הכרה – רצח מתוך שינה / ג'יימס וְלאהוס

בעולם הדמדומים הנירולוגי שבין שינה לערות הזיות יכולות להיהפך למציאות טרגית
קרדיט: מקורות: מתוך "שנת REM ושינה: לקראת תיאוריה של הכרה ראשיתית," מאת ג' אלן הובסון, Nature Reviews Neuroscience, כרך 10, נובמבר 2009 (אזורי המוח); מתוך "גלים אזוריים אטיים וצירים בשינה האנושית," מאת יובל ניר ועמיתיו, Neuron, כרך 70, גיליון 1, 14 באפריל 2011 (EEG). איור מאת AXS סטודיו להנפשות ביו-רפואיות

דבר לא נראה יוצא דופן בחזותו של האיש שהגיע למרכז האזורי להפרעות שינה במינסוטה ב-27 ביוני 2005. כמו אלפי מטופלים אחרים במרכז, בנג'מין אדויו (שם בדוי) היה סהרורי. אדויו, סטודנט בן 26 שנולד בקניה, נהג ללכת מתוך שינה כבר בילדותו, אבל לאחרונה התופעה החמירה. אדויו התחתן בפברואר והחל להעיר את אשתו בלילות. הוא טלטל אותה וגהר מעל המיטה במלמולים חסרי פשר. האישה המבוהלת עשתה כמיטב יכולתה כדי להעיר אותו, אך מרגע שהתעורר לא זכר דבר. הם התגוררו בדירת שני חדרים בפלימות', פרבר של מיניאפוליס, ותופעת הסהרוריות גרמה למתח בנישואיהם הטריים. בטופס ההפניה מרופא המשפחה של אדויו נכתב שאשתו של המטופל "נבהלת לפעמים מהתנהגותו, אך היא לא נפגעה פיזית."

לאחר בדיקות הערכה ביקשו רופאי מרכז השינה מאדויו לחזור ב-10 באוגוסט לבדיקת אֶנצֶפַלוֹגרפיה (EEG) שתעקוב אחר גלי המוח שלו כשהוא ישן. באמצע הלילה החל אדויו להתפתל במיטה, למשוך את חוטי החשמל המחוברים לאלקטרודות ולתלוש קווצות משערו תוך כדי קריעת החוטים, אך הוא לא התעורר. בבוקר שלמחרת אמר מישל קריימר בורנמן, מנהל המרכז, לאדויו שהבדיקה תואמת את האבחנה של בעיית שינה המכונה "פַּרַסוֹמְנִייָה שאינה בשנת REM". בורנמן סיפר לאדויו על תלישת האלקטרודות ושאל, "האם אתה זוכר תחושת כאב או את המשיכה עצמה?"

"לא," ענה אדויו ללא היסוס.

הביקור הבא של אדויו במרכז השינה היה ב-17 באוקטובר. הוא אמר שהתרופות נגד חרדה שקיבל מבורנמן כדי לטפל בהליכה מתוך שינה אינן עוזרות, ובורנמן העלה את המינון ממיליגרם אחד לשניים. הרופא באמת קיווה שהוא יצליח לעזור למטופל שלו. "הוא היה איש נחמד ביותר, ידידותי ושובה לב," נזכר בורנמן. "לא הייתה לי שום תחושה מקדימה שיש עצם זדונית אחת בגופו."

אדויו לא שב. רק כמה חודשים אחרי כן גילו רופאי השינה את הסיבה לכך. הם קיבלו מכתב מן הסנגוריה הציבורית של מינסוטה שדיווח להם שב-19 באוקטובר, רק יומיים לאחר ביקורו האחרון במרפאה, נעצר אדויו, והוא מואשם ברצח אשתו. "אנחנו מחפשים מישהו להתייעץ עמו בנוגע לקשר אפשרי של הפרעת השינה לרצח," נאמר במכתב.

