הפלישה הגדולה

לא רק בני האדם הורסים את הטבע, גם בעלי החיים! מינים שמַגיעים לסביבת גידול שאינה סביבתם הטבעית עלולים להשתלט עליה ולהרוס אותה. אילו חיפושיות הורסות עצים שלמים? אילו ציפורים מחסלות גוזלים של ציפורים אחרות? ומי מאיים על שיחי הצבר? הפּוֹלשים השקטים

כתב: אריאל קרס, גליליאו צעיר

כשהייתי ילד, אבא שלי טיפח עץ תאנה יפה בחצר הבית שלנו בקיבוץ. העץ צמח מהר, ואחרי זמן קצר הֵניב פֵּרות – תאנים מתוקות. לאחר כמה שנים של שגשוג ראינו פתאום שהעלים של העץ קטנים יותר והוא נראה לא טוב, כאילו חלה במחלה. בתחתית העץ הצטבר חומר שנראה כמו נסורת, והבנו שיש בתוכו זחלים שנוֹברים וחופרים בו מחילות.

התברר שהיו אלה זחלים של חיפושית מסוג יקרונית התאנה. היקרונית היא מין פולש. זוֹהי חיפושית ענקית (אורכה כשמונה עד עשרה סֶנטימֶטרים!) בעלת מחושים עצומים, שהִגיעה אלינו בתוך משלוחי עץ מהמזרח הרחוק ומאַפריקה עוד לפני כשבעים שנה. זחליה תוקפים את עצי התאנה, ואם אין הַדבּרה אַגרֵסיבית, הם פשוט מחסלים את העץ! זה היה גם גורלו של העץ שלנו, מאחר שלצערנו לא הִצלחנו להילחם בפולשים. תראו מה חיפושית קטנה יכולה לעשות לעץ גדול!

היקרונית היא רק אחת מהמינים הפולשים הלא רצויים המַגיעים לארצנו כל הזמן. המינים הפולשים הם צמחים ובעלי חיים שאינם שייכים לסביבה הטבעית שלנו, חודרים אליה ללא השגחה ופיקוח בגלל פעילות האדם, ומַזיקים לטבע המקומי.

כולנו אוהבים בעלי חיים ורוצים בטובתם, אך המינים הפולשים מציבים בפנינו בעיה. אם אנו רוצים לשמר את הטבע שלנו, עלינו להילחם במינים הפולשים הללו ולחסל אותם, או לפחות לרסן אותם. אילו בעלי חיים נחשבים מינים פולשים, מהו בעצם מין פולש וכיצד נאבקים בו?

הפרת האיזון הטבעי

המינים הפולשים הם בעלי חיים שהאדם מעביר – בּכַוונה או שלא בכוונה – לארץ חדשה או לאזור שהם לא חיו בו לפני כן. ברוב המקרים, באזור החדש אין למינים אלה אויבים טבעיים שירסנו את התפשטותם, והם פוגעים במהירות באיזון האֵקולוגי של האזור. כאשר הם מתחילים להיות סכנה אקולוגית, מגדירים אותם מינים פולשים.

תופעת המינים הפולשים נהייתה אתגר עולמי קשה בכל הקשור לשמירה על הטבע ועל בתי הגידול. מלבד היקרונית ההרסנית שחיסלה את עץ התאנה שלנו, יש דוגמאות רבות מרחבי העולם. למשל, הַכְחדתם של מיני דגים רבים באגם ויקטוריה שבמזרח אפריקה על ידי דגי נסיכת הנילוס, שאותם הֵביא האדם כדי להעשיר את הדגה המקומית; גם הנמייה ההוֹדית, שהובאה לאיים הקָריבּיים כדי להדבּיר חולדות, חיסלה מינים של עופות וזוחלים מקומיים ופגעה קשות באקולוגיה של האיים.

לאחר שהפולש מתבּסס במשכּנו החדש, כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו!

נספר על כמה מהמינים הפולשים שהִגיעו לישראל, שחלקם כבר ממש בני בית בטבע שלנו וסמוך לבתינו.

תוכי דררה (דררה מצויה)

הדררה הגיע לישראל עוד בשנות השישים של המאה העשרים. התוכי הירוק הנאה יובא מאיראן כציפור נוי שמחזיקים בבית. אחד מזוגות התוכים הצליח להימלט מהכלוב והחל להִתרבּוֹת באזור בית הספר החקלאי מקווה ישראל שבמרכז הארץ. יבוא נוסף מאיראן ובריחה נוספת של דררות מהכלובים ביססו להקות גדולות שלהם בארצנו.

הדררות התרבו תחילה באזורים של מִקווי מים ולאורך עמק הירדן, והיום נמצא אותם כמעט בכל הארץ, מְקימים רעש אופייני ומצטופפים על עצי אִזדרֶכת בקבוצות גדולות. כיצד הִצליחו תוכי הדררה להתבסס כאן? משערים שהתוכים נעזרו בגינון של האדם, שאוהב עצים טרופיים, אשר גם תוכי הדררה חובבים אותם. התוכים מזיקים לחקלאות, אך אינם נחשבים מין מסוכן לסביבה או לאדם.

מַיְנָה מצויה

המיינה היא ציפור שיר נאה שהִגיעה אלינו מהודו. השירה היפה שלה מסווה את הסכנה ואת הנזק שהיא גורמת לסביבה. כיום המיינה נחשבת אחד המינים הפולשים המזיקים ביותר, כי היא גורמת הַכְחדה של מיני ציפורים מקומיות.

המיינות הראשונות הִגיעו לישראל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ברחו מהכלוב שלהן (ככל הנראֶה בצפארי שבפארק הירקון בתל אביב) והחלו להתפשט לכל עבר. כיום רואים אותן בכל הארץ. הציפור מִתחרה בהצלחה במיני הציפורים המקומיים על מזון ואתרי קינון, ואף טורפת את גוזליהם.

נוּטְרִיָּה

כל מי שנסע לשמורת החוּלה ולאגמוֹן החולה ראה שם מכַרסמים גדולים ואפורים שמשוטטים בסביבה ואינם חוששים כלל מבני האדם. אלה הן הנוטריות, מהיונקים הגדולים בארץ, ואולי המין הפולש המוּכּר ביותר בישראל.

הנוטריות יובאו אלינו מאַרגֶנטינה לפני כחמישים שנה – לתעשיית הפרווה. כן, היו אנשים שחשבו שנרצה ללבוש מעיל מפרוות נוטרייה בחורף הישראלי… המבצע נכשל לאחר שהתברר כי באקלים המזרח־תיכוני שלנו הנוטריות מצמיחות פרווה גסה ולא נעימה שאין לה דרישה.

כמו שוודאי הבנתם, הנוטריות נמלטו מהשבי והתרבו, תחילה בצפון הארץ. כיום אלפי פרטים מהן חיים סמוך למקווי מים ולברֵכות דגים. הנזק העיקרי שהן גורמות הוא פגיעה אנוּשה בצמחי מים ישראליים נדירים, כמו צמח הנופר, הנמצא בסכנת הַכְחדה.

נמלת האש הקטנה

בתחילת שנות האלפיים החלו חברי קיבוצים בעמק הירדן, כמו קיבוץ אפיקים, להרגיש עקיצות כואבות בכל הגוף. התברר כי נמלה זעירה ואדומה, שנחבאת בין בולי עץ, עלים יבשים ואבנים, היא האחראית לעקיצות.

נמלת האש, שאורכה בסך הכול שניים-שלושה מילימטרים, הגיעה אלינו במשלוחי עץ מאגן האָמָזוֹנס בברָזיל. בקיבוץ אפיקים הייתה מנסרה גדולה, והוא סיפק עץ לכל הארץ. מה הפלא שהנמלה המציקה התפשטה בישראל כמו אש בשדה קוצים?

הנמלה העוקצנית והאַגרֵסיבית לא רק חיה במדשאות ומציקה לבני אדם בתוך בתיהם, אלא גם משנה את סביבתהּ ומעקֶרת אותה מבעלי חיים אחרים! במילים אחרות, במקום שיש נמלי אש – אוכלוסיית בעלי החיים על הקרקע, כמו עכבישים, נמלים וחיפושיות, מצטמצמת בקיצוניות. להילחם בנמלה? כמעט בלתי אפשרי.

צרעות העפצים

לישראל חדרו, ככל הנראה בשנת 2000, שני מינים של צרעות מזיקות מאוֹסטְרַליה – צרעת עפצי היבלות וצרעת החטטים. המומחים משערים שהצרעות הגיעו איכשהו בטיסות בין־לאומיות מהיבשת המרוחקת!

