# הלנצח נאכל חרב?

> האם התנגשויות אלימות חייבות להיות חלק בלתי נפרד מן התרבות האנושית? מאת ג'ון הורגן ממצאים מדעיים מוכיחים שלא משנה כמה נלך אחורה בזמן, תמיד נמצא בהיסטוריה ובפרה-היסטוריה האנושית ראיות לאלימות. אלה החדשות הרעות שהביאו 17 חוקרים מתחום האנתרופולוגיה ומתחומים נוספים, שהשתתפו בכנס בנושא "התפתחות התוקפנות האנושית: לקחים לעימותים של ימינו", שנערך בסוף פברואר 2009 באוניברסיטת יוטה שבסולט לייק סיטי. החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות כדי להפחית את העימותים…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/will-war-ending-1909092
- Author: סיינטיפיק אמריקן ישראל
- Published: 2009-09-19T00:15:26+03:00
- Modified: 2009-09-19T00:11:36+03:00
- Sections: אבולוציה - עליית האדם
- Topics: חברה, עליית האדם

## Article

האם התנגשויות אלימות חייבות להיות חלק בלתי נפרד מן התרבות האנושית? מאת ג'ון הורגן ממצאים מדעיים מוכיחים שלא משנה כמה נלך אחורה בזמן, תמיד נמצא בהיסטוריה ובפרה-היסטוריה האנושית ראיות לאלימות. אלה החדשות הרעות שהביאו 17 חוקרים מתחום האנתרופולוגיה ומתחומים נוספים, שהשתתפו בכנס בנושא "התפתחות התוקפנות האנושית: לקחים לעימותים של ימינו", שנערך בסוף פברואר 2009 באוניברסיטת יוטה שבסולט לייק סיטי. החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות כדי להפחית את העימותים האלימים בעולם כיום. או כפי שניסח זאת פרנס ב' מ' דה-ואל מאוניברסיטת אמורי, שהשתתף בכינוס: אין זה "גורלם" של בני האדם "לאכול חרב לנצח". דה-ואל, העוסק בחקר פרימטים (קופי אדם), דיווח כי תצפיותיו על מפגשים קטלניים בין קבוצות שימפנזים, בני משפחתנו הגנטיים הקרובים ביותר, אוששו את האמונה הפטליסטית הגורסת כי "המלחמה טבועה בגנים שלנו". אבל דה-ואל אמר גם כי השימפנזים "שוחרים שלום": הם מתפייסים אחרי הקרב בחיבוקים, בנשיקות ביד ובפה, בטיפול זה בזה ובשיתוף במזון. דה-ואל הסביר כי גם בני אדם עושים זאת, ולראיה הציג את תמונתם של ג'ון מקיין וג'ורג' וו' בוש מתחבקים, על אף החיוכים המאולצים עד אימה המעטרים את פניהם, לאחר קרב הבחירות הפנימיות המר שניהלו בשנת 2000. על פי דה-ואל, הצדדים מתפייסים "כשמתברר להם שייפגעו אם היחסים ביניהם ימשיכו להידרדר." מתצפיותיו עולה כי שימפנזים מקבוצות המתחרות ביניהן על טריטוריה, ולכן נוהגות זו בזו בעוינות קטלנית, כמעט לעולם אינם מתפייסים. אך בבני אדם, "תלות הדדית בין קבוצות או עמים אינה נדירה." כדי לקדם את השלום הוא מציע למדינות לאמץ תלות כלכלית הדדית, בעזרת בריתות כמו זו הקיימת באיחוד האירופי. אף כי האיחוד האירופי "לא גרם לגרמנים ולצרפתים לאהוב זה את זה," כפי שדה-ואל עצמו מודה, הוא הפחית בהרבה את הסיכויים למלחמה באירופה. ריצ'רד ורנגהם, אנתרופולוג מאוניברסיטת הרווארד, הסכים עם דה-ואל ואמר כי אלימות בפרימטים אינה כפייתית או "אינסטינקטיבית", אלא "מושפעת במידה רבה מן ההקשר שבו הם פועלים". אחד מסימניה המקדימים המובהקים ביותר של אלימות בין שתי קבוצות פרימטים, משער ורנגהם, הוא מצב של כוחות בלתי מאוזנים. שימפנזים מקבוצה אחת יתקפו תמיד פרטים מקבוצה אחרת אם לתוקפים יתרון מספרי עצום ולכן סיכון מזערי למות או להיפצע. ורנגהם טוען כי על אף שבני אדם נרתעים