הזיהוי הראשון של הסופרנובה בוצע בידי אסטרונומים חובבים מצרפת. גם מצפה הכוכבים החדש על-שם קראר של מכון ויצמן למדע, בהנהלת אילן מנוליס, צילם את התופעה, וכך גם מצפה הכוכבים על-שם וייז של אוניברסיטת תל-אביב במצפה רמון
כוכבים מתפוצצים הם “בתי-החרושת” שבהם מיוצרים כל החומרים המרכיבים את גופנו. במובן הזה, אנשים עשויים, למעשה, מאבק כוכבים. הביטוי “כוכב” מתייחס לשמש מסוג מסוים (כדור-הארץ, למשל, הוא כוכב-לכת, ולא כוכב). התפוצצויות כוכבים, המכונים “סופרנובה”, הם אירועים אנרגטיים מאוד, המאירים לעיתים את שמי הלילה. ההתפוצצות נובעת מהפרת האיזון בין כוח הכבידה שמושך את החומר של הכוכב (השמש) פנימה, לבין החום שנוצר בתגובה הגרעינית במרכזו שדוחף את החומר החוצה.
סוג מסוים של כוכבים מתפוצצים הם בעלי מאסה גדולה בהרבה (פי 10-100) וצעירים יותר מהשמש שלנו. בכוכבים אלה, התגובה הגרעינית מתחילה במיזוג של מימן להליום, כמו בשמש שלנו. אבל בהמשך, כאשר המימן בליבת הכוכב אוזל, נמשך מיזוג גרעיני של יסודות כבדים יותר, עד שליבת הכוכב הופכת לברזל. בשלב הזה, מכיוון שמיזוג של אטומי ברזל אינו מפיק אנרגיה, התגובה הגרעינית מסתיימת – והאיזון מופר. בהיעדר כוח שדוחף החוצה, כוח הכבידה משתלט ומאסת הכוכב קורסת פנימה. תוך כדי הקריסה, משתחררת אנרגיה רבה הגורמת לפיצוץ, והכוכב משליך את השכבות החיצוניות שלו למרחבי היקום. כאשר זה קורה, “מופיע” לפתע כוכב בהיר מאוד, במקום שבו לא נראה קודם לכן כוכב. זה מה שקרה בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני. באחת מהזרועות החלזוניות של גלקסיה M51, הופיע לפתע כוכב מתפוצץ.
הזיהוי הראשון של הסופרנובה בוצע בידי אסטרונומים חובבים מצרפת. גם מצפה הכוכבים החדש על-שם קראר של מכון ויצמן למדע, בהנהלת אילן מנוליס, צילם את התופעה, וכך גם מצפה הכוכבים על-שם וייז של אוניברסיטת תל-אביב במצפה רמון. מיקומה של ישראל בעולם מאפשר לנו לעקוב אחר הסופרנובה בזמן אשר בו רוב המצפים האחרים נמצאים באור יום ואינם יכולים לאסוף נתונים.
הסופרנובה שהתגלתה נחקרת בידי צוות מדענים בין-לאומי שבו חברים גם ד”ר אבישי גל-ים, ד”ר עופר ירון, ד”ר דוד פולישוק, ד”ר דונג קסו, ותלמידי המחקר שגיא בן עמי ויאיר הרכבי מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה במכון ויצמן למדע. כן משתתפים בו מדענים מארה”ב, בריטניה, קנדה ומדינות נוספות. כבר בשלב זה התברר שהחומר של הכוכב המתפוצץ שהתפזר בחלל מכיל סוגים רבים ושונים של יסודות. מבחר חומרים זה אינו אופייני לכוכבים מתפוצצים בשלב כל כך מוקדם של הפיצוץ, והמדענים מתכוונים לבחון את התופעה.
הסופרנובה האחרונה שהתגלתה בגלקסיה M51 (הקרובה אלינו כ-26 מליון שנות אור בלבד) התחוללה בשנת 2005. לפי התפיסה המקובלת, תופעה כזאת אמורה להתחולל אחת ל-100 שנים בכל גלקסיה, אלא שגלקסיה M51 מצויה באינטראקציה (חיכוך מסוים) עם גלקסיה שכנה, מה שגורם להאצת קצב היצירה ובעקבותיה הקריסה וההתפוצצויות של כוכבים מאסיביים.
ד”ר גל-ים: אנו מבקשים מאסטרונומים חובבים בארץ שצפו באירוע וצילמו אותו, לשלוח אלינו את התמונות ואת התיזמון. שיתוף הפעולה עם האסטרונומים החובבים חשוב לנו מאוד, והוא עשוי לסייע בקביעת העיתוי המדויק של התפוצצות הכוכב”.
המדענים מעוניינים בתמונות של הגלקסיה M51 אשר צולמו בין ה-30 במאי ל-2 ביוני. את הקבצים הגולמיים ביותר שאפשר להפיק יש לשלוח ל[email protected].
במידה והתמונה תהיה שימושית, ונתוניה ייכללו במאמר מדעי, מגישי התמונה יהיו שותפים לפרסום.
8 תגובות
זה הגיוני ביותר. החומר ימשיך לנוע ביקום ויקלט בכוכבים בהם הוא יתקל.
זה בערך כמו המפץ הגדול – החומר שנזרק ליקום התפשט מנק’ קטנה ביקום – והוא עדיין ממשיך לנוע ולהתרחק מהנקודה המקורית בה הוא נוצר.
משהו פה לא מסתדר לי לגבי החומר שמושלך למרחב מפיצוץ סופרנובה.
הרי המרחב והמרחקים הם כל כך עצומים, שכבר לאן מספיק להתפזר החומר? מי קולט את זה בכלל?
החומר שמתפוצץ מסופרנובה אמור להיות חסר משמעות בשל המרחקים העצומים, וגודל החלל שברובו הוא פשוט ריק..
ההערה האחרונה שלי
אכן הצדק עם אבנר בן נר.
כוכבים גדולים חיים זמן קצר יותר, ניתן להבין זאת מכיוון שבאופן טיפוסי כוכב גדול פי 2 מהשמש מאיר יותר מפי 2 ממנה (בחישוב אצבע הוא מאיר פי 8 ממנה) ולפיכך מכלה את הדלק הגרעיני שלו מהר יותר ממנה (זה די נכון כל עוד לא מדברים על כוכבים מסדר גודל של 20 מסות שמש בהם ההארה פרופורציונלית למסה ולכן אורך החיים בקירוב קבוע).
באשר לההערתו של תוהה.
אתה צודק בדבריך, ישנם איזורים צעירים יחסית המייצרים כוכבים בקצב מהיר מאד עד כדי מאות כוכבים בשנה, אך שביל החלב הוא גלקסיה וותיקה ובה עומד קצב ייצור הכוכבים על ככוכב אחד בכל שנה (וכיוון שכוכבים מאסיביים חיים רק מיליוני שנים הרי ששלו שמתפוצצים היום נולדו כאשר הגלקסיה כבר היתה ותיקה). כיוון ששבר הכוכבים המאסיביים מ-5 מסות שמש מבין כלל הכוכבים הוא בערך 1 ל-100 הרי שהערכה די סבירה.
אגב את שבר הכוכבים המאסיביים אפשר להעריך על סמך ה-Initial mass function (ראו ויקיפדיה)
לאור
על אף כי אינני מומחה באסםרופיזיקה, נראה כי תגובתך שגויה בהחלט.
תוכל לקרוא בכל מאמר פופולארי על מהלך החיים של כוכבים כי דווקא
הכוכבים המסיביים מכלים את האנרגיה הגרעינית שלהם מהר יותר מכוכבים
קלים ואורך חייהם קצר יותר.
למשל, כוכב דוגמת השמש, אורך חיו הנו מס.ג. של מליארדי שנים בעוד שכוכבים
מסיביים אורך חייהם האופייני הנו מס.ג של מאות מליוני שנים .
ברור שזה אחת ל100 שנה ניקח לדוגמא את השמש שלנו עד שהיא תתפוצץ יקחו לה עוד כמה מיליארדי שנים טובות אפשר לבדוק בויקיפדיה.
ודרך אגב השמש שלנו היא בכלל לא כוכב מאסיבי יש רק אחוזים בודדים של כוכבים מסיביים.
וככל שהכוכב מאסיבי יותר לוקח לו יותר זמן לשרוך את ה”דלק” שלו מה שאומר עוד כמה מיליארדי שנים טובות. אפשר להסתכל על זה כמעין פרדוקס.
מקווה שעזרתי.
רק אחת ל-100 שנים בגלקסיה? נשמע לי בלתי סביר. זה אומר שרק אחת ל-100 שנים נוצר כוכב מאוד מסיבי בגלקסיה… נשמע מעט מידי לאור העובדה שיש צבירים שמייצרים בזמנים קצרים יחסית רבבות כוכבים כבדים.