‫חלל – ספינת החלל “אנושות” /קמרון מ’ סמית‬

כיצד יערכו בני הדורות הבאים את המסע מביתנו שבכדור הארץ אל כוכבי הלכת האחרים ומעבר להם – ומה יהיו השלכותיו על המין האנושי

כשמעבורת החלל אטלנטיס גלשה על המסלול, האטה ועצרה ב-2011, לא היה זה סוף מסעותיו של האדם בחלל, כפי שחששו אחדים. בעצם, כפי שהכחדת הדינוזאורים אפשרה לראשוני היונקים לשגשג, כך סימן קץ עידן המעבורות את פתיחתו של חלון הזדמנויות גדול הרבה יותר לחקר החלל. בעקבות כמה חברות פרטיות חלוצות ושאפתניות, אנחנו מצויים כיום בשלביה הראשונים של הגירת האדם מכדור הארץ והסתגלותו לחיים בעולמות אחרים. מאדים הוא המטרה המוצהרת של אילון מאסק, ממייסדי PayPal; של חוקרי הקוטב טום וטינה סיורגן, המתכננים משלחת פרטית למאדים; ושל מיזם MarsOne האירופי, הממומן בכספים פרטיים ושואף להקים מושבה במאדים עד 2023. יישוב החלל מתחיל עכשיו.

 

אבל אין זאת רק שאלה של טכנולוגיה. הצלחתו של יישוב החלל, בטווח הארוך, תלויה בטיפול מדוקדק לא רק בגורמים הנדסיים, אלא גם בגורמים ביולוגיים ותרבותיים. יישוב החלל אינו רק עניין של רובוטים וטילים, עליו להביא בחשבון גם את בני האדם וגופם ואת המשפחות, הקהילות והתרבויות שלהם. עלינו להתחיל לבנות אנתרופולוגיה של יישוב החלל כדי שנוכל להתמודד עם העולם המעורפל, הדינמי, הלא מסודר, והמרתיח לעתים, של ההסתגלות הביו-תרבותית של בני האדם. ובתכנון המפעל החדש הזה אסור לשכוח את העובדה הברורה ביותר, התקֵפה לכל חי: החיים משתנים כל הזמן בתהליך של אבולוציה.

 

על שלושה רעיונות עיקריים עומד האופן שבו אנחנו חושבים היום על יישוב החלל. ראשית, התיישבות במאדים. התכנית, שזכתה לפרסום נרחב בזכות פועלו של מהנדס החלל החריף ונשיא “אגודת מאדים”, רוברט זורבין, כוללת מושבות שיספקו את צרכיהן בעצמן. הן יפיקו מים, חמצן וחומרי בנייה ממשאבי המקום. הרעיון השני הוא מושג המושבה המשייטת: מתקני מגורים עצומים שייבנו ממתכות שייכרו בירח או באסטרואידים. במושבות האלה, שאת תיאורן הפיץ הפיזיקאי ג’רארד ק’ אוניל בשנות ה-70, יגורו אלפי אנשים. הן יוכלו להסתובב על צירן כדי ליצור תחושה של כבידה (כפי שהומחש יפה בסרט “2001: אודיסאה בחלל” מ-1968), ויקיפו את כדור הארץ במסלול או שיעמדו במקומן ב”נקודות לה-גרנז'” – אזורים בחלל שבהם ההקפה המסלולית של עצם מתקזזת עם כוח הכבידה של הארץ, הירח והשמש. ושלישית, עלינו לחשוב גם על כעין תיבת נוח חללית: רכב חלל ענק שיישא אלפי מתיישבים הרחק מכדור הארץ במסע רב-דורי בכיוון אחד. עבדתי עם הארגון ללא כוונת רווח, Icarus Interstellar, על תכנון של מפעל כזה בדיוק.

 

לכל אחת מן הגישות האלה יש היתרונות שלה, ולדעתי שְלוש הגישות הן מחויבות המציאות מבחינה טכנולוגית אם תצא האנושות לחלל בהמוניה. אבל אסור לבלבל את יישוב החלל עם כיבוש החלל. העולם שמחוץ לכדור הארץ רחב ידיים מעבר לכל דמיון, והוא יישאר כזה. כשתחל האנושות לבנות לעצמה בתים בחלל, היא שתעבור שינוי.

החלוצים

מי יהיו ראשוני המתיישבים בחלל? כאן עלינו להיפטר מן התפיסה הישנה של צוות מובחר ושל מבחנים מרושעים עד גיחוך שעוברים גיבורי חלל חטובי מראה כמו בסרט “הצוות המובחר”. מיישבי החלל יהיו משפחות רגילות וקהילות, שלא יצאו כמשלחת אלא מתוך כוונה לחיות את חייהן בחלל. נזדקק אמנם לכמה קברניטים כמו קפטן פיקארד, אבל רוב המתיישבים הראשונים יהיו בוודאי חקלאים ובנאים.

 

ובכל זאת, הראשונים צריכים להיות בעלי גנטיקה בריאה. באוכלוסיות לא גדולות, נשאים של מחלות גנטיות יכולים לסכן את דורות העתיד הרבה יותר משהם מסכנים אותם באוכלוסיות של מיליארדים, שבהן הסכנה בטלה בשישים. ב”תיבת חלל”, גורלה הביולוגי של המושבה תלוי מאוד בהרכב הגנטי של הקבוצה המייסדת. אפילו עם רק מעטים מאלה שיצאו למסע בתחילתו נושאים גנים למחלה תורשתית אפשר שהמחלה תיעשה נפוצה באוכלוסיית המושבה לדורותיה.

 

יש בידינו היום מידע מפורט על מאות גנים הגורמים לתסמונות ולמחלות, מסרטן ועד חירשות. (לא מזמן הכריזו חוקרים שבבדיקה של עוברים אפשר לגלות היום יותר מ-3,500 תכונות כאלה). [ראו: “קביעת רצף הגנים של עוברים”, גיליון זה, עמוד XX.] תכנית הניפוי הגנטי צריכה אפוא להיות פשוטה: נשאים של גנים מסוימים יישארו על כדור הארץ. אבל אין הדבר פשוט כל כך. רבות מן המחלות הן פּוֹליגֶניות, כלומר הן תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין גנים רבים. ואפילו אם אדם נושא גן, או כמה גנים, למחלה מסוימת, הגורמים הסביבתיים שהוא נחשף להם במרוצת חייו יכולים לקבוע אם הגנים האלה יופעלו באופן בריא או יעוררו את המחלה.

 

לדוגמה: הגן האנושי ATRX עוזר בבקרת תהליכים הקשורים בהובלת חמצן בגוף. אבל גורמים סביבתיים מגוונים, מתזונה ועד מצב רוח, משפיעים על פעולתו. כשפעולת הגן ATRX משתבשת במידה ניכרת, הובלת החמצן נפגעת באופן שעלול לגרום לפרכוסים, לנכות נפשית ולעצירת הגדילה. לכן, אי אפשר פשוט לפסול נשאי ATRX מפני שכולנו נשאים. אבל יש אנשים שמנגנון ה-ATRX שלהם יוצא משליטה בתנאים סביבתיים שאינם מובנים היטב. האם נוכל להדיר אדם מיישוב החלל על סמך דבר שעלול לקרות?

ומה שמסבך את הדברים עוד יותר מזה הוא שעלינו גם להבטיח גיוון במאגר הגנטי של המתיישבים. אם כל הפרטים באוכלוסייה דומים מדי מבחינה גנטית, התפרצות אחת של מחלה כלשהי עלולה לקטול את כולם. (הטיעון הזה ממוטט את הרעיון להשביח באמצעות הנדסה גנטית גזע-על של נוסעי-חלל, כפי שהוצג בסרט “מה קרה בגטקה?” מ-1997).

לאחר המיון, מה צריך להיות מספר הנפשות במושבת חלל? במושבה על מאדים, האוכלוסייה תוכל לגדול ולהתפשט לשטחים חדשים. אבל ב”תיבת חלל”, האוכלוסייה תהיה קטנה יחסית, ויתעורר בה החשש מפני זיווגים של קרובי משפחה. לדוגמה, במחקר שנעשה באוכלוסיות של כת האיימיש בארה”ב ובאוכלוסיות קטנות אחרות בהודו, בשוודיה ובמדינת יוטה, נמצא שתמותת התינוקות גבוהה בערך פי שניים כשההורים הם בני דודים בהשוואה להורים שאינם קרובי משפחה.

כדי להימנע מן הבעיה הזאת, יש לברר מהו הגודל המינימלי שבו יכולה אוכלוסייה לקיים מאגר גנטי בריא. רבות דובר בשאלה זו, אבל יש אנתרופולוגים שסבורים שהמספר הזה עומד על 500 נפש. מאחר שלאוכלוסיות קטנות תמיד נשקפת סכנה גדולה יותר להתמוטטות, הייתי מציע להתחיל עם אוכלוסייה גדולה מזה לפחות פי ארבעה, כלומר קבוצה של כ-2,000 איש, משהו כמו מחצית ממספר אנשי הצוות בנושאת מטוסים מאוישת היטב. המסע בחלל חייב להיות בחללית מרווחת דיה כדי לאפשר לאוכלוסייה הזאת לגדול. לגבי אוכלוסיית בני אדם המפליגה הרחק מכדור הארץ, הגודל הוא בהחלט יתרון. (גם במסעות בין כוכבים ישתדלו הנוסעים למצוא מערכת שמש אחרת וליישב בה כוכבי לכת, כדי שהאוכלוסייה תוכל להתחדש ולגדול.)

יש לשים לב גם להרכב הדמוגרפי של המתיישבים: גילם והמגדר שלהם. הדמיות ממוחשבות שבנה עמיתי ויליאם גרדנר-או’קירני מראות שאוכלוסיות שיש בהן יחס מסוים בין צעירים לזקנים ובין נשים לגברים נשמרות טוב יותר כעבור כמה מאות שנים, לעומת אוכלוסיות שהיחסים ההתחלתיים בהן היו אחרים.

אם כך, קבוצות המתיישבים הראשונות צריכות להיות מגוונות והפרטים בהן צריכים להיות בריאים כדי למטב את סיכויי הצאצאים להיות בעלי גנים המאפשרים הסתגלות לסביבות חדשות. אבל יש דברים שאינם בשליטתנו. יהיה רגע שבו נצטרך להטיל את הקובייה הגנטית, מה שאנחנו עושים ממילא בכל פעם שאנחנו מביאים ילד לעולם כאן על פני האדמה, ולצאת ממכורתנו בכדור הארץ.

ברירה טבעית בחלל

תהיה הכנת אוכלוסיית המתיישבים מדוקדקת ככל שתהיה, החיים מחוץ לכדור הארץ, בהתחלה לפחות, יהיו מסוכנים יותר ואולי אף קצרים יותר מאשר החיים כאן. במרחקים, האנשים יהיו נתונים לכוחות של ברירה טבעית שכבר אינם משפיעים עלינו בעולם המודרני. השפעותיה של הברירה הזאת לא יהיו דרמתיים כמו בסרטי מדע בדיוני, העוסקים בעיקר במבוגרים. רובן יבואו לידי ביטוי דווקא בתקופה המכרעת של התפתחות הרקמות אצל עוברים ותינוקות, תקופה שבה החיים פגיעים ביותר.

במה תתבטא הברירה הטבעית הזאת? תנו דעתכם, לדוגמה, על כך שבכמה מיליוני השנים האחרונות גוף האדם התפתח סמוך לגובה פני הים בלחץ של כאטמוספרה אחת והתרגל לנשום תערובת אוויר של כ-80% חנקן ו-20% חמצן. אבל המסעות בחלל מצריכים שהייה בסביבה של לחץ מלאכותי, שהתקנתה יקרה ודורשת עבודה רבה ככל שהלחץ הנדרש גדול יותר. כדי להקל את האילוצים ההנדסיים, הלחץ האטמוספרי בכל מבנה חוץ-ארצי יהיה נמוך מן הלחץ על פני כדור הארץ.

אמנם האסטרונאוטים במשימות “אפולו” החזיקו מעמד יפה גם בלחץ של שליש אטמוספרה, אבל כשמורידים את הלחץ צריך להעלות את ריכוז החמצן באוויר שנושמים. (האסטרונאוטים האלה נשמו חמצן טהור בנסיעותיהם לירח.)

למרבה הצער, גם לחץ נמוך וגם ריכוז חמצן גבוה מפריעים להתפתחות עוברים אצל חולייתנים. שיעור ההפלות ותמותת התינוקות יהיה גבוה, לפחות בהתחלה. מטבע הדברים, הברירה הטבעית תשמר את הגנים המתאימים לתנאים שמחוץ לכדור הארץ ותיפטר מן הגנים המתאימים להם פחות.

מחלות זיהומיות, הפוגעות בייחוד באוכלוסיות קטנות וצפופות כמו אלה שבחלל, יציבו בעיה רצינית ויכתיבו אף הן ברירה טבעית. לא משנה עד כמה נקפיד על חיסונים והסגרים, בסופו של דבר יפקדו מגפות את המושבות וידונו לחיים רק את העמידים יותר למחלה.

מלבד זאת, בל נשכח שנביא אתנו גם אלפי בעלי חיים מבויתים וצמחים מתורבתים שיספקו מזון וחומרי גלם, ולחצי הברירה הטבעית יפעלו גם עליהם. הם יפעלו גם על מיליוני מינים של חיידקים הנוסעים אתנו בתוך גופנו כטרמפיסטים גנטיים בלתי נראים החיוניים לבריאותנו [ראו “הרשת החברתית המושלמת”, מאת ג’ניפר אקרמן, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2012].

על סמך כמה חישובים, אני סבור שבתוך חמישה דורות של 30 שנה, כלומר בתוך כ-150 שנה, ייתנו השינויים האלה אותות גופניים אצל בני האדם במושבות שמחוץ לכדור הארץ.

השאלה אילו הסתגלויות ביולוגיות יתפתחו בדיוק תלויה מאוד בסביבה האטמוספרית והכימית של בתי הגידול שנבנה. אנחנו יכולים לשלוט בתנאים האלה במידה רבה. אבל קשה לשלוט בשני גורמים חשובים אחרים שייעצבו את המין האנושי בחלל: כבידה וקרינה.

הכבידה במאדים היא שליש מזו שבכדור הארץ. הברירה הטבעית בתנאים אלה תעדיף כנראה מבנה גוף קליל וגמיש יותר, המתנועע ביתר קלות מן הגופים הכבדים והשריריים יותר שאנחנו נעזרים בהם להתמודדות כנגד כוח המשיכה של כדור הארץ. בתיבת חלל ובתרחישים אחרים של שיוט חופשי, הכבידה אולי תישאר כמו בכדור הארץ, כך שייתכן שמבנה הגוף האופייני לכדור הארץ יישמר.

הקרינה בחלל גורמת למוטציות, וסביר להניח שרוב מושבות החלל לא יהיו מוגנות מפניה ביעילות שבה כדור הארץ מוגן בזכות השדה המגנטי והאטמוספרה שלו. האם קצב המוטציות המוגבר יגרום להתרבות המומים הגופניים כמו הישנות איברים, למשל אצבע עודפת, או עיוותים כמו חך שסוע? בהחלט, אבל איננו יכולים לדעת אילו מומים יתגלו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לחזות במידה של ודאות הוא שהברירה הטבעית תעדיף חסינות לנזקי קרינה. יש אנשים שמנגנוני תיקון הדנ”א שלהם טובים ופעילים באופן יחסי, ולהם יהיו סיכויים טובים יותר להנחיל את מטענם הגנטי לדורות הבאים.

הייתכן שלמנגנוני תיקון הדנ”א היעילים יש זיקה לתכונה חיצונית כלשהי, כמו למשל צבע שיער? גם כאן, איננו יודעים. אבל גנים מועילים יכולים להתפשט באוכלוסייה גם אם אינם קשורים לתכונה שאפשר לראות בעין. בקרב ההוּטֶריטים בדקוטה הדרומית, המתרבים בתוך קבוצה קטנה יחסית של קהילות קטנות, גילו אנתרופולוגים עדויות לכך שריח הגוף משפיע מאוד על בחירת בני הזוג – וככל שהמערכת החיסונית של אדם טובה יותר, כך, למרבה הפלא, ריחו נעים יותר.

אם כך, על פני טווח זמן בינוני של חמישה דורות, גוף האדם ישתנה מעט בהתאם לסביבה. נוכל לראות הסתגלויות מן הסוג שאנחנו רואים אצל תושבי האזורים הגבוהים באנדים ובטיבט, שפיתחו פיזיולוגיה יעילה יותר להובלת חמצן בגוף כמו חזה רחב ועמוק יותר. אבל כל שינוי הוא פשרה, והאוכלוסיות האלה סובלות משיעור גבוה יותר של תמותת תינוקות בשל הלידה בגובה רב מעל פני הים. אחת ההסתגלויות התרבותיות לשינוי הביולוגי הזה, היא שיולדות יורדות למקומות נמוכים יותר, שם יש יותר חמצן באוויר, כדי ללדת. יש לצפות אפוא לשינויים ביו-תרבותיים דומים מחוץ לכדור הארץ, ועלינו להתכונן לשינויים הסבירים ביותר. לדוגמה, על מאדים, יולדות ייסעו אולי לתחנת חלל המקיפה את כוכב הלכת, שם ילדו במתקן מסתובב שיספק כבידה ואטמוספרה דומות לאלה של כדור הארץ. אבל הייתי מנחש שבסופו של דבר ההרגל הזה ייזנח ויתפתחו מאפיינים אנושיים-מאדימיים מובהקים.

תרבות חלל

שינויים תרבותיים יהיו בולטים יותר לעין משינויים ביולוגיים ב-150 השנים הראשונות. מחקרים שנערכו על מהגרים מלמדים שהם אמנם משמרים בדרך כלל חלק מן המסורת שלהם כדי לשמור על זהותם, אבל הם גם ממציאים מנהגים ומסורות חדשות בהתאם לסביבתם החדשה. לדוגמה, ראשוני המתיישבים הסקנדינבים באיסלנד במאה התשיעית לספירה ולאחר מכן, הוסיפו לסגוד לאלילים הנורדים ולדבר בשפת הוויקינגים, אבל גם פיתחו מהר מאוד, בעודם מגלים את הארץ הבלתי נודעת הזאת, מגוון מאכלים ייחודיים, עתירי בשר (לעומת שיפון ושיבולת שועל הגדלים בסקנדינביה) ומזון משומר, הנחוצים כדי לשרוד את החורפים הקשים.

במאדים, ההתאקלמות התרבותית הזאת תבוא לידי ביטוי בדרכים רבות. תהיה שם אטמוספרה עתירת חמצן בלחץ נמוך מן הלחץ בכדור הארץ. התושבים יתגוררו במבנים בעלי מבנה וחומרים מיוחדים. ייתכן אפוא שגלי הקול יתקדמו באופן שונה באוויר, ולו במעט, והדבר ישפיע על הגיית המילים ואולי גם על קצב הדיבור, ואפשר שיתפתחו ניבים ומבטאים חדשים. כוח המשיכה החלש יותר במאדים עשוי להשפיע על שפת הגוף, שהיא מרכיב חשוב בתקשורת בין אנשים, וצפוי להשפיע על אמנויות הבמה לסוגיהן. וזה בדיוק מה שמביא להתפתחותה של תרבות חדשה: הצטברות של הרבה הבדלים קטנים.

שינויים תרבותיים עמוקים יותר יכולים להתרחש בתיבות החלל, שם החיים ילכו ויתנתקו מן החיים על פני האדמה ככל שתפליג התיבה הלאה. במקרה זה, מושגים של מרחב ושל זמן יכולים להשתנות די מהר. עד מתי, למשל, ימשיכו תושבי תיבות החלל למדוד את הזמן על פי אמת המידה של כדור הארץ? בלי ימים, לילות ושנים של כדור הארץ, תרבות כזאת אולי תפתח אומדן זמן עשרוני. ואולי יחליטו לספור את הזמן לאחור, עד רגע עתידי שבו יגיעו למערכת שמש מרוחקת כלשהי, ולא קדימה, ביחס למאורע כלשהו שאירע בעבר (כמו למשל יום עזיבתם, לבלי שוב, את כדור הארץ.)

שינויים גנטיים ארוכי טווח

שינויים גנטיים גדולים קורים כשגנים חדשים מתפשטים באוכלוסייה. אחת הדוגמאות הפרהיסטוריות היא התפשטות הגנים שאפשרו למבוגרים לעכל לקטוז (סוכר המצוי בחלב). הגנים הופיעו בנפרד, גם באפריקה וגם באירופה, זמן קצר לאחר שבני האדם החלו לביית בקר. ה”כלי” הגנטי הזה אפשר לבני האדם להפיק עוד אנרגיה מן הבקר, ועד מהרה נעשה השינוי הזה אוניברסלי או “קבוע”.

אמנם איננו יכולים לחזות אילו מוטציות יתפשטו, אבל המדע העוסק בגנטיקה של אוכלוסיות מאפשר לנו להעריך כמה זמן יידרש למוטציות להתקבע בגנום של חלוצי החלל. חישובים שעשיתי לפי כמה מודלים של אוכלוסיית מאדים בת 2,000 נפש בהרכבים שונים של מין וגיל מורים על כך שהתקבעות כזאת עשויה להתרחש בתוך כמה דורות בלבד, ובתוך 300 שנה בוודאי. כלומר אפשר לצפות לתכונות פיזיות בולטות ומובהקות שיתפתחו באוכלוסיות החלל השונות בפרק זמן זה. מדובר בהבדלים כמו אלה שאנו מוצאים בין אוכלוסיות מרוחקות זו מזו בכדור הארץ: טווח של גבהים, צבעי עור, סוגי שיער ומאפיינים אחרים.

במאדים ייתכן שתהיה עוד התבדלות, בתוך אוכלוסיית המאדים עצמה, אם יהיו קבוצות שיעדיפו לבלות את מרבית ימיהן מוגנות מתחת לפני הקרקע, ואילו אחרות יעדיפו לחיות במתקנים שעל פני הקרקע, החשופים יותר לקרינה אך מקנים ניידות גדולה יותר. בתרחיש “תיבת החלל”, שבה האוכלוסייה מצומצמת וסגורה במקום אחד, התקבעות של גנים יכולה לקרות הרבה יותר מהר, ואפשר שתביא לאחידות גנטית גדולה יותר מאשר במאדים.

צפויים אפוא שינויים ביולוגיים כלשהם, אבל השינויים התרבותיים לטווח ארוך יהיו עמוקים יותר. תנו דעתכם על כך שבתוך 300 שנה, מתחילת המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20, השפה האנגלית השתנתה כל כך עד שצריך הכשרה מיוחדת כדי להבין טקסט אנגלי שנכתב אז. לאחר 300 שנות מסע, השפה שידברו בתיבת החלל יכולה להיות שונה מאוד מזו שדיברו בה כשיצאה התיבה לדרכה.

סביר שיחולו גם שינויים תרבותיים רחבים אף מזה. מהו בדיוק הקו המפריד בין תרבות אחת לרעותה הוא נושא השנוי במחלוקת אדירה בקרב האנתרופולוגים, אבל לדעתי האנתרופולוג רוי רפפורט הבהיר את הדבר היטב: תרבויות נבדלות זו מזו ב”הנחות המקודשות היסודיות” שלהן, רעיונות ליבה ודאיים שאין עליהם עוררין, הטבועים במסורות ובטקסים ומעצבים את הקוד הפילוסופי והמוסרי הבסיסי של האוכלוסייה. בתרבות הנוצרית, למשל, אחת ההנחות המקודשות האלה היא הפסוק: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”. אי אפשר לדעת כמה זמן יחלוף עד שאמונות בסיסיות כאלה ישתנו במרחקים מכדור הארץ וכיצד הן ישתנו, אבל אין ספק שדי בכמה מאות שנים כדי שיופיעו תרבויות חדשות.

עלייתו של האדם החוצני

מתי נראה שינויים ביולוגיים מעמיקים עוד יותר, עד כדי היווצרות מין אדם חדש? אוכלוסיות קטנות יכולות להשתנות מהר, כפי שמוכיחים העכברים הענקיים המשוטטים באיי פארו היום, 1,200 שנים לאחר שספינות הוויקינגים הביאו לשם עכברי בית רגילים. אבל ככל הנראה, מבחינה אנטומית, חלפו על האדם המודרני יותר מ-100,000 שנים של נדידה מאפריקה הרחק אל כל מיני סביבות חדשות, ממדבריות ועד מרחבי האוקיינוסים בלי שייווצר מין חדש. (מיני ההומינינים הקרובים אלינו ביותר, כדוגמת הניאנדרטלים חסיני הקור וה”הוביטים”, בני האדם הננסיים ששרידיהם התגלו באי פְלורֶס שבאינדונזיה, התפצלו מן השושלת שלנו הרבה יותר מוקדם.) זאת בעיקר מפני שאנחנו משתמשים בתרבות ובטכנולוגיה כדי להסתגל, ולא רק בביולוגיה לבדה. יידרש אפוא לחץ ברירה כבד כדי לשנות את בני האדם החוץ-ארציים כל כך עד שלא יוכלו להעמיד צאצאים בריאים עם בני זוג מכדור הארץ.

אלא אם כן, מן הסתם, ייצרו בני האדם את המין החדש בכוונה. נראה שבמוקדם או במאוחר ירתמו החוץ-ארציים את הכוח האדיר של הדנ”א להתאמת גופם לכל מיני תנאים סביבתיים. אפשר שתושבי מאדים ישתמשו בהנדסה גנטית כדי להצמיח לעצמם כעין זימים שבעזרתם יפיקו את החמצן הקשור במולקולת הפחמן הדו-חמצני שבאטמוספרה, או שיחזקו את רקמות העור כדי שיעמוד בלחץ הנמוך. ייתכן שהם ייעשו למין חדש, האדם החוצני, הומו אֶקסטֶרֶסטֶריאליס, מבחירה.

איפה להתחיל?

התיישבות אנושית בחלל תצריך התפתחויות טכניות והנדסיות רבות. עלינו גם להיטיב להבין את האופן שבו הביולוגיה והתרבות האנושית מסתגלות לתנאים חדשים ולהשתמש בידע הזה לטובת הצלחתו של מפעל ההתיישבות בחלל. לדעתי כדאי להתחיל כבר היום בשלושה כיווני פעולה.

ראשית, אנחנו צריכים לזנוח את ההתנגדות האנושית הטכנוקרטית להתרבות בחלל ולהתחיל לעשות זאת: ללדת ולגדל ילדים מחוץ לכדור הארץ, כדי להבין את הסוגיות החיוניות הנוגעות לרבייה האנושית, להתפתחות המין, ולגדילה בתנאים שונים של קרינה, לחץ אטמוספרי וכבידה. הפקידות הביורוקרטית תירתע מן הסתם מחשיפת ילדים לסיכון גדול יותר מאי חבישה של קסדת אופניים בפרברי העולם המערבי, אבל הדאגה תישכח כשתופרט הגישה לחלל. ובכל זאת, ההסתגלות לחלל תהיה כואבת, והלוא גם הלידה כואבת.

שנית, אנחנו חייבים לעשות ניסויים בגידול ובשמירה על בריאותן של חיות בית מחוץ לכדור הארץ. איננו יוצאים לשום מקום בלי החיידקים שבגופנו, צמחים ובעלי חיים.

כדי לקדם את שתי המטרות האלה, יש להעניק פרס, כמו X-Prize, לבית הגידול המתפקד הראשון שיאפשר חיים מחוץ לכדור הארץ: לא מעבדה סטרילית המקיפה את הארץ כלוויין (בלי לגרוע מחשיבותן של מעבדות כאלה), אלא בית שבו אנשים יכולים לגדל צמחים וחיות, ואפילו ילדים. רבים יתחלחלו מן המחשבה על מגורים במקום כזה, אבל מצד אחר, לא יחסרו גם מתנדבים.

ושלישית, עלינו לחזור לגישת הפעולה היזומה שבזכותה שרד האדם עד עתה, ולהשתמש ביכולת הזאת לעיצוב האבולוציה שלנו מחוץ לכוכב הלכת שלנו. אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר אמיצים מן הרשויות הביורוקרטיות, כי אם לא כן, ניכחד ביום מן הימים כפי שקרה ויקרה לכל המינים בכדור הארץ. וכמו שכתב ה’ ג’ וולס על עתיד האנושות ב-1936, זאת שאלה של “היקום כולו או לא כלום”.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

קמרון מ’ סמית (Smith) מלמד אבולוציה של המין האנושי באוניברסיטת פורטלנד סטייט. הוא כתב על אבולוציה בכתב העת סיינטיפיק אמריקן מיינד ובספריו “עובדת האבולוציה” (הוצאת פרומתיאוס, 2011) ו-“להגר אל מחוץ לכדור הארץ” (ספרי ספינגר פרקסיס, 2012).

בקיצור

משלחת חלל שבה אנשים יהיו מבודדים מכדור הארץ לתקופה ארוכה מאוד, כמו למשל מושבה על מאדים או מסע רב-דורי לכוכב סמוך, תביא בהכרח להתפתחותן של תכונות גופניות ותרבותיות חדשות.

החיים בספינות חלל למרחקים ארוכים יציבו אתגרים סביבתיים ייחודיים כדוגמת קרינה חזקה ולחץ אטמוספרי נמוך. השפעתם תהיה מרבית בשלבים הפגיעים של החיים: ברחם ומיד אחרי הלידה.

מתכנני המשלחות יצטרכו לבחור בקפידה את “צוות” נוסעי החלל. המטרה: אוכלוסייה בריאה מבחינה גנטית, ועם זאת מגוונת דיה לעמוד במגפות שעלולות לפקוד אותה מפעם לפעם ולשגשג בסביבות השונות מכדור הארץ שוני מהותי.

עוד בנושא

Leaving Earth: Space Stations, Rival Superpowers, and the Quest for Interplanetary Travel. Robert Zimmerman. Joseph Henry Press, 2003.

Shielding Space Travelers. Eugene N. Parker in Scientific American, Vol. 294, No. 3, pages 40-47; March 2006.

How to Live on Mars: A Trusty Guidebook to Surviving and Thriving on the Red Planet. Robert Zubrin. Three Rivers Press, 2008.

Emigrating Beyond Earth: Human Adaptation and Space Colonization. Cameron M. Smith and Evan T. Davies. Springer Praxis Books, 2012.

Facebook