממות הגלובלית, אינו הגורם העיקרי לעלייה בחומציות. במקום זאת, העלייה בחומציות שראו החוקרים עשויה לנבוע ממי ים עשירים בפחמן, הנוסקים מן המעמקים בקרבת מקום. התוצאות עשויות אפוא שלא לחול על האוקיינוס כולו. ועם זאת, החומציות לאורך החוף האמריקני של האוקיינוס השקט ומול חופי הולנד אכן עולה, אומר ווטון. "והמגמה הזאת עולה בקנה אחד עם הדגם שאנו מצאנו," הוא מוסיף. לחיים התת-ימיים אין כנראה די זמן כדי להתמודד אם השינויים בהרכב המים.