צרעת העפצים היא חרק זעיר ומזיק במיוחד לעצים. אם שאלתם את עצמכם מהן הסיבות להיעָלמות הדבורים בישראל, אפשר לשער כי לצרעות העפצים, המציקות לעצי האיקָליפטוּס, שהם שדה מִרעה של דבורים רבות, יש חלק בדבר. הלחימה בצרעות העפצים נעשית באמצעות… נכון, צרעות נוספות מאוסטרליה, שהן האויב הטבעי של צרעות העפצים! בינתיים זה עובד.

חִדְקוֹנִית הדקל האדומה

אם ראיתם בשנים האחרונות עצי דקל אומללים שמתייבשים ומתים ברחבי הארץ, דעו שהאחראית לנזק היא חדקונית הדקל האדומה – עוד חיפושית מזיקה שפלשה אלינו ממזרח אַסיה.

החיפושית הזאת הגיעה אלינו בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, והיא פוגעת קשות בדקלי התמר, שהם מקור פרנסה חשוב לחקלאים ישראלים רבים. החדקונית מטילה ביצים בתוך הדקלים, והזחלים שלה אוכלים את העץ מבפנים, כמו במקרה של התאנה.

כשרואים את הנזק, כבר מאוחר מדי לטפל בעץ. רק הדברה נמרצת במיוחד יכולה להציל את הדקלים הישראליים מהחיפושית המאיימת. החדקונית כבר גרמה נזקים אדירים במדינות אחרות שפלשה אליהן, כמו איטַליה, יוון וטוּרקייה.

אצברית

קשה לדמיין את נופי הארץ שלנו בלי משוכות צבר קוצניות, ואת הקיץ שלנו ללא פֵּרות צבר (סברס) מתוקים. אבל כְּנימת האצברית חושבת אחרת ומחסלת את משוכות הצבר בצפון הארץ. פעילותהּ של הכנימה, שפלשה אלינו כנראה ממרכז אמריקה או מדרומהּ, התגלתה לפני כמה שנים, ומאיימת על שיחי הצבר הישראליים.

הכנימה מפרישה רעלנים לתוך הרקמות של הצבר ושואבת ממנו מזון. הצברים מתייבשים וקמֵלים, והכנימה עוברת לשיח הבא. ייתכן שפעילות הכנימה נוטרה בזמן, שכן כעת מטפלים בה באמצעים נמרצים של ריסוסים, חומרי הדברה ולוחמה ביולוגית.

עובדה מוזרה היא שהצבר עצמו הוא מין פולש שהובא לכאן מאמריקה לאחר גילוי היבשת לפני כ־500 שנים ושגשג אצלנו. באָמֵריקה יש לאצברית המסוכנת אויבים טבעיים שמרסנים אותה, אך כאן אין לה אויבים. לכן מהרגע שהיא פלשה אלינו, שיחי הצבר בסכנה.

מה עושים נגד פלישת ההמונים?

מול כמה מהמינים הפולשים, כמו מדוזות או דגים שהגיעו לחוֹפינו מים סוף בעקבות פתיחת תעלת סוּאץ המקשרת בין ים סוף לים התיכון, פשוט אין מה לעשות. אבל יש מה לעשות מול המינים שהאדם מכניס לארץ. המלחמה במינים הפולשים מתחילה במודעות לבעיה, אך המודעות כמעט אינה קיימת בקרב אנשים שאינם מומחים לדבר.

מינים פולשים מגיעים פעמים רבות לישראל בעזרת אנשים שאין להם שום מושג שהם עלולים לגרום נזק, כמו במקרה של הדררות או החדקונית, שהגיעה כנראה בתוך שתילי דקלים.

מדינות מסוימות כבר חוקקו חוקים שמיועדים למנוע פלישה של מינים זרים, כמו בּריטַניה, ארצות הבּרית, ניוּ זילֵנד ואוֹסטְרַליה, שנפגעה קשות מהכנסת מינים פולשים כבר לפני שנים רבות. בישראל גם המודעות של המחוֹקקים והפּוֹליטיקאים לנושא נמוכה, ועד שלא ישימו את המינים הפולשים בראש סדר העדיפוּיוֹת, הטבע הישראלי השַׁברירי ימשיך לסבול ממינים פולשים הרסניים ואַגרֵסיביים.

הכתבה פורסמה בגליליאו צעיר – הירחון לילדים סקרנים. לקבלת גיליון דיגיטלי מתנה הקליקו