בזכות יכולות ניהול מתקדמות הפכה תעשיית הערבה למעצמת הנחושת של העולם העתיק
מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב קובע כי בזכות שיטות ניהול מתקדמות ויצירתיות טכנולוגית מרשימה, הצליחה תעשיית הנחושת בערבה לפני כשלושת אלפי שנים לשגשג ולהפוך למרכז ההתכה הגדול והמתקדם ביותר בעולם העתיק. המחקר נערך על ידי דוד לוריא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע”ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע”ש לסטר וסאלי אנטין, ופורסם בימים אלה בכתב העת PLOS ONE.
שיטת הניסוי וטעייה של העולם הקדום
לדבריו של לוריא, תעשיית הנחושת בכנען באותה התקופה התמקדה בשני מפעלים גדולים: האחד בתמנע (מצפון לאילת), והשני בפינאן (בצפון הערבה, בשטח ירדן). מחקרים קודמים שעסקו בנושא טענו כי הרמה הטכנולוגית הגבוהה התאפשרה הודות לטכנולוגיות מצריות שיובאו לאזור בעת מסע שישק, מלך מצרים, בשנת 925 לפנה”ס. גישה זו התחזקה בשנת 2014, בעקבות גילוי חרפושית הנושאת את דמותו של שישק בפינאן, ובהמשך בשנת 2019, בעקבות פיתוח מודל חדש שטען לקפיצה טכנולוגית פתאומית שאירעה סמוך למסע שישק.
לוריא מנגד, טוען, כי ההצלחה הכלכלית והטכנולוגית הכבירה אינה קשורה ליכולות המצריות, אלא לכישרונם של אנשי הערבה אשר השכילו להשתמש בשתי שיטות הידועות כיום בשמות “ניסוי וטעייה” (Trial and error), ו”הגדלה מבוקרת” (Scaling up). “מסע שישק לא נועד להשתלט פיזית על מפעלי הנחושת בערבה, אלא לגבש הסכם ארוך טווח עם אנשי הערבה, במטרה לחזק את הייצור המקומי ובכך להגביר את ייצוא הנחושת למצרים, שסבלה באותה תקופה מקשיי ייצור מקומיים. ברור כי מונחים אלה של ‘ניסוי וטעייה’ לא היו נהוגים בתקופה העתיקה, אך יישום עקרונותיהם המעשיים היה אפשרי מתוך הבנה הנדסית בסיסית ו’שכל ישר’, המוכרים בעולם העתיק גם במקומות אחרים”, אומר לוריא.
לדבריו, שיטת “הניסוי והטעייה” אפשרה לחרשי המתכת של הערבה לשפר אט אט את התהליכים הטכנולוגיים וכן ולהגדיל את היקפי הייצור וטיבו. בנוסף, “ההגדלה המבוקרת” אפשרה להגדיל את המימדים של אמצעי הייצור הקיימים, תוך שימוש בחומרים ובתהליכים שהיו מקובלים באותה תקופה, ובכך לפתח ציוד הפקה מתקדם במינימום זמן, עלות וסיכון טכנולוגי.
הסוד הוא בדרג טכנולוגי מוכשר
לוריא מסביר כי “נראה כי את סודות ההצלחה של תעשיית הנחושת הקדומה בערבה יש לחפש בכישוריו וביכולתו של הדרג הניהולי היעיל, שנעזר בכל שלב בהחלטותיו בדרג טכנולוגי מוכשר. הארכיאולוגיה אינה יכולה כיום לזהות בעלי תפקידים אלה, אך ניתוח קפדני של השרידים שנותרו בשטח מסוגל לספר את הסיפור לאשורו. ממצאים אלה מתייחסים לשרידי הייצור שהצטברו כערמות פסולת, שאותן ניתן לתארך ומגודלן ניתן להעריך את היקף הייצור בכל זמן וזמן. בנוסף, באמצעות אנליזה כימית של תכולת הנחושת שנותרה בפסולת ניתן לקבוע את טיב הייצור, וככל שהתמעטה הנחושת שבפסולת ניתן להסיק כי התהליך הפך משוכלל יותר”.
כמו כן, לדבריו מעקבות שנותרו בשטח מתברר כי לאורך תקופת ההפקה היה הצוות הניהולי מסוגל לסגור מכרות בלתי יעילים ולפתוח מכרות יעילים יותר. יתרה מזאת, בחלק מהזמן הוחלט לנצל בשנית פסולת מתקופות קדומות יותר, שהופקו בתהליכים יעילים פחות ואשר הותירו נחושת רבה בפסולת, וזאת במקום שימוש ישיר במחצב טבעי. החלטות אלו לא היו יכולות להתקבל ללא דרג טכני מעולה, שגיבה את החלטות ההנהלה בבדיקות טכנולוגיות שוטפות. הדרג המנהלי עסק גם בשיווק רחב של הנחושת שיוצרה ברחבי העולם העתיק. “הלקח החשוב מהצלחה טכנולוגית זאת הוא כי ההיי-טק של בודדים, משכילים ונמרצים שחיו כאן באלף הראשון לפני הספירה הצליח, ממש כמו היום, לחולל מהפכת ענק בכלכלת הערבה. והרי כבר נאמר: אין דבר חדש תחת השמש”, לוריא מסכם.
עוד בנושא באתר הידען:
