# הבדידות היא (גם) בעין המתבונן

> אם אני זוכרת נכון (ובכל מקרה ניקח זאת כפרשנות אישית שלי), כשנמצאים לבד – זהו מצב רגעי יחסית, וממנו אפשר גם להנות וגם ללמוד. לפעמים אפילו זקוקים לשקט הזה. בדידות, לעומת זאת, נובעת מתוככי נפשנו, ויכולה להתרחש גם כאשר אנחנו בסביבת אנשים. אבל למצב הזה, בו מרגישים לא מובנים, דחויים או פשוט תאבי קשר ומגע, יש השלכות נפשיות ופיזיות.

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/the-vicious-circle-of-loneliness-1708113
- Author: שני וידרגורן
- Published: 2011-08-17T00:00:06+03:00
- Modified: 2011-08-13T11:53:36+03:00
- Sections: פסיכולוגיה
- Topics: בדידות, זיכרונות רגשיים, ניסויים פסיכולוגיים, פסיכולוגיה, פסיכולוגיה חיובית, רגשות

## Article

לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה. במהלך לימודי הפסיכולוגיה, אחד המרצים עמד איתנו על האבחנה שבין "בדידות" ל"לבדות", כדי שנצליח להבין יותר טוב תחושות ורגשות. למען האמת, מעבר לסמנטיקה, אכן יש כאן הבדל משמעותי. אם אני זוכרת נכון (ובכל מקרה ניקח זאת כפרשנות אישית שלי), כשנמצאים לבד – זהו מצב רגעי יחסית, וממנו אפשר גם להנות וגם ללמוד. לפעמים אפילו זקוקים לשקט הזה. בדידות, לעומת זאת, נובעת מתוככי נפשנו, ויכולה להתרחש גם כאשר אנחנו בסביבת אנשים. אבל למצב הזה, בו מרגישים לא מובנים, דחויים או פשוט תאבי קשר ומגע, יש השלכות נפשיות ופיזיות. אחת ההשלכות לבדידות מסתבר (וישנן נוספות!) היא שהיא יוצרת, ייתכן, "מעגל סגור" שבו האדם הבודד מחזק אצלו מעגלים של בדידות. המוח עושה זאת, כך מסתבר ממחקר שערכו חוקרי מדעי המוח החברתיים - רגשיים  (social and affective neuroscience– אשמח להצעה לתירגום טוב יותר) מאונ' שיקגו בשתי צורות: מצד אחד, כאשר אדם שחש בודד באופן כרוני צופה בתמונות של אירועים חברתיים נעימים, מתרחש פחות חיזוק במוח שלו (באיזור הנקרא הסטריאטום הונטרלי, איזור שקשור לתגמול), מאשר בקרב אנשים שאינם בודדים. מצד שני, כאשר אותו אדם בודד צופה בתמונות של אירועים חברתיים לא נעימים, הוא מפעיל יותר את האזור במוחו שאחראי על ראייה – קליפת המוח החזותית (visual cortex), מאשר כאשר הוא צופה בתמונות של "סתם" חפצים, ובכך כנראה מקדיש יותר תשומת לב למצוקה של אחרים, מה שאולי משפיע גם עליו. כלומר – המעגל שנוצר במוח לפי המחקר הזה, לפחות, בקרב אנשים בודדים – גורם לחיזוק חיובי  דל אל מול הדברים החיוביים בחברה שסביבנו, ונותן יותר השפעה למה ששלילי מסביב. מצד שני – ישנה שאלת הביצה והתרנגולת. המחקר מספר לנו על קשר בין תחושה ובין רמת אקטיבציה מוחית של 23 נבדקות, בזמן שצפו בתמונות בתוך סורק fMRI. מדובר רק בממצא אחד מתוך שורת מחקרים בתחום, וחוקרים מהשורה הראשונה. אבל אנחנו לא יודעים בוודאות מה גרם למה. אולי התגמול החברתי הדל קשור לזה שמי שבודד מתרגל למצוא נחמה במצבים לא חברתיים, ואולי הוא היה מלכתחילה כזה. המסקנה שלי היא שבדידות אשר מלווה בעצב איננה תחושה נעימה אף פעם, וכשחשים זאת – ולכולנו זה קורה לפעמים – תמיד ניתן למצוא פתרון. לפעמים גם שינוי דרך החשיבה וההתמקדות ברגעים או מצבים חברתיים נעימים היא חלק משמעותי  מהפתרון, ולא כניעה לתוך ה"מעגל הסגור" שהבדידות (אולי) יוצרת. "לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה. והוא מחכה והוא לבדו והוא מתמהמה והוא לבדו. והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה בוא יבוא" אני מאחלת לכל מי שקורא את זה מציאת רגעים נעימים ומספקים לבד, אבל כמה שפחות בָדָד [קישור למחקר המדעי](http://%20http//www.mitpressjournals.org/doi/full/10.1162/jocn.2009.21007) In the Eye of the Beholder: Individual Differences in Perceived Social Isolation Predict Regional Brain Activation to Social Stimuli. John T. Cacioppo, Catherine J. Norris, Jean Decety, George Monteleone, and Howard Nusbaum