המצב הכלכלי בארץ ישראל מהמאה השנייה לספירה ואילך – פרק חמישי – קראמיקה בסימן של הון ושלטון

גורמים מגוונים ונקודות רבות חברו יחד בתקופה שלאחר חורבן הבית השני כדי להעניק לנו תמונה רחבה, מקיפה ומעניינת בכל הנוגע לתעשיית הקראמיקה

ראו פרקים קודמים בסדרה:

• פרק ראשון – וילות בספרות חז”ל
• פרק שני – חקלאות: הון ושלטון
• פרק שלישי – משק אינטנסיבי: מהפך חקלאי אמיתי
• פרק רביעי – אריסות מלכותית תרתי משמע
• פרק שישי  – הזכוכית ובית הנשיאות

אומנות ואומנים

מי שלא שם לב הרי החוט המקשר בין כל הפרקים היה “הון ושלטון” וכמותו נמשך החוט גם בפרק הזה כמו גם בפרקים הבאים. אין בכוונתי ליצור אינטרפולציה היסטוריוסופית, מלאכותית משהו ומזוייפת, בנידון בנוסח מודרני, עכשווי, אלא כשאני בודק לעומק, לאורך ולרוחב, את המקורות העוסקים, או שיותר נכון לומר, שדרכן ניתן להציץ אל מה שהיה בתקופות הקדומות בארץ ישראל, קרי הספרות החיצונית וספרות חז”ל (משנה, תוספתא, תלמודים ומדרשים) אנו מתחוורים לשתי תופעות שלא נמצא להן אח ורע בעידן הקדום, וכי שתיהן שזורות היטב זו בזו, קרי מעורבות בית הנשיאות בנושאים שונים ובכללן בתחום הכלכלי דרך הפעילות הסנהדראית ודרך זו לתפוס שליטה חזקה יותר על צאן מרעיתה. התייחסויות בתחום הכלכלה דרך צווים ותקנות של ממשלים יווניים, הלניסטיים ורומיים ידועה לנו דרך מחקרים רבים שנערכו לאורך ההיסטוריה, אלא שהתערבות כזו פרטנית ומסועפת כמו הלכות ופסקים ובעיקר דיונים שהתקיימו בסנהדרין ואף מחוצה לה, אין לה אח ורע בתרבויות קדומות אחרות.

בתקופה שקדמה לחורבן הבית השני, עת הונהג הציבור היהודי על ידי בית הנשיאות והכהונה הגדולה, ושאלו הוכפפו לשלטון ההלניסטי מזה והרומי מזה, אין לנו מידע כה מפורט, כמו מלאחר חורבן הבית השני, על אודות מעורבות ההנהגה היהודית בענייני הכלכלה המקומית, למעט אולי בנושאים כה מיוחדים כגון הלכות העליה לרגל. קשה אולי להביא בנידון את כתבי יוסף בן מתתיהו כתנא מסייע מאחר ותפיסת עולמו היתה היסטוריוגרפית והיסטוריוסופית, וברוח זו נכתבו יצירותיו ממש אולי כמו היסטוריונים יווניים, הלניסטיים ובעיקר רומיים בני זמנו ובדורות שקדמו לו. נכון, ידועים לנו סופרים רומיים מפורסמים כגון פליניוס, ויטרוביוס, ווארו, קולומלה ועוד רבים אחרים שחקרו ופרסמו יצירות בתחומים כלכליים, אלא שבינם לבין השלטון לא היה כמעט כל קשר מנווט ומכוון.

לא כך נמצא בספרות ההלכה היהודית הקדומה, שהיתה ושמשה, כל חשוב בניווט נושאים שונים, ובכללם התחומים הכלכליים. באופן זה הצליחה הסנהדרין להשליט את דעותיה ותפיסת עולמה בקרב הציבור היהודי ובפרט מלאחר חורבן הבית השני ואילך, כשמעמד הכהונה כמעט התמוסס והתפוגג, ובצמרת נותרה הנשיאות השלטת.