לישון, אולי לחלום
העובדה הבסיסית ביותר, ולכאורה המוצקה ביותר, לגבי שינה היא שאנחנו או ישנים או ערים. אמנם מדענים מחלקים את המצב הלא מודע למחזורי שנת REM (תנועות עיניים מהירות) ושנת NREM (ללא תנועות עיניים מהירות), ושנת NREM אף מחולקת לשלושה תת-שלבים, אבל בסך הכול, ביותר ממאה השנים שבהן חקרו מדענים את תופעת המנוחה האנושית הם פעלו על פי ההנחה ששינה וערות הן שני מצבים נפרדים בעלי גבולות תחומים היטב.

גבולות מוצקים לכאורה אלו הם הסיבה לכך ששופטים ומושבעים מטילים ספק בטענות המנסות להציג הפרעת שינה כסיבה לביצוע פשע כמו זה של אדויו. "עשיתי את זה מתוך שינה" נשמע כמו טענה משפטית מופרכת המעוותת עובדות מדעיות כדי לפטור את הנאשם מאחריות אישית. ככלות הכול, איך יכול אדם לא להיות ער לגמרי אם הוא מסוגל לתקוף מינית, לפצוע או להרוג מישהו אחר? אבל במרוצת עשרים השנים האחרונות עבר מדע השינה מהפכה בשל תיאוריה חדשה שעוזרת להסביר הכול, החל בפשעי שינה וכלה באופייה הבסיסי של השינה עצמה. כפי שבורנמן מנסח זאת, "שינה או ערות אינה תופעה של הכול או כלום, שחור או לבן. היא מתרחשת על פני טווח."

הרעיון שאדם יכול להיות פעיל פיזית אך מנותק נפשית מוכר היטב בתרבות הפופולרית, כמו למשל ליידי מקבת של שייקספיר שהלכה מתוך שינה, ובאולמות המשפט. הפעם הראשונה בתולדות מערכת המשפט האמריקנית שבה השתמשו בהצלחה בהליכה מתוך שינה להגנה במשפט רצח הייתה ב-1846 במשפטו של אלברט ג'קסון טירל, שהרג זונה בעזרת סכין גילוח וכמעט ערף את ראשה. קרוב יותר לזמננו, ב-1987 בטורונטו, נסע קנת' פרקס בן ה-23 מרחק של 22.5 קילומטר ורצח את חמותו, לכאורה בהיותו סהרורי. בסופו של דבר הוא זוכה.

רצח מתוך שינה תופס כותרות אך למרבה המזל הוא נדיר. במאמר סקירה מ-2010 בכתב העת למדעי העצב Brain פורטו 21 מקרים, ובערך בשליש מהם זוכה הנאשם. אך התנהגות אלימה שאינה קטלנית, פשעי מין ופשעים אחרים במהלך שינה נפוצים יותר משאפשר להעלות על הדעת. בערך 40 מיליון אמריקנים סובלים מהפרעות שינה, ועל פי סקר טלפוני שנערך בארה"ב בשלהי שנות ה-90, שני אנשים מתוך 100 פגעו בעצמם או באחרים מתוך שינה.

בורנמן ועמיתיו, מרק מַהוֹוַאלד וקרלוס שְנֶק, נמנים עם המומחים הבולטים בעולם בתחום הפרעות השינה, והם מקבלים בקשות עזרה מעורכי דין לעתים תכופות. כדי להבדיל בין עבודתם הרפואית לזו המשפטית הקימו הרופאים ב-2006 ישות נפרדת בראשות בורנמן, שבה הוואלד ושנק משמשים יועצים. הם קוראים לעצמם המשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה.

המשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה פועל כמו סוכנות בילוש מדעית. מתוך 250 המקרים שהגיעו לפתחו עד כה, הוא טיפל במחצית בשביל התביעה ובמחצית בשביל ההגנה. הסוכנות אינה מגישה רק חוות דעת רפואית התומכת בפסק הדין הרצוי, ואין זה משנה מי משלם בשביל השירות, אלא הרופאים מנסים לגלות את האמת. התואר שבורנמן העניק לעצמו הוא "חוקר ראשי", והוא אומר ש"במובנים רבים אני מסרטט דיוקן נוירולוגי."

תוצאות החקירות אינן צפויות. "אם אני יכול להפריך הגנה על סמך פרסומנייה, התובע יכול להגיד 'עכשיו יש לי אפשרות להרשעה'" אומר בורנמן. אבל עבודתו גם עשויה לאפשר זיכוי. "התנהגות אמיתית הקשורה לפרסומנייה נעשית ללא מודעות, כוונה או מוטיבציה," אומר בורנמן. "משום כך, מנקודת ההשקפה של סנגור, יש פה בסיס לזיכוי מוחלט." ואולם, הוא יודע שלשופטים ולמושבעים קשה לקבל את הרעיון של טווח שינה. באולם בית המשפט לא רק הנאשם אפוא עומד למשפט, אלא גם עצם ההגדרה של הכרה.

ער אך לא מודע?
תמצית התיאוריה המכונה תיאוריית השינה המקומית משתמעת משמה: חלקים של המוח יכולים לישון בעוד אחרים ערים. אם התיאוריה נכונה, היא עוזרת להסביר מדוע אנשים נוהגים בזהירות פחותה כשהם עייפים או מדוע סהרורים בולסים מכלי גלידה שלמים. היא גם מסבירה את תופעת ה"סקסומְנִיים", המגפפים את בנות זוגם או אף את ילדיהם מתוך שינה. המושג של שינה מקומית עלה לראשונה בספרות המדעית ב-1993 במאמר שאחד ממחבריו היה ג'יימס קרוגר, כעת באוניברסיטת מדינת וושינגטון (WSU) בּסְפּוֹקֵיין. באותה העת נראה הרעיון ככפירה בעיני חוקרי השינה הבכירים. "עדיין יש בו משום כפירה," אומר קרוגר, אף שתומכי התיאוריה המקומית הם כעת תת-קבוצה חשובה ומכובדת של חוקרי שינה ברחבי העולם.

הדעה המקובלת הייתה ששינה היא תופעה של המוח כולו, ויותר מכך, יש לה מנגנון בקרה מרכזי הפועל באמצעות מעגלי ויסות. אבל השקפה זו מעולם לא נראתה לקרוגר הגיונית. הוא אומר שלמדענים יש כבר הוכחות מיונקים אחרים לגבי שינה חלקית של המוח. למשל דולפינים מנמנמים בחצי מוח לסירוגין ושוחים כשעין אחת פקוחה. קרוגר גם סקר את הספרות המדעית על פגיעות מוחיות בבני אדם וגילה שלא משנה איזה חלק של המוח נפגע או חסר, אנשים תמיד מצליחים לישון. עניין זה אינו מתיישב עם קיומו של מרכז פיקוד ריכוזי לשינה במוח.

במאמר מ-2011 שכותרתו "שינה מקומית תלוית שימוש" קרוגר מסכם את הגישה החלופית שעל פיה השינה היא תהליך מפוזר הפועל מלמטה כלפי מעלה. "על פי המודל החדש, השינה היא תכונה הנובעת מן הפלט המשותף של יחידות תפקודיות קטנות יותר במוח," הוא כתב. קרוגר וחוקרים אחרים המחזיקים באותה הדעה סבורים שחלקים שונים של המוח, רשתות עצביות וייתכן שאף תאי עצב יחידים הולכים לישון בשעות שונות, לפי כמות העבודה שעבדו לאחרונה. (זוהי הסיבה לכך שחוקרים מתארים שינה הן כתופעה מקומית, המשפיעה על חלקים שונים של המוח בזמנים שונים, והן כתלוית שימוש, משום שהיא מתרחשת רק לאחר שאזור מסוים התעייף דיו.) רק כשמרבית תאי העצב של המוח מצויים במצב שינה מתפתח המצב האופייני לשינה, כלומר נייחות, עיניים עצומות, שרירים רפויים. אבל הרבה לפני כן פיסות זעירות של המוח כבר מנמנמות.

כמה מן העדויות הישירות ביותר בזכות התיאוריה המקומית הגיעו ממעבדתו של דייוויד רקטור, עמית של קרוגר מ-WSU. רקטור עובד עם חולדות ומזיז את שערות השפם שלהן בצורה מדויקת ומבוקרת. כל שערה קשורה לעמודה מסוימת בקליפת המוח, כלומר לקבוצה של מאות תאי עצב המקושרים ביניהם בצורה הדוקה וממוקמים על פני השטח של המוח. הוא מחדיר אלקטרודות דרך גולגולת החולדה אל תוך העמודות הקשורות לקליפה ויכול למדוד את תגובתן החשמלית להזזת שערות השפם.

ראשית, רקטור קבע מהי התגובה החשמלית להזזת השערות בשני מצבים, ערות או שינה, שנקבעו על פי ההתנהגות הכללית של החולדה. אחר כך הוא גילה יוצאים מן הכלל מרגשים. "הממצאים שעמודות יכולות להיות במצב דמוי שינה כשבעל החיים ער, ולהפך, עמודות יכולות להיות במצב דמוי ערות כשבעל החיים ישן, מרמזים ששינה היא תכונה של עמודות קליפתיות יחידות," דיווחו רקטור וקרוגר במאמר ב-2008.

אין צורך לומר שבני אדם אינם אוהבים שמחדירים למוחם אלקטרודות מתכת. משום כך חוקרים פיתחו מדדים ניסויים ישירים פחות לאפיון בני אדם. במחקרו של הנס ון דונגן, מדען נוסף מ-WSU, נבדקים הסתכלו על מסך מחשב ונדרשו ללחוץ על כפתור מיד כשצץ מד זמן תגובה. ההוראות הן לבצע את המטלה ברציפות במשך עשר דקות, וזמן התגובה של הנבדקים מאט ככל שהמשימה מתקדמת. מבחני דריכות כאלה מפעילים שוב ושוב את אותם מסלולים עצביים, והשימוש המוגבר במהלך הניסוי מכריח אותם למעשה להיכנס למצב שינה, אומר ון דונגן. הוא רואה בכך הוכחה לשינה מקומית יותר מאשר לעייפות כללית או לשעמום משום שרמת הביצוע של הנבדקים משתפרת מיד כשמרשים להם לעבור למטלה אחרת המשתמשת באזור אחר של המוח.

אם אנשים יכולים לישון באופן חלקי כשהם ערים כלפי חוץ, אזי אפשר לשקול גם את ההצעה ההפוכה: שאנשים יכולים להיות ערים באופן חלקי בזמן שהם ישנים מבחינה התנהגותית. אפשרות זו תעזור להסביר תופעה שמתמיהה את המדענים כבר זמן רב: אנשים הסובלים מנדודי שינה מדווחים לאחר ליל ניטור במעבדה שהם "לא עצמו עין", אף שמדידות ה-EEG מראות בבירור תבנית גלי מוח האופיינית לשינה. בחיפוש אחר הסבר לסתירה זו ביצע דניאל בייסי מן המכון לרפואת שינה באוניברסיטת פיטסבורג סדרת מחקרי הדמיית מוח בלילה באנשים הסובלים מנדודי שינה. הוא הסיק שבשעה שעל פי ה-EEG וההתנהגות הכללית הנבדקים ישנו, קליפת המוח הקדקודית שלהם, שבה נוצרת תחושת דריכות, נשארה פעילה במהלך הלילה. במובן זה, דיווחי הנבדקים שהם נשארו ערים היו מדויקים.

לעקוב אחר הרמזים
"מה קורה שם?" שאלה המוקדנית של קו החירום 911.
"פשוט תגיעו לכאן," ענה בקצרה האיש מהצד השני של הקו.
"אתה צריך לומר לי מה הבעיה," התעקשה המוקדנית.
"מישהי מתה," אמר האיש.
"מישהי מתה?"
"כן."
"היכן היא?"
"בביתה. מישהי מתה. תגיעו לכאן."

השיחה, שהתקבלה במוקד החירום של מחוז הנפין ב-19 באוקטובר 2005 ב-3:41 לפנות בוקר, הייתה מבנג'מין אדויו. הוא השתמש בטלפון הנייד של אשתו, שבאותו הרגע שכבה על רצפת חדר האמבטיה מתבוססת בדמה.

כשהסנגור של אדויו הודיע על ההריגה למשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה, ניסה בורנמן לחשוף הן את צפונות הפושע לכאורה והן את פרטי הפשע. לאחר שהסנגור תדרך אותו, הוא קרא את דוחות המשטרה ואת תעתיקי החקירה של אדויו שנערכה בשעות השחר שלאחר הרצח. הוא אפילו ביקר בדירה ודאג שיכינו לו סרטון הנפשה ממוחשב שיעזור לו לשחזר את האירועים שקדמו לרצח.

התחביר המוזר של שיחת ה-911 היה אחד הדברים הראשונים שצדו את עינו של בורנמן. אדויו לא אמר, "אשתי מתה," אומר בורנמן, אלא "מישהי מתה." הוא לא אמר "בביתנו," אלא "בביתה." במילים אחרות, אדויו נשמע כמו מישהו שזה עתה התעורר.

יש, כמובן, פירושים חלופיים. ייתכן שאדויו ידע שהוא אשם ורצה לגלות מידע מועט ככל האפשר כשהתקשר למוקד 911. אך כשבורנמן עיין בדוחות המשטרה, הוא לא מצא עדויות להסתרה או להתחמקות. כששוטרים ממשטרת פלימות' הגיעו לזירה, חיכה להם אדויו על המדרגות הקדמיות. בתחנת המשטרה, לאחר שקראו לו את זכויותיו, התוודה אדויו מרצונו החופשי על תקיפת אשתו, אף שהתקשה לדייק בפרטים. "מה שלומה?" הוא שאל שוטר באחד מרגעי החקירה.

ממצאים ראשוניים אלו, הניתוק הנפשי בשיחה ל-911, גילוי הלב, השִכחה החלקית, גרמו לבורנמן לחשוב שיש אפשרות שאדויו פעל מתוך שינה כשהרג את אשתו. אבל שופט או חבר מושבעים יפקפקו במדע העומד בבסיס הסבר כזה לפני שהם בכלל ישקלו זיכוי. האם מישהו באמת יכול להרוג ללא ידיעה במהלך שינה ואם כן, כיצד?

כדי לענות על השאלה צריך להבין ראשית כיצד מתנהלת השינה אצל אנשים שאינם סובלים מפרסומנייה. המעברים בין מצבי ערות, REM ו-NREM מבוססים על מאות משתנים הורמונליים, עצביים, תחושתיים, שריריים ומשתנים פיזיולוגיים נוספים, אומר מהוואלד, עמיתו של בורנמן. "למרבה הפלא, משתנים אלו נעים לרוב במחזוריות יחדיו, ויש מיליארדי אנשים ברחבי העולם שנעים במחזוריות בין מצבי REM ו-NREM פעמים רבות בכל 24 שעות." ברור שיש איים של רשתות עצביות "ערות" כששאר המוח ישן ולהפך, זה מה שטוענת תאוריית השינה המקומית, אבל בסך הכול המעברים ברורים.

ואולם, באנשים הלוקים בפרסומנייה אלפי המשתנים הללו יוצאים מסנכרון והמעברים בין מצבי ערות ושינה מתערבבים. התוצאה, אומר מהוואלד, היא צורה קיצונית של תופעת השינה המקומית, שיש בה חפיפה בין המאפיינים הפיזיים והמנטליים של ערות, שינה עמוקה וחלימה. החולים סובלים למעשה ממצב שבו חלקים חשובים ממוחם מתנתקים בשעה שגופם נשאר פעיל.

מקרים רבים שנבדקו במשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה מראים איך ניתוק מצבים יכול להביא לידי התנהגות פלילית. בשלהי אפריל 2012, לדוגמה, חקר בורנמן מקרה של חייל בצבא ארה"ב שכשאשתו ניסתה להעירו הוא הכה בה בפראות באקדחו. לאחר מעשה הוא טען שלא הייתה לו כל כוונה לתקוף אותה ושאינו זוכר שעשה כן. לדבריו, הוא זוכר רק שחלם על שימוש בסכין כדי להדוף מרגל נאצי שתקף אותו. בורנמן סבור שזו דוגמה אפשרית להפרעת שנת REM, שבה שרירי החולה אינם רפויים כפי שקורה באופן תקין בזמן חלימה, ועל כן הוא מסוגל לקום ולבצע באופן פיזי את התסריטים המתרוצצים במוחו.

