כלכלת ארץ ישראל

המדיניות המכוונת הרומית להגברת כוחות הייצור הביאה לכך שיותר ויותר יהודים הפכו לבעלי קרקעות; התפתח ונפוץ משק אינטנסיבי על כל הכרוך בו; איכלוס כפרים ועיירות ביהודים; מרכזי ייצור תעשייתיים נקלטו בכפרים; העיר מתגבשת ועימה תחומיה החקלאיים ושגשוג כלכלי

תחום נפרד ומיוחד בנושא הבהמה הדקה והגסה כרוך בשימוש ב"תוצרת" הבהמה הגסה והדקה לטובת החקלאות לבד מן החריש והדיש והוא הזיבול.

ממרד בן כוסבה ואילך פעלו גורמים רבים לטיפוח כל נושא הבהמה הגסה ושימוש בה לייצור בשר ומוצרי חלב ועור.

הכלכלה בתקופה הרומאית כללה גם גידול בשר, בהמות עבות (בקר) ובהמות דקות (צאן). גם הם נדרשו לתת אותם כמס להאכלת הכוחות הרומאים הגדולים ששהו פה

עד תקופתו של הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ’) אנו עדים למציאותם של חוכרי מיסים שהיו אחראים על גביית המיסים. ואילו מכאן ואילך התמנו פקידים אימפריאליים שהיו כפופים לרומא והיו אחראים על נושא הגביה. ולכך נמצא לא מעט הוכחות מספרות חז"ל

ה"אנגריא" הנזכרת במקורות חז"ל פירושה – חובת אדם ובהמה לעבודת הדואר (cursus publicus, הובלה ופעילות כלשהי לצורך השלטונות. ממועקה זו סבלו בעיקר האיכרים מכיוון שפעמים היו מעבידים את בהמתם עד כדי נכות ועייפות יתר כדי שייפסלו למחויבות כלפי השלטונות.

החובה לספק מגוייסים-טירונים לצבא הרומי, ולא ליחידות השיטור, נחה על הכפר בכללותו, וכי גובה הסכום המשתלם על ידי האוכלוסיה מבהיר כי הוא מיועד למימון ציוד ומצרכים לטירוני הכפר ולא למען השגת פטור לכפר מן החובה לגייס אותם טירונים

כדי לקיים את הצבא המוצב ביהודה, וכדי להעשיר את הקיסרים, גבה השלטון הרומי סוגים שונים של מסים, חלקם כלליים ואחרים העיקו במיוחד על היהודים - אחרי המרידות