לתופעה זו ניתן לצרף מרכיב נוסף והוא מערכת היחסים המגוונת שניהלה הנשיאות היהודית ובעיקר בימי רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים, כשבעקיפין כמובן היתה הנשיאות ממלאת רצון השלטון בתחומים שונים.

התוצאה היתה טיפוח סמוי של המושג העקלקל והנכלולי משהו של “הון ושלטון” שהתבסס על הזנה כפולה והדדית כל הזמן.

יצויין בכל לשון של הדגשה כי בכל המקורות הקראמיים הבאים היתה נגיעה כזו או אחרת למעורבות הנשיאותית. כלומר לחדירה של היבטים כלכליים ברורים.

המקורות התנאיים והתלמודיים בני התקופה הנידונה, מבחינים היטב בין “אומן” ל”הדיוט” כלשונם, ומכאן ניתן ללמוד על התמחויות בענפי הייצור, בד-בבד עם תפוצה המונית של מוצרים שונים, וכך מלמדנו התלמוד הירושלמי : “מתניתין דרבי יהודה, דרבי יהודה אמר: אומן באומנותו חייב” (ירושלמי שבת פרק י’ יב עמ’ ב) – “חייב” בטיב התוצרת, במחירה, באחריות המשפטית ועוד, ואולי חבויה כאן רמיזה בעניין האגודות המקצועיות. כמו כן נודעו עדויות המוכיחות היטב על התגבשותה של התעשיה והמלאכה ועל מעבר, מהפכני משהו, ביחס למלאכה בתקופה הנידונה, כגון על אחד האחים שנטל מאתיים זוז (סכום נכבד לכל הדעות) כדי “ללמוד אומנות” (תוספתא בבא בתרא ו’ 4). ואולי זה מלמד, כמקובל בחברה ההלניסטית והרומית על קיום סדנאות לימוד במפעלים מסויימים, ושמא הסיפור הבא כרוך בכך, והכוונה למיסוד האומנות, כשאם אחת הוליכה את בנה ללמוד אומנות.

לאחר פגעי מרד בן כוסבה (135 לספ’ ואילך) מטעימים חברי הסנהדרין באושא הגלילית, לשם נדד הסנהדרין לאחר המרד, כי חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ולא רק כבסיס כלכלי, אלא גם כערך חברתי, מוסרי ופסיכולוגי מאין כמותו. ערך חברתי, וכלשונם – חייב אדם “להעמיד את היישוב” (תלמוד בבלי קידושין כט עמ’ א). כלומר להשתתף בבניינה של החברה, ומי שאינו עוסק ומתעסק במלאכה “אינו מן היישוב” ומסייע לתקלתו. הערך המוסרי-אנושי – “המפנה עצמו לבטלה, משחית את נפשו” ואף הדתי – העבודה כמכשיר לעילויו הרוחני של האדם ואמצעי להידבקות עם האל, וכמו כן האידיאולוגי – העבודה זכותה בעצמה “מפני חיבתה” ניתנה לאדם, והאדם, כאשר הוא עובד, הרי הוא מבצע את ייעודו האנושי הקובע את ייחודו בעולם.

מלאכת הקראמיקה

גורמים מגוונים ונקודות רבות חברו יחד בתקופה שלאחר חורבן הבית השני כדי להעניק לנו תמונה רחבה, מקיפה ומעניינת בכל הנוגע לתעשיית הקראמיקה. לא שלא התעסקו בתחום זה בימי הבית השני שקדמו לחורבנו, אלא שמתקופה זו ואילך השתנו לא במעט פניה של מלאכה זו כדלקמן:

א – הגליל, שלא נפגע כמעט במרד בן כוסבה הפך למשענת הכלכלית החשובה של החברה. הוא התאכלס ביהודים רבים, והגיע לשיא התפתחותו במאה השלישית לספ’, וכהוכחה לכך תעיד השרשרת הרחבה של בתי כנסת שהתגלו בגליל בתקופה זו, ואו-אז נוצלו כל המשאבים הפונקציונליים שהיו טמונים באדמותיו.

ב – כלי החרס עצמם עברו תהליך של פיתוח ושכלול, כמו נרות החרס, והמקורות טעונים בידע עצום בדבר ייצור הכלים ואופן הכנתם והדבר מתאשר במקורות הארכיאולוגיים שנחשפו בארץ.

ג – בד בבד עם התפתחות תעשיות ומלאכות ייצור משוכללות ומאורגנות בתקופה הנדונה כגון שמן, יין, בשמים, אריגה, דיג ועוד, נרתמה הקראמיקה למאמץ הכלכלי-משקי, כתעשיית לוואי ושכלול כלי איחסון, שימור ועזרים רבים אחרים למען המלאכות הנ”ל.

ד – היקף תפוצת כלי החרס בארץ ובתפוצות היה ללא תקדים, ועד למידה זו שחדלו ליבא כלי חרס ממדינות הים, כמו איי הים האגאי, יוון, גליה ורומא. כמו כן, התפוצה הניכרת של בתי החווה (וילות) שהפיקו שמן ויין גרמה להגברת הצריכה הקראמית המקומית.

ה – הפקת כלי החרס הפכה לאומנות מחד ואמנות מאידך, ונודעו כפרים שלמים שהתייחדו בענף זה ובפעילות אינטנסיבית.

ו – חלה הגברת הביקוש לתוצרת הקראמית הן מבית הנשיאות היהודי שהתעשר, כגון בית רבי יהודה הנשיא, הן מן הצריכה המוגברת של משפחות יהודיות אמידותף הן מנוכחותו של לגיון רומי נוסף מלאחר מרד בן כוסבה, הוא הלגיון הששי, “הברזלי”, לרבות הלגיון העשירי שישב סמוך לירושלים (במוצא-קולוניה) והן מנוכחות מוגברת של האדמיניסטרציה הרומית ומריבויים של מרחצאות.

ז – הפקת הקראמיקה דרשה יצירת חום גבוה ולשם כך נזקקו הפועלים לכמות גדולה של עצים. על כן פיתחו המקומיים גידול זנים של עצי סרק למטרה תעשייתית.

ח – קמות ומתפתחות אגודות מקצועיות בתחומי הפקה שונים, ובכללם בקראמיקה.

מרכזי ייצור

התוספתא מעידה על כי “חצבים גדולים שיעורן בשני לגין. הפכין הגלילין והאובינות שביהודה יש להן קרקרנות ואין להן דפנות” (תוספתא בבא קמא ב 2). תוצרת יהודה התפרסמה עוד קודם לחורבן הבית. עם זאת מלאחר מרד בן כוסבה עולות במקורותינו עדויות בדבר הצטיינותה של הקראמיקה הגלילית, ומכאן “הפכין הגלילין”. עדות זו מספרת על התוצרת הגלילית המשובחת (כלי חרס דקים) בחינת סטנדרד מאוד גבוה וקבוע וכן על היקף התפוצה, על הטכניקה המשופרת ביצירה הקראמית ועל הפקתה המהירה, ומכאן אף העממית והזולה.

בתקופה המדוברת, מלאחר חורבן הבית השני ובעיקר מלאחר מרד בן כוסבה, מתייחדים שני מרכזי ייצור חדשים וחשובים בגליל והם כפר חנניה ושיחין, כפי ששנינו במקורות: “אין פוסקין על הביצים (כלומר חומר הגלם המגולגל משהו) של יוצר, אלא עד שייעשו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? (ומשיב:) באילו העושין בעפר לבן (חומר גלם מסויים), אבל באילו העושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה מותר לקוץ (לפסוק), שאף על פי שאין לזה (ליוצר, זמן הפקתו, איכותו ומחירו) יש לזה (לתוצרת הגלילית)” (תוספתא בבא מציעא ו’ 3).

ראשית – עצם הזכרת התיבה “כפר חנניה וחברותיה” מלמדת על תעשיה בקנה מידה רחב, מאורגן וממוסד; שנית – בשל איכותה, גודלה והיקף תפוצתה היתה לה השפעה רבה על שערי מחיר התוצרת. על מידת האיכות יעיד רבי יוסי באומרו ש”אין דרכן (של הכלים) להשתבר” ועימה האימרה – “תבן לעפריים אתה מכניס (כביטוי המקראי לשפע של פריון), (כך אתה מכניס) קדרים בכפר חנניה” (תוספתא בבא מציעא ו 3), שדיה כדי להמחיש את פירותיו של המרכז התעשייתי. ועל הטכניקה המשודרגת בתהליך ההפקה הקראמית תעיד העובדה, כי על פי כלי החרס של כפר חנניה ו/או שיחין, נמדדו השיעורים בנפח ובמשקל. בנקודה זו נוכל לכרוך את תעשיית הקראמיקה של שיחין יחד עם מרכז הפקת המתכת באותו מקום.

מרכז הפקה אחר נמצא בבית שאן, שעל פי המימצאים הארכיאולוגיים במקום נוכל ללמוד על טכניקה גבוהה בייצור. זאת נבין גם מן הצריכה המקומית של הנוכחות הרומית והנכרית בכלל בעיר זו. יצויין כי בית שאן התפרסמה גם כמרכז להפקת אריגים.

מרכזי ייצור קראמיקה נוספים, ובדרך כלל כנלווים להפקות כלכליות שונות ומגוונות, כגון שמן (כדים וקנקנים), יין (ולמשל כלי לזילוף יין מן הבור לחבית ושמו “מחץ”. בכלי זה נעשה שימוש מעניין לייעול סינון היין), אריגה, צביעה ועוד, ולהיפך, נמצאו בטבריה, באושא, בארבל, בציפורי, בבית נטופה ובבית רמתא.

האומנים ותוצרת אומנותם

יוצר הקדירות נקרא קדר ועם הזמן ידעו להבחין בין “קדר אומן” לבין “קדר הדיוט”. היחס כלפי הקדרים בכלל משתנה לטובה כהוכחה להתפתחות הייצור, להתמחויות בעלי המקצוע ולארגון פרופסיונלי שלהם. הקדרים היו מאוגדים בגילדות ונודע הביטוי “תלמידו של יוצר כלי חרס” כהוכחה למיסוד הייצור ואירגונו.

מן הראוי להצביע על תופעת הterra sigillata. מדובר על סוג מסויים של כלי חרס שהתפתח במערבה של האימפריה הרומית (בגליה ובאזור הריינוס עד מחצית המאה השניה לספ’, כשלאור מימצאי הארכיאולוגיה בארץ אנו עדים לתופעת שרידי הטרה סיגילאטה בארץ כגון בבית שערים או בתל קסילה. לצד סוג זה התפתח מין אחר בשם “כלי החרס האדומים”, שנוצרו בצפון אפריקה ושרידיה נמצאו בארץ במאה השניה לספ’.

תעשיית הקראמיקה בארץ דחקה, כך דומה, הן את הטרה סיגילאטה ואת הקראמיקה האדומה.

בכדי ליצור כלי חרס משובחים נזדקקו בעלי המלאכה לתנורים מיוחדים שיפיקו דרגות חום גבוהות במיוחד. תנור כזה נקרא במקורותינו “פורנה”, כמי שנמשך מן הלטינית – furnus, מה שעשוי להצביע על השפעה רומית בנידון.

העושר הרב של שמות כלי החרס, חלקיהם ושימושם בפועל כפי שמשוקע בספרות חז”ל עשוי בהחלט להעיד על היקף התוצרת, השתכללות נפקתה, טיב רמתה המקצועית ועוד. זהו עושר רב של צורות ובנות-צורה העולה אף על זו של הקדרות הקלאסית, ובהיותה גם תעשיית לוואי למלאכות אחרות, התאימה עצמה לשימוש מיוחד, למבנה מיוחד ומגוון ומדויק כמובן של כל טיפוס כלי וכלי כגון לטובת הפקת שמן ויין ושימורם.

נציג כאן סוגים שונים של כלי חרס כדלקמן:

א – אילפס, כשבכל מקום יצרו אותו בסטנדרד ובדפוס שונה, כמו בכפר חנניה או בקיסרין. נזכרו ונודעו “אילפסין עירוניות”, או “אילפסין סתומות”. הטכניקה שבייצור הכלי, כלומר בעזרת דפוס (שבלונה) יצרו את האילפס ומכסהו בבת אחת, וכך מודיענו רשב”י אליגורית: “שניהם (שמים וארץ) לא נבראו (כאחד), אלא כאילפס וכיסוייה” (בראשית רבה א’ 21), ללמדנו על שכיחות הייצור ועל תפוצת הכלים, בבחינת משל ונמשל וכן על הדיוק שבמלאכת הקדרות.

ב – חבית. כלי שזכה לשמו בשל צורתו השמנמנה, והוא נחלק לשלושה סוגים: “חביונות” (הקטנות ביותר), “לודיות” – בינוניות בגודלן ושנקראו על שם מוצאן ו”לחמיות”, הגדולות ביותר שמקורן מבית לחם הגלילית.

החבית שימשה כמידה, עובדה המעידה על המינים השונים של הכלים, תפוצתם והדיוק הטכני בהכנתם.

החבית נוצרה בדפוס והיות שהשתמשו בה כאמצעי לאיחסון, לשמן ו/או ליין) חויבו היוצרים בזיפות/באיטום הכלי, או כפי שנקרא במקורות “חיסום”. קטע מעניין מתקופתו של רבי יהודה הנשיא, היינו שלהי המאה השניה לספ’ וראשית השלישית, מעיד כי ” … מעשה בספינה אחת משל בית רבי (יהודה הנשיא), שהיו בה יותר משלוש מאות חביות” (ירושלמי עבודה זרה פרק ב’ מב עמ’ ב) ללמדנו על תפוצת הכלים (ואולי גם תכולתם) מעבר לגבולות יהודה והגליל.

ג – כד. בתקופה הנידונה מבחינים בין יוצר “אומן” לבין “הדיוט”. נזכרים מספר אומנים הקשורים בהעשייתם של הכדים, מה שמוכיח על האופי התעשייתי שביצירה ועל ההתמחות שבה.

ד – קנקן. מבחינים בין “ברורים” ו”יפים”, כשבכל מקרה מדובר על ראויים ואיכותיים. מקורות חז”ל מספרים על הפקקת הקנקנים בקנה מידה רחב, כגון מאה קנקנים במשלוח אחד. הקנקן שימש ככלי קיבול לנוזלים, “… וכן היין משתמר לימים רבים ושנים, אלא בקנקנים של חרס” (פסיקתא זוטא “בשלח”, נז 2) שנאטמו/זופתו, ולאחר מזיגת הנוזל לתוכם “גפוהו במגופה” (מעשר שניח ג’ 12), כפי שמצויין גם בכתבים הרומיים. עדות מעניינת על אודות איכות התוצרת הקראמית נשמעת מפי רבי יהודה המספר, אם כי בלשון הפלגה, על קנקנים שאינם נשברים אף כשהולמים בהם.

ה – פך. נודעו פכים קטנים וגדולים. הפך נוצר בדפוס ונצרף בכבשן. הוא שימש, בין השאר, לאיחסון שמני גוף לעיסוי בבתי המרחץ.

ו – קערה. מבחינים ביצירתה בין “אומן” לבין “הדיוט” והיא נוצרה בדפוס.

ז – נרות החרס. במאה השניה לספ’ נוצרו נרות החרס כמו הנרות הרומיים בדפוסים/בתבניות, ומאז החלו להופיע על גביהם קישוטים שונים. נרות החרס שצורתם היתה דומה לזו הרומית נתגלו בבית שאן, בנצרת, בחוקוק, בבית נטיף ובבית גוברין שנרותיו התכנו בשם “נרות הדרום”. עד כמחצית המאה השניה לספ’ הופקו הנרות בדפוס אחיד, ומכאן ואילך, מאז שקמו מרכזי ייצור מפותחים ומשוכללים, נודעו וריאנטים מגוונים של נרות. תופעה זו באה לידי ביטוי בעקבות השפעות חיצוניות כגון מתדמור (פלמירה) ודורא אירופוס בשל קשרי המסחר בינם לבין ארץ ישראל. אותן וריאציות מהוות סממן בולט לקהל צרכנים, “תובעני” משהו כמו יחידות הצבא הרומי, האדמיניסטרציה הרומית ואוכלוסיה יהודית והלניסטית.

ח – ארונות קבורה ראשוניים ומשניים. תעשייתן התפתחה בעיקר לקראת שלהי המאה השניה לספ’ עם פריחת בית שערים כמרכז קבורה ליהודי הארץ והתפוצות.

הכלים הקראמיים הבאים קשורים יותר למרחב הציבורי וליהווי ידוע כי חלקם לפחות הופק ונותקן על ידי אומנים יהודים:

א. טביעות חותם – בעיקר לצרכי הלגיונות וחיילי העזר שחנו בארץ. כך למשל נמצא בבית המרחץ הרומי ברמת רחל במאה השלישית לספ’ טביעת החותם של הלגיון העשירי ה”פרטנזי”, וכך נוכל להבין את העדויות בספרות חז”ל הדנות בטביעות ממין זו ביחס להלכות עבודה זרה וביחס לכלי חרס יהודים, כשהיוצרים סימנו את סימן/סמל תוצרתם למניעת חיקוי וזיוף. יצויינו בהקשר זה גם ה”פרצופות” או ה”פרצופין”, שקשטו מבנים ציבוריים מזה ונכסים פרטיים מזה, ועניינם קלסתרי פנים לשמירה מאגית על המבנה ובכללם קלסתרי אלים יוונים/רומיים.

ב. רעפים – בעיקר כתוצאה מההיקף הרחב של הבניה באזור ומהדרישה הגבוהה של הלגיונות והפקידות הרומית בארץ. למשל בנהריה נחשפה מערכת קבורה יהודית ובה רעפים מהטיפוס הרומי, מה שמוכיח כי מקורם מבית מלאכה יהודי מקומי. עדויות חז”ל מספרות בפירוש על ייצור הרעפים ויש הגורסים (בראשית רבה יא סוף פרק ב) כי ה”סילון” היה חצי הגלילי ששימש לחיפוי הרעפים ואולי המלים “קרמיד” או “קורמדין” נמשכו מן הרומית “coramicus”, היינו מוצר קראמי.

ג. לבנים – גם לתוצרת זו היוו הרומאים צרכן נכבד, והעדויות הארכיאולוגיות מאשרות זאת. תעשיית הלבנים התפתחה בד בבד עם תופעת העיור והקמת המבנים הציבוריים והפרטיים הרבים בתקופה הנידונה. בכלל זאת הופעת הביטוי “חותם הפרצופים” בספרות חז”ל כרוכה במלאכת האבן. מדובר בתצורה פגאנית משהו בדמות ראש אדם או אל המקובע בחזית המבנה ולה היבטים סקראליים ואף מאגיים.

ד. סילונות – אלו צינורות חרס שהתפתחות ייצורן כרוך היה אף הוא בהתפתחות האורבניזציה בערים.

ה. “החרס האדריאני” כמאמר המשנה, הנחשב על פיה ככלי בין כלי הגויים האסורים, ואיסורם “איסור הנאה”. התלמוד הבבלי מפרש כלי זה בבחינת “חרס של הדריאנוס קיסר” ככלי קיבול ליין, שייתכן והיה כרוך בטכניקת ייצור שונה שפרחה בימי הקיסר הדריאנוס, ואולי לאור הימצאותו של קנקן קדום ביפו המתוארך למאה השניה לספ’, היינו מתאים לימי הדריאנוס, והנושא כתובת בלטינית שמרמזת על מיקום ההפקה ב”קולוניה הדריאנה”, מצוי רמז דווקא למיקום ההפקה ולא לקיסר המדובר.