מסיכונים פחות משסולדים מפניהם השימפנזים, נוהגות כך גם חברות אנושיות, מציידים-לקטים ועד אומות מודרניות כארה"ב. קבוצות יריבות נוהגות בתוקפנות חמורה בהרבה כשהן בטוחות בניצחונן. יצירת איזון כוחות בין מדינות עשויה להפחית את הסיכוי למלחמה. וכך גם שליטה בגודל האוכלוסייה, על פי האנתרופולוגית פולי ויסנר מאוניברסיטת יוטה. ויסנר היא מומחית לבני שבט אֶנגָה שנהגו לגדל יבולים חקלאיים וחזירים בהרי פפואה גינאה החדשה. הם החלו להילחם זה בזה לפני כ-200 שנה, לאחר שהחלו לגדל בטטות, דבר שהביא לעודפי מזון ולגידול מהיר באוכלוסייה. שיעור התמותה התמתן לאחר שזקני השבט הנהיגו חוקי מלחמה קפדניים יותר, כמו איסור על הריגת נשים או הטלת מומים. חדירתה של הרפואה המודרנית לשבט האנגה לפני כ-25 שנה הפחיתה את תמותת הילדים, מה שהביא ל"פרץ נעורים" חדש ולעלייה בעימותים השבטיים. שיעור התמותה נסק, לדברי ויסנר, מכיוון שבני אנגה נלחמים עתה בעזרת רובים ומקלעים במקום באלות, בסכינים ובחניתות - כלי הנשק המסורתיים של השבט. יתרה מכך, רוצחים שכירים צעירים המכונים "רמבואים" משכירים את שירותיהם לשבטים בתמורה לכסף, לנשים צעירות או לשלל. ויסנר מעלה את האפשרות כי צמצום הילודה ומתן "אפשרויות להתקדמות ניכרת בחיים" לגברים הצעירים יפחיתו את האלימות. גם לאקלים חלק באלימות. מסקנה זו עולה ממחקרה של פטרישה למברט על שבט צ'ומש, חברת ציידים-לקטים ששכנה בחופי דרום קליפורניה במשך אלפי שנים עד שהגיעו המתיישבים האירופים. בשלדי צ'ומש רבים ניכרים סימני אלימות, כמו שברים בגולגולת וראשי חצים וחודי חניתות התקועים בשלד. לדברי למברט, אנתרופולוגית באוניברסיטת יוטה, מבדיקת טבעות עצים ומראיות נוספות עולה כי האלימות בקרב הצ'ומש עלתה בתקופות בצורת. למברט מבקשת להסב את תשומת לִבנו לכך שהבצורות, שעלולות להתרבות עקב ההתחממות העולמית, כבר גורמות לעימותים ברחבי העולם כיום. כדי לאושש את טענתה, היא שולפת תמונה של באר בסומליה. עד כה נהרגו 250 סומלים בקרבות על שליטה בבאר הזאת. כדי למנוע עימותים כאלה, אומרת למברט, על ממשלות לדאוג לחלוקת הוגנת של מים ומשאבים אחרים. המרצה האופטימי ביותר היה הפסיכולוג סטיבן פינקר, שטען, בניגוד למדענים רבים בעבר, כי רמת האלימות בימינו נמוכה בהרבה ממה שהייתה בתקופה שבה החלו להיווצר מדינות מודרניות לפני 10,000 שנה. פינקר הסביר כי על פי סקרים אתנוגרפיים וראיות ארכאולוגיות, 30% ויותר מן האנשים בחברות שבטיות מתו כתוצאה מאלימות קבוצתית. שיעור זה גבוה פי עשרה ממספרם של האירופים והצפון אמריקנים שנהרגו במלחמות ובאירועים הקשורים אליהן במהלך המאה ה-20 העקובה מדם. פינקר מציע כמה סיבות אפשריות לכך. ראשית, בשל תוחלת חיינו הארוכה אנו מוכנים פחות לסכן את חיינו בפעילות אלימה. שנית, יצירתן של ממשלות יציבות עם מערכות משפטיות וכוחות משטרה יעילים הביאה לסיום המצב שתיאר הפילוסוף הבריטי תומס הובס כ"מלחמת הכול בכול", מצב ששרר בחברות שבטיות לפני תחילת עידן המדינה. ולבסוף, תקשורת ההמונים והתיירות שיפרה את ההבנה והאמפתיה שאנו רוחשים לבני אדם שאינם חלק ממשפחתנו או אפילו מעמנו. אלה כנראה החדשות הטובות ביותר: הציביליזציה, שהואשמה רבות בגרימת מלחמות, למעשה עוזרת לנו להגיע לשלום. ג'ון הורגן הוא מנהל המרכז לכתבים מדעיים במכון סטיבנס לטכנולוגיה.