מקרה אחר שחקר בורנמן בסוף אפריל 2012, נגע לאיש עסקים אמיד ביוטה. באחד הלילות, בעודו ישן, עברה בתו בת ה-9 למיטתו כפי שנהגה לעשות כשהתקשתה להירדם. האב התעורר מאוחר יותר וגילה לזוועתו שהוא דוחף את האגן שלו כלפיה וידו נוגעת באיבר מינה.
לאיש העסקים לא היה עבר של עברות מין. לאחר המקרה הוא עבר הערכה פסיכולוגית, נבדק בפוליגרף ואפילו מדדו את היקף איבר מינו בעודו צופה בתמונות בלתי הולמות של ילדים. שום מבדק לא העיד שהוא פדופיל. בורנמן חושד שההתנהגות הזאת נבעה מהפרעת עוררות, תת-קבוצה של הפרעות ניתוק מצבים, הכוללות הליכה מתוך שינה, אכילה מתוך שינה וסקסומְנייה. המשותף לכל המצבים האלה הוא שהם מתרחשים כשיש חפיפה בין תכונות נוירופיזיולוגיות של שנת NREM ובין יכולות מוטוריות מורכבות המאפיינות ערות.

הבנה מדויקת אילו אזורים במוח פועלים ואילו אזורים ישנים עוזרת להסביר את הסטיות והאלימות המאפיינות לעתים חולי פרסומנייה. מחקרי הדמיית מוח מלמדים שבמהלך שנת NREM קליפת המוח הקדם-חזיתית, אזור של המוח הממוקם קצת מאחורי המצח ובו מתהווים ההיגיון והשיפוט המוסרי, פעילה הרבה פחות מבזמן ערות. לעומת זאת, המוח התיכון פעיל ומסוגל לייצר התנהגויות פשוטות המכונות תבניות פעולה קבועה. "אלו פעולות קדומות מאוד במהותן," אומר בורנמן. "אתה יכול לראות עמידה, הליכה, תקיפת טרף, אכילה, שתייה, טיפוח וניקוי והתנהגות מינית או אימהית." קליפת המוח הקדם-חזיתית אמורה לעכב התנהגויות כאלה כשהן אינן הולמות, אבל במהלך שנת NREM אזור זה של המוח פורש מן העבודה. אנשים דומים יותר לחיות בר ונשלטים בידי דחפים אינסטינקטיביים ותגובות אימפולסיביות.

פסק הדין
בלב חקירת המשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה מצוי הריאיון שעורך בורנמן לנאשם. עדיף פנים אל פנים. שתי השאלות שיש לענות עליהן הן אם לאדם זה יש הפרעת שינה אמיתית ואם בשקלול כל שאר הראיות, הפרעת השינה הייתה עשויה להיות פעילה בזמן ביצוע הפשע.
בעניין אדויו נמצא בורנמן במצב מאוד לא רגיל: הוא טיפל בנאשם כחולה, ולכן ידע שהאיש הצעיר אינו מזייף הפרעת שינה. גם בני המשפחה ערבו לכך שאדויו הולך מתוך שינה מילדותו. אך השאלה השנייה הייתה קשה יותר: האם הפרעת השינה של אדויו היא הסיבה לכך שהוא ביצע את הפשע? לא היה אפשר לענות עליה בביטחון מוחלט משום שבורנמן לא יכול לחזור אחורה בזמן ולהיכנס למוחו של אדויו כדי לראות מה הוא חשב במהלך הרצח. עם זאת, לא קל להשתמש בהליכה מתוך שינה כטיעון הגנה מזויף.

"הציבור סבור שכל דבר יכול לקרות מתוך הליכה בשינה," אומר בורנמן, "אבל רק התנהגויות מסוימות יכולות להתרחש, ובאופן כללי לפרק זמן מוגבל."

לדוגמה, "קרבה פיזית היא המפתח במקרים רבים של אלימות מתוך שינה," אומר בורנמן. הקורבנות שוכבים לעתים קרובות לצד חולה הפרסומנייה או שהם מותקפים כשהם מנסים להעיר אותו. זה היה המצב במקרה של החייל שחלם על מרגל נאצי וכן במקרה של פרקס, שנהג מתוך שינה ותקף את משפחתו רק לאחר שניסו להעיר אותו. לפשעים מתוך שינה לרוב אין הסבר, אין להם מניע והם אינם מאפיינים את התוקף, כמו במקרה של איש העסקים מיוטה שגיפף את בתו.

במהלך החקירה של אדויו גילה בורנמן שהמטופל שלו לשעבר לא היה למעשה בסמיכות לאשתו לפני ההתקפה. הוא נרדם על הספה והיא בחדר השינה. כמו כן הוא ציין שההתפרצות האלימה לא הייתה קצרה ומקרית, כמו מרבית ההתקפות מתוך שינה, אלא ממושכת ו"מנוהלת", כלומר כרוכה בכמה התנהגויות מורכבות. ראשית, אדויו נכנס לחדר השינה של אשתו ותקף אותה בפטיש. אחר כך הוא רדף אחריה למסדרון מחוץ לדירה ושוב פנימה לחדר האמבטיה. ולבסוף הוא דקר אותה וחנק אותה. "זה מאוד לא רגיל לראות שלושה מנגנוני אלימות מתוך שינה" בבת אחת, אומר בורנמן.

אם נשארו ספקות הם התפוגגו לאחר הודאה של אדויו שרב עם אשתו ביום האחרון לחייה ובשל דיווח בעניין זה שקרא בורנמן ביומנה של האישה המתה. אדויו חשד שאשתו מנהלת רומן עם גבר אחר. הוא עימת אותה עם מה שהוא תפס כהוכחה, קונדום בכביסה שלה, לפני שהיא פנתה בכעס למיטתה. בקצרה, הפשע לא אפיין את הנאשם אך לא היה חסר מניע, ובורנמן דיווח על כל ממצאיו לסנגור הציבורי. בסופו של דבר, אדויו הודה באשמה, והוא מרצה כעת תקופת מאסר של 37 שנים.

בורנמן, מצדו, אומר שהוא אינו מעורב רגשית בשאלת האשמה או החפות של האנשים שהוא חוקר. מבחינתו, עבודתו מאפשרת לו לבצע מחקר התנהגותי על הפרעות שינה קיצוניות שאי אפשר לשחזר אותן במעבדה. המטרה היא לאסוף די הוכחות כדי לעזור לשנות את הגישה של מושבעים, שופטים והציבור הרחב, שסבורים עדיין שהכרה היא תופעת הכול או כלום. "מדעי העצב התקדמו הרבה מעבר לתבניות החשיבה של הקהילה המשפטית," הוא אומר, "ועל הקהילה המשפטית לסגור את הפער."

ג'יימס ולאהוס (Vlahos) הוא עיתונאי עצמאי שכתב בנשיונל ג'יאוגרפיק, בניו יורק טיימס ובפופולר סיינס.

בקיצור

האם המוח ישן או ער אינה שאלה של הכול או כלום, לדעתם של כמה מדענים. מחקרם מרמז שמה שאנו מכנים שינה, כלומר עיניים עצומות, נייחות וחוסר הכרה, מתרחש רק לאחר שכמה אזורים שונים של המוח נכנסים למחזורי שינה.

אם השערת השינה החלקית הזאת נכונה, אזורים מסוימים של המוח עשויים לישון בעודנו ערים כלפי חוץ ולהפך. השקפה חדשה זו עשויה להסביר מדוע, במקרים נדירים ביותר, אנשים יכולים לבצע פשעים חמורים, בהם רצח, במהלך שינה.

ועוד בנושא
Violence in Sleep. Francesca Siclari et al. in Brain, Vol. 133, No. 12, pages 3494-3509; December 2010.

המשרד לזיהוי פלילי של פשעי שינה:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. רק בשביל הדיוק, אֶנצֶפַלוֹגרפיה פשוט אומרת מדידה של הראש, הדגש ב-EEG הוא מדידת שינויים בשדה החשמלי בראש, והשם המלא הוא אלקטרו-אנצפלוגרפיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן