מדוע אנחנו אלטרואיסטים

הפעולה המשותפת בטבע מאפיינת לא רק מינים זואולוגיים צעירים יחסית, בעלי יכולות קוגניטיביות מפותחות יחסית, כגון אדם, שימפנזות בונובו, דולפינים או עורבים, ולא רק מינים שפעולה זו בקרבם היא תוצר אינסטינקט, כגון נמלים וטרמיטים. שיתופיות עומדת בבסיסן של צורות החיים הפשוטות ביותר.

מדוע האדם מפגין אלטרואיזם? האם האלטרואיזם הוא חלק מהביולוגיה האנושית, תולדת עברו האבולוציוני של האדם, או שהוא נובע מהגורמים שמבדילים את האדם מעולם החי – תודעתו, המבנים החברתיים שעיצב, הדתות שיצר? האנתרופולוג והזואולוג פיוטר קרופוטקין, ובעקבותיו הפילוסופים ג’ון דיואי ומרי מידג’לי, סברו ששיתוף הפעולה הוא הכלל בטבע, לא החריג: ציפור מתחזה לפצועה כדי לפתות טורף ולהרחיקו מגוזליה; תנשמת מאכילה גוזלים יתומים של תנשמת אחרת; בבון מקריב את עצמו במאבק מול ברדלס כדי להציל את יתר בני הלהקה.

שלושה הוגים אלה היו תוצרי סביבה בעלת אידיאלים מהפכניים, סוציאליסטיים ושוויוניים. הגותו של קרופוטקין נבעה מרוח המהפכנות הרוסית האנרכיסטית של סוף המאה ה-19; דיואי היה מחלוצי הפרוגרסיביזם האמריקני של תחילת המאה ה-20; מידג’לי היא בין מבקרי הסוגנות (Speciesism, על משקל “גזענות”), התפיסה לפיה האדם עליון על יתר המינים הזואולוגיים. היא טוענת שלמינים הזואולוגיים (species) יש זכות לחיים ולכבוד כפי שהאדם תובע לעצמו, בלי קשר למידת המודעות העצמית שלהם. קל לפטור הוגים אלה כאידיאליסטים הנותנים להשקפותיהם להכתיב את ממצאיהם.

אך לא רק פילוסופים רבים סבורים שרוב המאבק להישרדות בטבע אינו מתקיים על דרך העימות אלא על דרך השיתוף. הביולוג סטיבן ג’יי גולד מספר על אוכלוסיות שמשפרות את סיכויי הישרדותן על ידי פעולה משותפת מול איתני הטבע: סוסי פרא בערבות מונגוליה המתקבצים במעגלים להגנה על סייחים מפני טורפים; ירבועים במדבריות הנאבקים על מציאת מים; נמלים וטרמיטים המקימים מושבות ענק. התחרות בין פרטים – באותו מין זואולוגי או מול מינים אחרים – היא משנית לעומת שיתוף הפעולה במאבק להישרדות בשיטפון או במדבר, בסביבה צחיחה, קפואה או טרשית. על פי ממצאיהם של חוקרים רבים נוספים, בהם ג’יין גודאל ופראנס דה ואל, גם בטבע וגם בשבי מפגינות חיות חמלה, אלטרואיזם, אמפתיה והגינות באופן עקבי.

