הרב תאיות שלנו בעלי החיים והרב תאיות של הצמחים התפתחו בנפרד וכל ענף אבולוציוני מצא דרכים משלו להדביק יחד תאים ולמיין אותם לרקמות מתמחות, אם יש תאים סוררים בחלק אחד של הצמח הם לא נודדים למקום אחר ולפיכך הם שפירים
השאלה שבכותרת עלתה בתגובה לטור שעסק בתוחלת חייהם המופלגת של עצים. איך זה שבעלי חיים חולים בסרטן כאשר פגמים גנטיים בתאים גורמים להם התרבות לא מרוסנת ואילו צמחים שאף הם יצורים רב תאיים מאריכי ימים פטורים מכך. הבריאות הזו מסתורית עוד יותר כשמביאים בחשבון שצמחים, לצורך הפוטוסינתיזה, חייבים להחזיק שטח פנים גדול חשוף לקרינת השמש.
בכל יצור רב תאי התא צריך להתחשב בשכניו לרקמה ולא להתחלק באופן שיפגע בתפקוד האורגניזם כולו. הדבר נכון לצמחים כשם שהוא נכון לבעלי חיים או לפטריות. כל יצור רב תאי חייב לפתח מנגנונים שימנעו גדילה לא מבוקרת של תא בודד. אבל הרב תאיות שלנו בעלי החיים והרב תאיות של הצמחים התפתחו בנפרד וכל ענף אבולוציוני מצא דרכים משלו להדביק יחד תאים ולמיין אותם לרקמות מתמחות. כך החלבונים המדביקים את התאים שלנו זה לזה שונה מאוד מהפולימר ליגנין המשרת את המטרה הזו בצמחים.
בצמחים יש גידולים אך הם לא יוצרים גרורות
זה המקום לדייק: צמחים אמנם אינם חולים בסרטן אבל גם הם מפתחים גידולים (tumors) כלומר רקמה הגדלה פרא על חשבון השכנים. אבל אצל הצמחים הגידולים הללו אינם ממאירים כלומר אינם יוצרים גרורות: תאים סוררים מהשורש אינם נודדים ליצור גידולים משניים בגזע או בפרחים. בניגוד לבעלי החיים אין אצל הצמח מקבילה למערכת הדם או הלימפה. כל תא מקובע למקום בו נוצר והוא יכול להתרבות רק על חשבון שכניו הקרובים. בנוסף הצמח הוא יצור מבוזר, אין מקבילה צמחית ללב, למוח או לכבד: איבר חיוני הממוקם באזור ספציפי ושפגיעה בו תהיה קטלנית. הפעילויות החיונית: קליטת מים ומינרלים, הסעת חומרים, פוטוסינתיזה והתרבות מבוצעים על ידי שפע של יונקות שורש, עלים, צינורות שיפה ועצה, ענפים ופרחים. רקמת המריסטמה הבנויה מתאי גזע לא ממויינים מבטיחה שהצמח יוכל לחדש חלק פגוע. בחיק כל עלה, מספרים ספרי הלימוד לבוטניקה, נמצא ניצן. בליטה קטנה וצנועה שיכולה להתפתח לעלה חדש, ענף או לפרח. הביזור הזה מאפשר לצמח עמידות ויכולת התחדשות גם מפגיעות קשות ואבדן חלקים ניכרים מהאורגניזם.
הגידול הצמחי הנפוץ - עפץ
הנפוץ שבגידולים הצמחיים הוא העפץ: גידול שנגרם לעיתים ממוטציה מקומית אבל לרוב הוא תוצאת פעולתו של טפיל: חרק, תולעת, חיידק או נגיף. כך למשל צרעות מטילות בענפי עץ אלון גורמות לגידול מקומי המספק מזון והגנה לזחל. העפצים הללו עשירים בטאנינים: פולימרים בעלי יכולת קישור גבוהה לחלבונים. טאנינים דומים הם מקנים ליין את היכולת ליצור את תחושת היובש בפה הנקראת, שלא במקרה, עפיצות. כבר הקדמונים הכירו את עפצי האלון והשתמשו בחומרים שניתן להפיק מהם לעיבוד עורות ומאז שלהי התקופה הרומית גם לייצור דיו. לפי השולחן ערוך ספר תורה נכתב על עור ("קלף") מעובד ב"מי עפצים" ב"דיו סת"ם" המבוסס על החומצה הגאלית המופקת מעפצים כלומר מגידולים של עץ האלון. המנגנון הטפילי הזה של גרימת גידול שפיר בצמח ותיק כל כך שהאבולוציה הספיקה ליצור טפילי-טפילים כלומר צרעות המזהות את העפצים והופכות את הזחל שבפנים למזון עבור הזחלים שלהן.
שלא כמו הסרטן האנושי שהוא תמיד מזיק יש גידולים צמחיים בהם הפולש המשרה אותם מועיל לצמח. כך מתבצע קיבוע של החנקן מהאוויר על ידי חיידקים היוצרים גידולים בשורשי קטניות ועץ התאנה מופרה על ידי הצרעה היוצרת בו עפצים. היכולת של יוצר העפץ לגרום לגנים של הצמח ליצור מבנה המתאים לצרכיו היא עדיין חידה.
בנאום קבלת פרס נובל ציינה ברברה מקלינטוק (מגלת הטרנספוזונים: מקטעי DNA המשנים את מיקומם בכרומוזומים) את העפצים כדוגמה בלתי מובנת עדיין ל"תגובה מתוכננת" של הגנום להפרעה חיצונית. כך ניתן למצוא על אותה גפן 5 עפצים שונים במבנה ובהרכב, כל אחד הוא גידול שנותר על ידי חרק אחר ומותאם לצרכיו וכולם תוצאות מניפולציות שונות באותו גנום. חיידקים יוצרי עפצים מחדירים לגנום הצמח פלסמיד ההופך את התא למוקד גידול לא מבוקר וגורם לו לייצור חומרי מזון לחיידק. המנגנון בו יצורים אחרים גורמים לרקמת צמח להפוך לעפץ אינם ידועים עדיין.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען: