# תזוזת מנורת המקדש

> חכמי המשנה, התנאים, ובעקבותיהם האמוראים, חכמי התלמוד, ניסחו מספר הלכות האוסרות את השימוש, לאחר החורבן כמובן, בסמלי המנורה, מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים, חכמי המשנה, התנאים, ובעקבותיהם האמוראים, חכמי התלמוד, ניסחו מספר הלכות האוסרות את השימוש, לאחר החורבן כמובן, בסמלי המנורה, מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים, כגון זו האוסרת עשיית "בית תבנית היכל ... שלחן כנגד שלחן (לחם הפנים במקדש), מנורה כנגד מנורה (כבמקדש), אבל עושה הוא (מותר לעשות/להפיק) (מנורה)…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/templs-candle-131212
- Author: דר. יחיעם שורק
- Published: 2012-12-13T00:10:30+02:00
- Modified: 2012-12-12T16:21:32+02:00
- Sections: היסטוריה של עם ישראל
- Topics: בית המקדש, ההסטוריה של עם ישראל

## Article

חכמי המשנה, התנאים, ובעקבותיהם האמוראים, חכמי התלמוד, ניסחו מספר הלכות האוסרות את השימוש, לאחר החורבן כמובן, בסמלי המנורה, מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים, חכמי המשנה, התנאים, ובעקבותיהם האמוראים, חכמי התלמוד, ניסחו מספר הלכות האוסרות את השימוש, לאחר החורבן כמובן, בסמלי המנורה, מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים, כגון זו האוסרת עשיית "בית תבנית היכל ... שלחן כנגד שלחן (לחם הפנים במקדש), מנורה כנגד מנורה (כבמקדש), אבל עושה הוא (מותר לעשות/להפיק) (מנורה) של חמישה (קנים) ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה" (בבלי מנחות כח, עמ' ב'; בבלי ראש השנה כד עמ' א'). מקובל עלי, הגיונית, וניסיונית-היסטורית, שבמקום בו גודרים סייגים, יש ללמוד דווקא על נפיצות התופעה אותה בקשו למגר ולעקור. והכלל ש"מכלל לאו למדים על הן" שריר וקיים עד עצם היום הזה. כלומר אכן היו ניסיונות, ולא מעטים מדי, לכייר, לחצוב, לתבלט את מנורת שבעת הקנים מלאחר חורבן הבית השני. דומה שעניין זה כרוך בחורבן מחד ובשיקום החברה היהודית על ידי רבן יוחנן זכאי מאידך. רבן יוחנן בן זכאי, שקבע את מושבו ביבנה (שמא באינוס, הכרוך במדיניותם של הרומאים כלפי יהודים שנכנעו ולא נמצא דם רומאי על ידיהם), ושם, כשהוא מבצע מיני-מרידה בשושלת הנשיאות, הכתיר עצמו ברמיזה ובחשאי, כך דומה, כנשיא ישראל תחת השושלת של בית גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי התכנה כך (רבן) בתואר שהיה שמור אך ורק לנשיאים ותיקן תקנות חשובות בסנהדרין, שהיו אף הן שמורות פררוגטיבית לבית הנשיאות, וכגון קידוש החודש ועיבור השנה. כלומר, רבן יוחנן בן זכאי ביקש להטמיע, בדרך הדרגתית ואיטית, את מעמדו בקרב הציבור, כשהוא זוכה, לפחות דה-פקטו, להכרה מצד הרומאים, שראו בו ובמעשיו נכסים פרובינקיאלים חשובים, העריכו את ה"שקט התעשייתי" שבימיו ועדיין הגדירו את בית רבן גמליאל כגורם מרדני שיש לעוקרו מן השורש. יתירה מזו רבן יוחנן בן זכאי, כשהוא בונה את תדמיתו הנשיאותית, היציבה, מיעט, פרגמטית, בחשיבותה של ירושלים מזה והמקדש (מחשש להתמרדות הכהונה) מזה, והעמיד, לכאורה כמובן, את יבנה והסנהדרין חלופתה של ירושלים, ובהקשר זה נבין את המעמד המופחת של בית הכהונה בימיו, ביוזמתו כמובן. לאור זאת ניטיב להבין את התשתית הפרגמטית לאפשרות "העתקת" מנורת המקדש בדרך אמנותית אל מחוץ לירושלים. ואכן משלהי המאה הראשונה לספ' ובמהלך המאה השניה קיימות עדויות ארכיאולוגיות על הופעת המנורה המקדשית בת 7 הקנים על נרות שמן מזה ועל גלוסקמאות (ארונות קבורה) מזה. מהלך זה היה לצנינים בעיני חלק מחכמי הסנהדרין, ואלה שגזרו כנגד "עשיית ... ושל (מנורה) ... ושל שבעה (קנים)", ללמדנו כאמור כי המינהג הלך ורווח בקרב יהודים. חכמים בקשו איפוא לגדור כנגד המינהג מתוך חשש שהציפיה לחידוש המקדש והעבודה בו תתמוסס עם הזמן. בתקופה זו, בימי נשיאותו של רבן גמליאל, נעשה ניסיון לכונן בית מקדש ביוזמת הנהגת הקהילה היהודית שברומא. הדבר נמנע, כך דומה, כתוצאה מהתערבותו ההחלטית של הנשיא שיזם שיגור משלחת חכמי הסנהדרין לרומא כדי לנזוף בארכיסינאגוגוס היהודי, תודוס איש רומא, ולאיים בהדחתו. מהלך זה משקף, כך דומה, אווירה ששררה מחוץ ליהודה ואולי אף ביהודה. תמונה דומה במקצת מתחוללת במצרים, שאולי שאבה עידוד כלשהו ממהלכו של חוניו הרביעי (160 לפנה"ס), הנצר למשפחת הכהונה הגדולה, הנרדפת משהו על ידי משפחות בלגה ויהויריב (משפחת מתתיהו החשמונאי), להקים במצרים מקדש כדוגמת זה שבירושלים. הכוונה לאותו בית כנסת מפואר וחסר תקדים בהדרו של הקהילה היהודית באלכסנדריה, שבטקסטים התלמודיים נוצר קשר מסויים בינו לבין הכוונה להקים מעין מקדש במצרים. ובל נשכח שהקהילה היהודית במצרים, בשונה מזו שבבבל, סבלה מהעדר מכוון של קשרים עם המרכז הארצישראלי מלאחר החורבן, ואותו מרכז שש במידה לא מעטה לאידו של הציבור היהודי האלכסנדרוני ולבית הכנסת בתוכו שחרב לגמרי כתוצאה מעימותים צבאיים שהיו כרוכים במרידה כנגד טריאנוס (116 לספ' לערך). יש איפוא סימנים להתרופפות הקדושה הירושלמית המיתולוגית, ואלו באו גם כן לידי ביטוי בתפוצה האמנותית של סמל מנורת המקדש. ואכן בבתי כנסת מן המאה השניה לספ' ואילך מגולפת מנורת שבעת הקנים באבן על עמודים, כותרות, משקופים וסורגים ואף מצויירת על קירות. ואף במקורות חז"ל (תוספתא מגילה ה' 14; ירושלמי מגילה פ"ג עד עמ' א') מסופר על מנורה שנתרמה לבית כנסת אחד. נסיים בעדות הארכיאולוגית המתוארכת למחצית המאה השלישית לספ' והמבליטה את המנורה של בית הכנסת המקומי בדורא אירופוס.