הפעולה המשותפת בטבע מאפיינת לא רק מינים זואולוגיים צעירים יחסית, בעלי יכולות קוגניטיביות מפותחות יחסית, כגון אדם, שימפנזות בונובו, דולפינים או עורבים, ולא רק מינים שפעולה זו בקרבם היא תוצר אינסטינקט, כגון נמלים וטרמיטים. שיתופיות עומדת בבסיסן של צורות החיים הפשוטות ביותר. בתאיהם של כל בעלי החיים האיקריוטים (eukaryotes, בעלי הגרעין) – מהזבובים והתולעים למיניהן ועד הלוויתן והאדם – קיים די-אן-איי גם מחוץ לגרעין, במיטוכונדריה של התא. כיצד קרה הדבר? לפני כארבעה מיליארד שנה החלה המיטוכונדריה לשתף פעולה עם תא פרוקריוטי (ללא גרעין ואברונים). המיטוכונדריה עיבדה חמצן והמירה אותו לאנרגיה, והתא בעל הקרום העניק לה הגנה. כך שיפרו שני אורגניזמים אלה, שלפני ארבעה מיליארד שנה היו נפרדים, את יכולת ההישרדות והשכפול שלהם. מהתמזגות זו נוצר התא האיקריוטי ממנו התפתחו כל בעלי החיים. כך רשמו החיים את אחת מקפיצותיהם הנחשוניות ביותר: לא על דרך התחרות והמצוד ההדדי אלא על דרך ההתמזגות והפעולה הסימביוטית. מראשיתה, ובמהותה, מתבטאת האבולוציה בשיתוף ולא בתחרות.

פרט שמפגין אנוכיות ומנצל את האלטרואיזם של עמיתיו לקבוצה אמור להיות בעל יתרון. הוא אמור להצליח להשתלט על משאבים רבים יותר, להזדווג פעמים רבות יותר, לכלכל צאצאים רבים יותר וכך להביא להתפשטותה של תכונת האגואיזם בקבוצה, עד שהאלטרואיזם ייעלם. אך אם אסטרטגיית האנוכיות היא היעילה ביותר, מדוע עדיין קיים אלטרואיזם? כי לעתים האסטרטגיה היעילה ביותר לשם ריבוי עצמי והפצת הגנים אינה אנוכיות אלא שיתוף פעולה, סיוע הדדי וחלוקת משאבים. אנוכיות עשויה להוות מכשול להישרדות בסיטואציות בהן יש יתרון לפעולה מתואמת – למשל, כאשר נדרש סיוע הדדי או פיקוד ושליטה מתואמים בעת תחרות על משאבי טבע. ויתור על אינטרסים, משאבים, כוח או סמכות לטובת פעולה קבוצתית, עשוי לשפר את סיכויי הישרדותו של הפרט. התנהגות אנוכית, שמחלישה את סיכויי ההישרדות של אורגניזמים אחרים בקבוצה, עשויה להחליש גם את סיכויי הישרדותו של הפרט המפגין התנהגות זו.

חברות האדם אמנם מתחרות זו בזו על משאבים, אבל כל חברה היא מבנה שיתופי במהותה. מדינת הלאום הבירוקרטית, התעשיות הגדולות וחברות הטכנולוגיה והחלל הנם מבנים חברתיים וכלכליים הניזונים משיתוף ברעיונות ובטכנולוגיות וכן מזרימת מידע רציפה ככל האפשר. האדם במבנים אלה מציית לחוק ומקבל על עצמו את עקרונותיה (ולעתים גם את תפיסת עולמה) של החברה בה הוא חי. גופים אלה – האדם, החברה, המדינה, הפירמה הכלכלית – אמנם פועלים מכוחן של תודעות ולא מתוך אינסטינקט, אך מבחינת פעולתם הם אינם שונים בהרבה מהמיטוכונדריה שלפני ארבעה מיליארד שנים התמזגה בתא פרוקריוטי ויצרה את התא האיקריוטי הראשון.

האם האלטרואיזם בטבע אינו יותר מאינסטינקט בלתי רצוני? האם יש הבדל בין פעולה אינסטינקטיבית (מורכבת ותורמת ליכולת לשתף פעולה ככל שתהיה) לבין פעולות שמקורן בפלא הלא מפוענח עדיין של תודעה המודעת לעצמה ולתודעות הסובבות אותה? יתכן שהפעולה האלטרואיסטית המודעת נולדה מצורות מסוימות של שיתוף פעולה בין בני אדם ויתכן שהיא גובשה ממקרים בהם נכזבה הציפייה המובנית לשיתוף פעולה ונוצרה תחושת היפגעות. עם הזמן פותחה תחושה זו לתפיסת-על של הדבר הראוי להיעשות, ומתפיסה זו התפתחו הן האלטרואיזם והן המוסר האישי והחברתי. לפי בלקמור, תודעות המודעות לעצמן יצרו את הוויותיהן באופן המנתק אותן מהתהליך האבולוציוני הביולוגי. הוויות אלה הובילו להתפתחותן של חברות ענק, על מסגרותיהן הדתיות והחברתיות, וחברות אלה הן שהולידו את מה שמכונה כיום “מוסר”. פרשנות זו מציבה פער מוחלט בין בני האדם לבעלי החיים, ויהיו אלה אלטרואיסטים ככל שיהיו. האם הנקודה הסינגולרית הזו, בה פיתחנו תודעה, מכשילה כל נסיון למצוא הסבר אבולוציוני להתנהגויות המורכבות יותר של האדם, בהן המוסר?

התודעה האנושית היא בת מאות אלפי שנים בלבד. חברות האדם שיצרנו קיימות רק עשרות אלפי שנים. הדתות שעיצבנו וכללי המוסר שהן מכתיבות קיימים עוד פחות מכך – כמה אלפי שנים. אם האלטרואיזם קיים בטבע מזה מאות מיליוני שנים לכל הפחות, האם גם התודעה התקיימה בעולם החי עוד לפני התפתחות הענף האבולוציוני עול-הימים עליו יושב ההומו סאפיינס? האם לחלבונים שמבצעים את הפעולה הכימית הבסיסית של התקפלות – יש כוונה? האם החלבון “רוצה” להתקפל? האם המיטוכונדריה והתא הפרוקריוטי “החליטו” באופן מודע להתמזג? הביולוגית אורסולה גודינף (Goodenough) סבורה שלכל הפחות עלינו לשקול את האפשרות הזו, הנראית מגוחכת במבט ראשון. מרי מידג’לי יצאה נגד סברה זו, בטענה שמודעות היא רק נחלתן של צורות חיים מפותחות יותר:

“ככל שהפעולה אינה אוטומטית, אינה מובנת מאליה, כך חייבת להיות חזקה יותר התשוקה הכללית שתוביל לביצועה. יונקים הם יותר אינטליגנטים מאשר הדבורים בנוגע להבנתם את הדברים שמיטיבים עם הצאצאים, אך עובדה זו, אין פירושה שהם יכולים להתעלות על הדבורים, המגדלות צאצאים באופן אוטומטי. היונקים צריכים לרצות להיטיב עם הצאצאים. והם צריכים לרצות זאת יותר, לא פחות, מאשר דבורים, מפני שהם חופשיים יותר, הרבה יותר, ויכולים בקלות לנטוש את צאצאיהם אם רצונם בכך, דבר שברור שלעולם לא יכול לקרות לדבורה [הדגש במקור].” לפי מידג’לי, ככל שהיצור מורכב יותר ופועל לא רק מכוחם של דחפיו הבסיסיים, כך סביר יותר שהוא פועל מכוחן של מודעות, כוונה או רצון.

פעולתה של המיטוכונדריה אולי אינה קשורה ל”תודעה”, אבל מה לגבי כלבים או חתולים? ומה לגבי אוגרים? ותיקנים? ואצות? היכן עובר הגבול בין בעלי חיים חסרי מודעות לבעלי חיים בעלי מודעות? ואם לבעל חיים יש מודעות, האם מגיעות לו גם זכויות שמוקנות מכוח החוק לכל בעל תודעה? בשנת 1977 שוחררו דולפינים משביים על ידי פעילים למען זכויות בעלי חיים. במשפטם טענו הפעילים שהדולפינים הם “פרסונות” משפטיות ועל כן שבייתם אינה חוקית. השופט דחה את טענתם בקבעו שרק אדם הוא פרסונה משפטית. אבל משמעותו של המונח “person” מעולם לא היתה אחידה. בתקופות שונות שימש מונח זה לתיאור מהויות שונות. בתקופת העבדות בארצות הברית לא נחשבו עבדים “פרסונות” הזכאיות לעמידה משפטית. עד תחילת המאה ה-20 נשלל מעמד זה גם מנשים, במקרים מסוימים. מזה כמאתיים שנה נכללות במונח “פרסונות” גם חברות כלכליות ולא רק בני אדם. אם המונח הזה, כראוי למשמעותו המקורית בלטינית (“מסיכה”), הינו כה גמיש, נזיל ומתפרש לפי ההקשר והתקופה, מדוע לא לכלול בו גם בעלי חיים? השנה (2013) חוקקה הודו חוק לפיו דולפינים הם “פרסונות לא אנושיות”, בעלות זכויות משפטיות.

גם ההיסטוריה הקרובה יכולה לספק לנו בסיס להשערות לגבי מקורותיו האבולוציוניים של האלטרואיזם. המלחמה היא מצב חריג בהיסטוריה האנושית. הכלל הוא מערכות חברתיות של סיוע הדדי ושיתוף פעולה נוכח המגבלות שמציבים תנאי האקלים והסביבה. רק במלחמה אחת בהיסטוריה נספה יותר מאחוז אחד מכלל המין האנושי – מלחמת העולם השנייה. מספר כזה של אבידות, 55 מיליון הרוגים, משלימה כיום האנושות בתוך כארבעה חודשים. לא הריבוי הטבעי לבדו אחראי על התפוצצות האוכלוסין, אלא בעיקר שימור המסגרות החברתיות, הדתיות, הפוליטיות והכלכליות שמאפשרות להפיץ ולקיים בקרב מיליארדי בני אדם את הטכנולוגיה והרפואה שמונעות תמותת תינוקות ומאריכות את תוחלת החיים.

השיתוף הוא תכונה מכרעת בתודעה האנושית. האלטרואיזם – לא האנוכיות – הוא הכלל הרווח בקרב חברות האדם, בין אם הוא מנוסח בכללי התנהגות דתיים עתיקים, בהומניזם מודרני או באנטי-סוגנות, לפיה גם לבעלי חיים זכות לשוויון בפני החוק ולהגנת החוק. בני האדם משמרים מסגרות חברתיות, מערכות כלכליות ודפוסי אמונה משותפים, הרבה יותר מכפי שהם יוצאים למלחמות על מנת להחריב סדרים אלה. והם מצליחים לעשות זאת למרות ריבוי ועלייה בצפיפות האוכלוסין במידה שאין לה תקדים בקרב שום מין זואולוגי אחר.

האם האלטרואיזם הוא חלק מאיתנו כפי שאינסטינקטים רצחניים הם חלק מאיתנו? האם אנו פועלים להיטיב עם הזולת מפני שהדבר מוטמע בגנים שלנו, ולא רק מכוחן של בחירותינו התרבותיות? השקפה כזו עשויה להיות מקור לדכדוך. היינו רוצים לחשוב על עצמנו כעל טובים או מיוחדים, “נזר הבריאה”. אך האדם עשוי לצאת מחוזק מההבנה כי בהיותו קשור בעברו האבולוציוני אל כל עולם החי, הוא מהווה חלק משרשרת ביולוגית מפוארת לא רק כאשר הוא יוצא למלחמה אלא גם בהתנהגויותיו הנאצלות ביותר: גם כאשר הוא מסייע, משתף וחומל.

מקורות
Ardry Robert, African Genesis
Margulis Lynn, What is life? (University of California press, 1995)
סוזן בלקמור, מכונת הממים (כנרת זב”מ, 2009)
Schwartz Eilon, At Home in the World: Human Nature, Ecological Thought and Education after Darwin (N. Y.: State University of New York, 2009), p. 94.
Steven Pinker, The better Angels of our Nature: Why Violence Has declined; Yuval Noah Harari, From Animals into Gods: A Brief History of Humankind; (יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות)
Niall Ferguson, The War of the World: History’s Age of Hatred (London: Allen Lane, 2006)