יחיעם שורק מספר על מרד בר כוכבא – המרד שבעקבותיו אבד הסיכוי לעצמאות יהודית במשך כמעט אלפיים שנה
המאמר פורסם לראשונה באתר הידען ב-25.2.2003
“הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו, בר כוכבא גיבור” שרו ילדי הגן, ועדיין שרים בל”ג בעומר. הזאטוטים מתרפקים על דמותו של בר כוכבא, הלוחם האגדי, האמיץ ללא חת, גיבור מלחמת החירות ברומאים. גיבור? לוחם חירות? … האומנם?!
פרופ’ יהושפט הרכבי פירסם לפני למעלה מעשרים שנה חיבור חדשני ומעניין אודות בן כוסבה / בר כוכבא (חזון, לא פנטזיה, 1982), בו הוצג “גיבורנו”, ללא כחל וסרק, כתופעה ביריונית חולפת של מנהיג והרפתקן, שרלטן חסר תקנה, אשר העמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל הקדמון באותו מהלך טירופי שיזם, קרי המרד. ספר זה, שנחשב בזמנו כ”עבודה זרה”, בבחינת “צלם בהיכל”, עורר מטבע הדברים תגובות רבות, בעיקרן סוערות ונירגנות, אלא שעם הזמן שכחו מעט הרוחות ונרגעו, פחות מטעמי “תיקתוק השעון” ויותר מהסכמה זוחלת ומין השלמה עם הרעיון המרכזי שהובלט בספר הנידון. לא מעטים התפכחו, בעניין זה כבעניינים אחרים, מאשליית המיתולוגיה ומקידוש המיתוסים, ונכונו לבחון את המרד, מהלכיו, ובפרט את דמותו של מנהיג המרד ללא יראה וללא משוא פנים. במאמרי זה המוגש לפניכם, הנני מבקש לחדד כמה נקודות בהקשר למרד ולמנהיגו, בעיקר על רקע המעין מהפך שחל בציבור היהודי מלאחר המרד הגדול והוא החתירה להשלמה עם הנוכחות הרומית בארץ ישראל. ואשר על כן ניתן להדגיש ביתר שאת כי מהלכו של בן כוסבה אכן היה אפיזודה מסוכנת, כמעט ללא כל תמיכה מההנהגה היהודית הסנהדראית של אותם הימים. תחילה אבקש להבהיר, כפי שנכון להתייחס כמעט לכל מיתוס הנשבר בתולדות עמנו הקדומים, כי אחד הגורמים המקשים לפצח את תרמית המיתוס נעוץ בגיוסו לטובת חיזוק תורות ואידיאולוגיות שונות, כמו אלו הלאומיות-רומנטיות שביסוד הציונות, ומיד נראה זאת.
דמותו הפרובלמטית של בן כוסבה / בר כוכבא משוקעת בספרות חז”ל, באוצר המטבעות, באגרותיו וברמיזות שונות הפרושות בין כתבים רומיים, ביזנטיים ונוצריים ואולי אף ניבטת אלינו, דימיונית, מתוך רבדי המימצאים הארכיאולוגיים שבמדבר יהודה בואכה השפלה, ומני אז שקעה בנבכי ההיסטוריה ולא מצאה ולו ביטוי אחד בספרות היהודית הימי-ביניימית כמו הספרות הענפה של השאלות-ותשובות במערב אירופה ובמרכזה. אפשר אומנם להניח כי ילדי ישראל נחשפו באופן זה או אחר לסיפורים המיתולוגיים, הקדומים של העם, אלא שאין באפשרותינו לבחון את הדברים לאשורם.
והנה, כבמטה קסם, נשלפת דמותו של בר כוכבא והופכת לגרעין מלהיב ומרטיט בשלהי המאה ה-19. כיצד זה קרה?
הכל החל במין מיפגש מיתולוגי ורומנטי בין תנועה לאומית יהודית, קרי הציונות, לבין צמיחה חובבנית, עוברית משהו, של פעילים יהודים בתחום הגופנות, ובמלים אחרות – בתחום ההתעמלות והספורט. הזיקה בין צמיחתם של רעיונות לאומיים לבין תקומה גופנית וספורטיבית היתה ידועה וברורה במרכז אירופה ובמערבה משלהי המאה ה-18 ואילך, וקשר זה נראה בעיני ראשי הציונות המדינית, הרצל ונורדאו, כגורם שאין להרפות ממנו ויש לנצלו היטב. ולראייה – טורח נורדאו לשבץ בנאומו בקונגרס הציוני השני, 1898, פיסקאות ברורות בדבר חשיבות התקומה הגופנית של עם ישראל, בבחינת חידוש העלומים (“רגנרציון”) של ימי המקבים ובר כוכבא. לא חלפו אלא כמה שבועות והוקם מועדון יהודי להתעמלות בשם “בר כוכבא ברלין” ושכדוגמתו נפוצו במרכזים עירוניים שונים במרכז אירופה. מני אז נרתמו אנשי רוח, סופרים, משוררים והוגים שונים, לנסות ולחלץ מתולדות עם ישראל את הביטויים ההירואיים, לנפחם ולהזיזם לקדמת הבמה, כדי שיהפכו לפסילי משיכה, לפטישים קוסמים, בעיקר לצעירים נלהבים הרואים בעצם חבירתם למחנה הציוני ובניסיונותיהם לעלות ארצה ולהעלות אחרים אליה כמין הגשמה מרגשת של חלום קדמון ומיתולוגי.
סיפורי גיבורים יהודים קדומים הפכו למין מקדם מלהיב ותזזי אשר מצא את ביטויו ביישוב העברי בארץ (כגון “מסדה” של יצחק למדן), במסגרות חינוכיות רשמיות ורשמיות למחצה כגון בתנועות נוער ובמחתרות ואף במסגרת “פלוגות האש” של ווינגייט והותכו גם אל מסגרות ה”הגנה” ואחר-כך לצה”ל, שם התמסדו. מערכת החינוך של טרום מדינה ובתר-מדינה אימצה אל חיקה בחום את סיפורי הגיבורים הקדומים, ניכסה אותם, קידשה אותם והערתה אל ורידי האוכלוסיה, מעולל ועד בוגר, את זרמי עלילותיהם. הללו, שנתקדשו באופן זה, הפכו למיתוס בפני עצמו, מקודש ומחוסן. לתופעה זו התחברו כל מיני בוקי-סריקי שקריים ומסוכנים, כמו למשל מיתוס ה”מעטים מול רבים” שכמו חיבר בין קרבות המקבים לקרבות לוחמי תש”ח, ולו יכלו היה מזמינים אל מדורת הצ’יזבאטים גם את מתתיהו ובניו.
יוצא מכאן שכל מי שניסה לעורר מעט ספיקות והרהורים באשר לאמיתות קדמונינו הגיבורים הוקע מייד ונטבע על מצחו אות קין של בוגד, מזוכיסט וסתם שרלטן.
והנה, בשעה שבוחנים את האיש (בן כוסבה), מהלכיו (יוזמת המרד כנגד הרומאים) והליכותיו (יחסו לחבריו ולסביבתו) מגלים מין דמות אחרת, רחוקה ת”ק פרסה על ת”ק פרסה, מזו המצטיירת בפולחני האישיות בזיקה לאישיותו.
לאחר נפילת ירושלים במרד הגדול וחורבנה (70 לספ’) נוסד המרכז היהודי החלופי ביבנה בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי תחילה ולאחריו כיכב בראשה רבן גמליאל משושלת הנשיאות המסורתית. הנהגה זו ועימה הסנהדרין הפרושית אימצו קו מתון ומתפשר עם השליט הרומי. מגמה זו נבעה ממספר טעמים: הכרה בכוחה הצבאי הבולט של רומא, נקיעת נפש גמורה מכל ניסיון של מרידה והנחה בסיסית כי הפשרת היחסים רק תועיל לחברה היהודית ולהנהגתה ותשדרג את מעמדה ועמדתה. המגמה המתפשרת, ה”תבוסתנית”, בלטה גם בהלכות חז”ל ששידרו מסרים של שלום והשלמה עם השלטון הרומי מחד וגילוי עמדה אנטגוניסטית מזה ומתכחשת מזה מאידך לתופעת המרדנות והקנאות היהודית.
ביטוי מעשי לשינוי הקו ממרדנות להשלמה מתגלם, בין השאר, ממירקם היחסים בין הנהגת הסנהדרין, קרי הנשיאות, לבין השלטונות הרומיים, הן ברמה האימפריאלית (עם בית הקיסרות) והן ברמה המקומית (עם בית הנציבות בסוריה והפקידות הרומית בארץ). ביטוי מתפייס ומדהים לכשעצמו מתגלה בעדות תלמודית (קצת בעייתית, אם נודה על האמת, בהקשר הכרונולוגי שלה, כלומר מתקשים אנו לשייכה למועד היסטורי מדוייק) המספרת על הוראה קיסרית לבנות את בית המקדש, כנראה בשנים 115-117 לספ’, וכתוצאה מכך נערך מבצע חסר-תקדים בהיקפו לסייע בקליטתם ובמעברם של עולי רגל רבים, כאלה שביקשו, בעקבות פרסום המידע הנ”ל, לחזות במו עיניהם בהתחדשות המבנה המרכזי והמקודש לעם ישראל – בית המקדש (השלישי). עדות זו, המשופעת בסממנים אגדתיים ומיתולוגיים, מסתיימת באכזבה קשה, כאשר השלטון הרומי חוזר בו מיוזמתו חסרת התקדים. עם זאת, בשעה שמקלפים בזהירות את מעטי הדימיון סביב הסיפור, ניתן לראות בו ביטוי מעניין למירקם היחסים בין היהודים לרומאים ולהשלמת ההנהגה היהודית עם השלטון הרומי ועם נוכחותו ביהודה.
באותה שעה ממש, ואולי בהקשר מסויים לסיפור הנ”ל, מתנהלת במזרח האימפריאלי מרידה בעייתית של היהודים כנגד הרומאים. מדובר על מוקדי מרד במצרים ובקיריני, בשתי פרובינקיות רומיות, שראשיתו ביריבות בין היהודים ליוונים בערי הפוליס המקומיות, והמשכו בגלגול המרד כלפי הרומאים. את המרד יזמו והציתו, זאת להדגיש, גורמים קנאים, פליטי ונמלטי המרד הגדול, שלא נחו ולא שקטו, אף לאחר האסון הכבד שהמיטו על עם ישראל בימי המרד, וששו להדליק את מדורת המרד בשתי הפרובינקיות הנ”ל.
והנה, ל”מרבית הפלא”, למעט פעולות התנגדות ומרי, ספורדיות, קלושות ועמומות בכלל, לא נענית יהודה ל”קריאות” המרד ברומאים מתפוצותיה הסמוכות ושומרת, מבחינת ההנהגה כמובן, על איפוק בריא ובוגר. היא איננה מורדת, ועל כן איננה נושאת בעונשים ולא מיוסרת סבל כפי שהיו מנת חלקן של הקהילות היהודיות בתפוצות המרדניות שבאגן המזרחי של הים התיכון. יהודה ממשיכה איפוא לשמור על אותה מגמה שאיפיינה אותה מסיומו של המרד הגדול ברומאים והוא: השלמה, ואפילו על יסוד פרגמטי, עם השלטון הרומי ועם נוכחותו בארץ. יהודה הפיקה איפוא את הלקח המר שנלמד על בשרם של בניה בעקבות המרד הגדול ודאגה, מובלת על ידי הנהגה סנהדראית ונשיאית שפויה, פרגמטית, לדלג על פני כל משוכה בעייתית על מנת לפתור אותה בדרכי שלום, במתינות ובאורך רוח. אלא שמאבקים פנימיים בהנהגת העם סדקו את חומת ההיגיון ושיקולי הדעת הסבירים. הנשיא רבן גמליאל נפטר ובנו, יורשו, רבן שמעון בן גמליאל היה זאטוט, שלא יכול היה לשבת על כס ההנהגה. זאת ועוד, יציבות ההנהגה הנשיאותית התערערה עוד בימי רבן גמליאל, כאשר הנשיא הודח לשעה ו/או ממספר סמכויותיו. את התפר הזה ניצלו גורמים קנאיים, ובראשם בן כוסבה / בר כוכבא, אשר בהניפם את דגל ההתנגדות לגזירות הרומיות, כפו על יהודה ועל עמם ימי אימה וטרור של מרידה חסרת סיכוי ברומאים, אשר תוצאותיו היו קשות וטרגיות.
ומה באשר לגורמיו ולסיבותיו? מרד בן כוסבה פרץ בשנת 132 לספ’, כ-15 שנה מסיום המרד האחרון בתפוצות היהודיות, נמשך כשלוש שנים, וכמעט גרם לאסון טוטלי לכל העם היהודי. סיבת התפרצותו שנוייה עד היום במחלוקת בין טובי החוקרים. אותן שתי גזירות – כנגד קיום המילה ובעד הפיכתה של ירושלים לעיר רב-אלילית בשם “איליה קפיטולינה” – אינן כה ודאיות בזיקתן למרד, כלומר אין זה מחוור די צורכו האם מדובר על מהלכים רומיים, תמוהים ככל שיהיו, אשר סיפקו את ה-casus belli (עילה למלחמה) – את סיבת הצתת המרד, או שמא מדובר במהלכים רומיים בתר-מרדניים בבחינת עונש שלאחר המרד, ואולי (בהתייחס לגזירה כנגד המילה) הכוונה להוראה ספורדית וזמנית, או אף בלתי מובנת.
גם אם נצא מנקודת הנחה צרה, כי אכן מדובר על שתי הנחתות גזירתיות כבדות משקל, אשר עוררו את להט המרד בקרב קבוצות קנאיות, ממש בדומה לקנאי המרד הגדול ולפניהם – הקנאים הקדומים מתתיהו החשמונאי ויהודה המקבי – והללו “לא עשו חשבון לאף אחד” ומרדו ברומאים, יש בהחלט לקום ולשאול באומץ כמה שאלות נוקבות:
ראשית – מי שמכם בכלל להוביל מהלך אשר סיכוייו גבלו באפס? שנית – מי שמכם בכלל להוליך המונים, שברובם תמימים ופתאים, אל מותם? שלישית – מי שמכם בכלל לקרוא תיגר על ההנהגה הנשיאותית, המוכרת? רביעית – מי שמכם בכלל להפוך את הינוקא, הנצר הנשיאותי ובני ביתו לבני ערובה שלכם? חמישית – מי שמכם בכלל לזלזל בקו הפרגמטי שנקטו בו החכמים, חברי הסנהדרין? שישית – מי שמכם בכלל להנהיג את המרד, כמעט בניגוד לעמדה הדומיננטית של חברי הסנהדרין? שביעית – מי שמכם בכלל ללכת אימים על הציבור ולהנהיג ב”מדינת המרד” משטר מדיני, כלכלי וחברתי הטבול בטרור? אכן, שאלות קשות, כשכל אחת מהן (בנסיבות אחרות כמובן) שקולה לנימוק הגיוני לכונן ועדת חקירה ממלכתית.
כמעט כל סטודנט להיסטוריה ובוודאי שנכון הדבר לגבי חוקרי העיתים משתעשעים לעיתים בשאלה, הלא-רלוונטית אמנם, אך המגרה מחשבה וחשיבה: האם ניתן היה למנוע את האירוע המסויים, ובהקשר למרד בן-כוסבה ניתן לציין במפורש כי לא צריך להשתעשע יותר מדי מכיוון שלפנינו מונחת עדות מעניינת, מדרשית, ממנה נוכל להוציא מסקנה מעניינת. על-פי מדרש בראשית רבה (ס”ד) מתכנסת בבקעת בית רימון חבורה של יהודים המבקשת למרוד ברומאים, ואותה מהסה רבי יהושע בן חנניה, חכם ידוע, הוגה דעות, איש עצה ומחשבה, כפי שהתלמוד מכנהו, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן-זכאי (אותו מנהיג פרגמטיסט המבקש להנחיל את חשיבות מערכת היחסים התקינה עם הרומאים) בעזרת משל קדום מפורסם אודות העוף שחילץ את העצם מגרונו/לועו של האריה, ובבקשו תמורה הפטיר האריה: “די לך שנכנסת לפי הארי בשלום ויצאת בשלום”. הנמשל, אותו ביקש רבי יהושע בן חנניה להטמיע בקרב החבורות המרדניות היתה: די לכם בשעה שרומא לא מוטטה אתכם למרות שביקשתם למרוד. הרפו מזעמכם ושובו לשגרה. הריאליזם של רבי יהושע, שהיה מבוסס בעיקרו על הבדלי הכוחות בין היהודים לרומאים (עוף מול מלך הטורפים), יכול היה, לו נשמעו לו המורדים, לעצור את המרד מראשיתו ולמנוע מעם ישראל מכה נוראה כל-כך בהמשך. אירוע זה מחזיר אותנו לנאום הדרמטי המפורסם של אגריפס השני, ממש ערב פרוץ המרד הגדול (66 לספ’), המבקש להבהיר לציבור שבירושלים, תאב המרידה וההתנגדות, מדוע סיכוייו שואפים לאפס. אגריפס ניסה וכשל ותוצאות המרד כבר ידועות.
את ההכנות למרד ואת מהלכו, מזווית ראיה של משגים וכשלים, מנתח פרופ’ הרכבי (“חזון, לא פנטזיה”, 1982) והוא מרבה, כהנה וכהנה, להעמיד את בן כוסבה באור הראוי של דמות שהמיטה אסון ופורענות על עם ישראל, וטוב שלא היתה משהיתה. אין לי כל כוונה להעמיק מזה או לתמצת מזה את הפיאסקו הגדול בשם מרד בן-כוסבה ואף לא להציע היבטי חשיבה ומחקר בתחומים השונים כגון מדיניות, הנהגה, אירגון, אסטרטגיה, טקטיקה, יחסי אנוש ועוד, שלצורך כך אדרש לעשרות עמודים, ואסתפק באמירה, שיש בה מן החדשנות המחקרית-מדעית, והיא: מרידתו של בן כוסבה לא היתה רק ברומאים, ואשר מטעמים צבאיים ואירגוניים בעיקר כשל וקרס מולם, מרידתו של בן כוסבה היתה גם ביהודים: ובעיקר במימסד ההנהגה, קרי הסנהדרין. מספר החכמים שתמכו במרד ובמורד היו מעטים, ואף לגבי רבי עקיבא, מי שנחשב לגדול תומכיו של בן כוסבה, מעורפלים דברי חז”ל לגביו ואינם מציגים עמדה ברורה של תמיכה במרד ובמורד. אף המסורת אודות מות אלפי תלמידי רבי עקיבא אין בינה ובין המרד הנידון גשר מוצק ומחקרי/מדעי. בן כוסבה ממקם את מרכז המרד בביתר (בית-תר) ולא ביבנה (מרכז ההנהגה הסנהדראית) ואנו מוצאים בביתר לא פחות ולא יותר את חצר הנשיאות המוכרת, המסורתית, של בית גמליאל. רבן גמליאל נפטר במהלך שנת 115 לספ’ ויורשו, רבן שמעון בן גמליאל הינוקא, יחד עם חבריו, מופיעים במסורת התלמודית בביתר במהלך המרד. ההתנגדות המסיבית של החכמים לבן כוסבה, לדמותו, להנהגתו ולמדיניותו, מתפרשת באופן ברור כהסתייגות מדרכו של בן כוסבה ועל כן אפשר להניח שחצר הנשיאות טולטל מיבנה לביתר בעל כורחו, והייתי אפילו מסתכן ואומר כי בן כוסבה לקח תחת חסותו את הינוקא הנשיאותי (אולי אף כבן ערובה), כדי לבצר ולחזק את הנהגתו המרדנית. מעניין לבחון מספר מסורות תלמודיות בהן מצטייר רבן שמעון בן גמליאל הינוקא כ”תלמיד מסור” של האינדוקטרינציה הבן-כוסבאית. הוא מצטייר כתומך נלהב של המרד (למרות שביתו הנשיאותי התנגד למרידות ולמרדנות וצידד בדו-קיום פרגמטי עם הרומאים). אותו צעיר מעיד על עצמו כי בשעה שהוא וחבריו, תלמידי בית הספר, יתעמתו עם הרומאים, הם עתידים להסתער עליהם ולדוקרם בעזרת
ה”מכתובים” (הקולמוסים המחודדים) שבידיהם. מעניין לציין כי באף לא אחת ממטבעותיו של בן כוסבה מופיע בית הנשיאות המוכר והמסורתי – בית גמליאל. במטבעות בן כוסבה מופיע נשיא אחד בלבד והוא בן כוסבה עצמו, וככתוב: “הנסי (הנשיא) על ישראל”, מה שלא העזו לעשות (בטיבוע המטבעות למשל) רשויות המרד בירושלים בזמן המרד הגדול. אם זה לא מרד במימסד הסנהדראי, אינני יודע מרד מהו. זאת ועוד, באחת המסורות מסופר כי החכמים בחנו את הצהרתו של בן כוסבה שהוא-הוא המשיח ומצאו כי הוא משיח-שקר ועל כן הרגוהו (!!!). מסורת זו אין טובה ממנה כדי להציג את עמדת החכמים המסתייגת כלפי האיש ומדיניותו.
ראינו איפוא כיצד מדרדרת קבוצת קנאים את העם למרידה, ובראשה מנהיג חסר אחריות, הרפתקן ושוחר קרבות. למרד לא היה כל סיכוי מראשיתו, סיבותיו מוטלות בספק, התמיכה בו היתה שולית, את התוצאות הקשות ניתן היה לחזות מראש, ומעל לכל – יותר משמרד בן כוסבה ברומאים הוא מרד במימסד הנשיאותי כאוזורפטור אלים. בן כוסבה הפך למותג, למיתוס לאומי, כזה אשר שירת מטרות לאומיות, הופנם והוטמע בוורידי העם מזאטוטי הגן ואילך, התקדש כשאר המיתוסים ובשעה שמאן דהוא מבקש לתהות להציג שאלות תמיהה לגבי מפקד המרד, אופיו ודרכו, הוא נתפס כשועל המחבל בכרמים. האם האמת הלאומית תכסה על פני האמת ההיסטורית, בידיכם התשובה!
25 תגובות
לא מובן לי איך דוקטור מסוגל לעוות כל כך את ההיסטוריה. ההפך הגמור הוא הנכון – רבי עקיבה עצמו וכל חכמי דורו ללא יוצא מן הכלל תמכו בבר-כוכבא וראו בו משיח!
הרמב”ם כותב זאת במפורש: “והוא (רבי עקיבה) היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח”.
האם הדוקטור המלומד מוסמך יותר מהרמב”ם לקבוע מה היא דעת חכמי הסנהדרין?
הרב ד”ר אליהו זייני בספרו “עץ ארז” חלק ב הוכיח את כל הנ”ל בהוכחות ברורות (משם אני דולה את המקורות).
הדוקטור המלומד גם מכנה את החשמונאים קנאים. אם כן לשיטתו הקמת מלכות בית חשמונאי היא מיותרת ומסוכנת, וחג החנוכה יש להעבירו מן העולם שכן הוא מנציח התנהלות בריונית חסרת אחריות, הלא כן? שלא לדבר על ל”ג בעומר… ומה עם ההתגרות של מרדכי בהמן? – גם זו התגרות חסרת אחריות בגויים? אז גם פורים ירד מהפרק… אה, וכמובן היציאה החצופה, המתגרה והאובדנית ממצריים בפסח, והשירה על מפלת מצריים בשביעי של פסח. גם את פסח נמחוק. ויום העצמאות שחוגג את ההכרזה המסוכנת על מדינה, ויום ירושלים החוגג את היציאה החפוזה וחסרת האחריות והאובדנית למלחמה – גם אותם הס מלמזכיר… אז לאיזו יהדות הדוקטור משתייך?
ומה הוא היה מציע ליהודים בזמן החשמונאים או בזמן בר כוכבא? לשבת בחיבוק ידיים ולקבל על עצמם באהבה את השלטון האכזרי של האויב שאונס נשים ומוציא להורג על לימוד תורה? זה מה שיש לך להציע לעם היהודי?
ומה עם העת החדשה? למה למרוד באומות העולם ולהקים מדינה בתש”ח ולהסתכן בהיכחדות בידי צבאות ערב?
פועל יוצא של דברי הדוקטור הם פאסיביות גלותית, מנטליות של עבדים נרצעים והשתעבדות מרצון לאימפריות רצחניות כמו הרומאים?
ולפרופ’ יהושפט הרכבי כבר ענה הרמטכ”ל פרופ’ יגאל ידין תשובה שמעמידה אותו על העיוות ההסטורי התבוסתני הזה: “יהושפט הרכבי היקר, הנני זוכר אותך במטכ”ל ערב מלחמת ששת הימים, שם הצהרת גם שזהו טירוף הדעת לצאת למלחמה… ובכן?!”
שטויות. זוהי דעתך ותו לא.
לא הייתה ברירה אלא למרוד – גם בעת המרד הגדול וגם בימי בר כוכבא.
היהודים סבלו מנחת זרועם של הרומאים האוימים, גם כאשר פניהם היו לשלום וכאשר כבר השלימו עם הגזירה שהרומאים שולטים בישראל. הם קיבלו זאת בהבנה. שילמו מיסים בזמן והביאו מנחה לקיסר. הכל לפי הספר.
את הרומאים עניינו רק תאבות בצע, כסף, יוקרה ומעמד.
אין ספור פעמים הלינו באוזני הקיסר על רצונם של היהודים למרוד, למרות שלא כך היה הדבר – ובחסות השקר הזה היו עורכים טבח ביהודים. בנוסף – גזרו עליהם גזירות שמד אשר אסרו על המילה, על השבת, ועל לימוד תורה.
מה הערך של חייהם – אם גם חיי הרוח וגם החיים הגשמיים נמנעו מהם? זהו מצב של מוות הלכה למעשה גם ללא המוות עצמו. אז אם כבר למות – לפחות להילחם. כי במלחמה יש סיכוי קטן לנצח. קטן – אבל ישנו.
תפסיקו עם דיבורי הסרק הללו על “קיצוניות” ו”משיחיות” – מעניין אותי לראות כיצד אתם הייתם נוהגים אם כובש זר היה מתעלל בכם ללא הרף פעם אחר פעם על לא עוול בכפכם. למחזר עד זרא מושגים שאין בהם ממש.
מוסר נוצרי מעוות.
ד”ר יחיעם
לשיטתך אילולא המרד היה עם ישראל חי בשלום ובשלווה תחת שלטון רומא.
הבאת מקורות רבים מן התלמוד וכדומה אף אני אביא ציטוט מהתלמוד. ראה וויקיפדיה
עפ”י המסופר בתלמוד הבבלי, בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו:
פתח ר’ יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר’ יוסי שתק. נענה רשב”י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.
משתמע ששלטון רומא לא היה שונה משלטונו של סטאלין או היטלר מי שהיה פותח את הפה היו מלשינים עליו
ורודפים והורגים אותו.
מצד שני אולי רבי שמעון בר יוחאי לא היה כותב את ספר הזוהר באותה מערה שנאלץ לברוח אליה עם בנו.
אם כך יתכן שמרד בר כוכבא היה אחד הגורמים ליצירת מופת זאת. הרי המעשה היה לאחר המרד ונבע מהמצב
שלאחר המרד.
אם כבר באים לבדוק את התנהגות בר כוכבא ממבט עכשיוי ארשה לעצמי חוצפה ואשווה אותו למרד בגטאות במלחמת עולם השניה. גם אז המרד היה מועד לכישלון. וגם אז היו אלה במיוחד רבנים שאמרו שמורדים מביאים אסון. וגטאות נחרבו. בעצם הם נחרבו כי הייתה תכנית נצית איומה להשמיד עם יהודי. אבל גם לרומאים בתוכיות שלהם לא היה מקום לאמצעות העם היהודי. העם היה מועד למצב שבו הוא היה גם לפני וגם אחרי המרד. אבל אנחנו זוכרים את המורדים. אנחנו מדליקים מדורות בל”ג בעומר ונעמדים דום בצפירה ביום השואה. ונזכרים בגבורה של פרטיזנים היהודים ואנשי מחתרת. היסטוריה לא נכתבת באקדמיות ליהדות. היא נכתבת בקרבות. באש וחרב. איך נחנך את ילדינו להיות מעוז למשפחתם ומולדתם עם נפנה אותם לכל מיני אקדמיות ליהדות? רבן גמליאל היה מלמד תורה ובר כוכבא מלמד להגן על הבית. אין קיום ללא חרות. למדנו את זה בשפיר ומיין. למדנו באושביץ. ונלמד עוד.
התקלה תוקנה
יש תקלה בכתבה. לא רואים כלום
אין ספק שהדיון אודות המרד הוא סוער. כיוון שהוא כולל בתוכו הרבה מאוד ספקות אני אתייחס לנקודה אחת בלבד. גאוותו של בר כוכבא.
אחת הטענות היא שבר כוכבא הוא גיבור ודמות שהיא השראה לדורות. הבעייה הגדולה היא שהניסיון לבנות “גאוות יחידה” יוצרת בדיוק את הבעיה המעגלית שבה הגאווה היהודית היא זו שגורמת לשיקול דעת מוטעה.
הגאווה אחרי ששת הימים התנפצה לנו בפרצוף ביום כיפור ואף במלחמות הבאות.
המוסד שאת תהילתו קיבל אחרי ששם ידו, די במקרה, על נאום חרושצ’וב וזכה לתהילת עולם, התגלה גם הוא כפגיע.
היפנים שנשענו על ההירואיות של פרל הרבור חטפו בגדול מהאמריקאים מיד אחר כך.
קהלת אמר: טובה חכמה מגבורה. ואין ספק שבר כוכבא היה פיקח, כריזמתי ועוד כהנה וכהנה תכונות מרשימות. אבל חכם הוא לא היה.
האדמירל היפני שהגה את תקיפת הפתע בפרל הרבור וזכה לשבחים מהמפקדים אמר בתגובה: מנהיג טוב היה נמנע מכך. וזו בדיוק הנקודה. אז נכון שלבסוף התקיפה יצאה לפועל אבל לפחות הוא היה מודע לכך שחכם הוא לא…
בס"ד
בזכרוני עולה איש שחזר על טענות בסיגנון של "מי שמך לאיש שר ושופט.."
אותו סיגנון שמתבטא בו גם כותב המאמר הנבוב השיקרי והמעוות היסטורית.
גם הוא כאותו אחד שהתורה כינתה אותו "רשע" בא ותקף מישהוא שקם להגן על עם ישראל, גם הוא ניסה לייחס אופי ברברי פנאטי והרפתקני לאדם שסיכן עצמו בשביל כלל ישראל. וכך הוא אומר לו "הלהורגיני אתה אומר כאשר הרגת את המיצרי?" נמצאנו למדים שאכן התמונה ההיסטורית חוזרת על עצמה בכל דור ודור, וכל אחד מבני הדור בוחר לעצמו לתמוך בעמדה זו או אחרת.
כמובן חשוב להזכיר כי אותו מבקר התנהגותי מכונה בשם בתורה בשם "רשע" ואפילו שמו לא מוזכר. (אם כי חז"ל אמרו שמדובר בדתן ואבירם) והאדם שחטף את ההתקפה המילולית וההאשמות הזדוניות חסרות עמוד השדרה הלאומי, אותו אדם היה משה רבינו שנעשה בהמשך גואלם של ישראל ואדון הנביאים.
ד"ר יחיעם (קריאה לתחיה רוחנית ופיזית של העם) שורק (מקום בו פגש שמשון באשה שדיללה את כוחו) יהי רצון שתקבל השראה משימך הפרטי ולא מדילול הכוחות של עם ישראל, למרות שזה נורא מפתה בימינו לשבור מיתוסים. אתה מבין, באופן כללי עדיף לבנות מאשר לשבור…
לבד מזאת מעניין אותי מה היית אומר לו המרד היה מצליח כמו מרד החשמונאים שגם הוא לפי דעתך הובל ע"י קבוצת קנאים קטנה שלא סרה לשלטון של היהודים המתיוונים באותה תקופה. אחרי הכל היה יכול להיות שיתוף פעולה נהדר בינם לבין האמפריה של אותה תקופה שמולה יצאו משפחת מתיתיהו החשמונאי.
ובכלל, לו היינו מתכופפים בפני כל אימפריה ששלטה עלינו ומאמצים את אורח חייה, גם אתה לא היית כאן בתור בן לעם היהודי ששמח על האפשרות לשבור דברים שבונים את רוח העם.
למרות שעמידתינו לאורך ההיסוריה נתנה לאנשים כמוך לפתוח את פיהם או להזיל דיו מעטם, אני עדיין מאמין שהמרד היה חשוב לבניית האופי הרוחני של עם ישראל.
הרוח הנפשית שמשאיר אחריו גיבור שמת בעד אמונתו, חזקה יותר מדברים שיטחיים שמדבר אדם רופס.
הד"ר הנכבד כותב מאמר תעמולה, יותר מאשר מאמר הסטורי ביקורתי. לא רק להסטוריה הוא חוטא אלא במיוחד למקורות חז"ל.
נקודה ראשונה. רבי עקיבא מגדול התנאים, והמנהיג הרוחני של דורו, התפעל והעריץ את בר כוכבא. מי יכול לעמוד מול רבי עקיבא? הרמב"ם אף מעצים זאת, ואומר שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. וכל חכמי דורו תמכו בו. אם כן בר כוכבא לא היה בקונפליקט עם החכמים אלא להפך. מהכתבים נראה גם שיש תקשורת ודו שיח בן בר כוכבא לבין החכמים, ובר כוכבא אף שומע להם. אמנם קיים המקור שבו בדקוהו אם הוא משיח ו"קטלוהו", אבל עם זאת, הטענה הייתה שהוא איננו משיח, אבל עדיין יכול להיות מנהיג כשר.
נקודה שניה. בניגוד למרד הגדול שבו היו כתות כתות של קנאים שלא התחברו והשתלטו על העם והרגו אחד בשני "שנאת חינם", במרד הזה היהודים קיבלו את מרותו של בר כוכבא והתאחדו איתו. אילולי כן היינו שומעים על תופעה של כתות ומלחמות אחים.
נקודה שלישית. למרד הזה היה סיכוי טוב להצליח. במקורות היהודיים כתוב שאילולי יוהרתו של בר כוכבא והריגתו בידי האל, הרומאים לא היו מסוגלים להורגו. הסיפור הידוע עם הנחש ששלח אלוהים להורגו. מעבר לכך מבחינה הסטורית, עובדה היא שצבאו היה חזק ביותר, והרומאים העדיפו לא להתעמת איתו בקרב חזיתי. בשילוב המרידות הנוספות בממלכה, במיוחד המלחמה עם הפרתים, היה סיכוי גדול שהרומאים יניחו ליהודים לקיים אוטונמיה בארץ ישראל.
נקודה רביעית. יתכן שעם ישראל שילם מחיר כבד על המרד. אבל אם לא היה עושה כן והיה מוותר על המילה, ועל סממנים יהודיים נוספים באופן זוחל, בסופו של דבר הוא היה נטמע ומתבולל, ומי יודע אם היינו קיימים כאן לספר את הסיפור היהודי. יתכן שהיום כולנו היינו צאצאי נוצרים כמו האנוסים, שזוכרים שבעברם יש כמה מנהגים יהודיים.
לטעמי המאמר הינו שטחי ומטעה
המאמר מסתמך בעיקר על מקורות תלמודיים אשר גובשו למעלה ממאתיים שנה לאחר מרד בר כוסבה, לאחר שכשלונו ותוצאותיו היו ידועים.
אין כלל ספק שבניגוד למרד הגדול, התמיכה במרד זה היתה רבה ביותר ברוב שדירות העם, והראיה העקרית לכך הינה בתוצאות הצבאיות הראשוניות של המרד, בו חוסלו שלושה לגיונות רומאיים, כך שאדריאנוס נאלץ להביא מבריטניה הנהגה צבאית ולוחמים לדיכוי המרד. לא ניתן היה להביא לתוצאות צבאיות כה מרשימות, אשר היוו איום מהותי ביותר על האימפריה הרומית ללא תמיכה מאסיבית של העם.
אינני חושב גם שיש ספק שרבי עקיבא, שהיה המנהיג הרוחני המרכזי בזמן זה (ונחשב כך עד היום, גם במשנה ובתלמוד) היה תומך רציני בבר כוסבה, והוא זה שדרש עליו את דרך כוכב מיעקב, והמשילו למשיח בן דוד.
אכן הסיבות לפרוץ המרד אינן ידועות, אולם ידוע שההכנות אליו נמשכו זמן רב, ולא היו פרי גחמה מיידית. היה כאן מהלך מדוד ומאורגן אשר זכה לתמיכת רוב העם והנהגתו הרוחנית המרכזית.
וגם לגבי תוצאות המרד, למרות שבשלב הראשון היו קשות ביותר (כמות ההרוגים והמוגלים), כיום רוב החוקרים גורסים כי לא הביאו לפגיעה לא הפיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל אשר הצליח להשתקם לאחר עשרות שנים מועטות. ירידת קרנו של הישוב היהודי בארץ ישראל קרתה בצורה הדרגתית ובמשך מאות שנים לאחר מרד בר כוסבה.
לסיכום – חכמי התלמוד והמשנה במקרה זה הינם חכמים בדיעבד בהתנגדותם לבר כוסבה. השמצתו במאמר זה פשוט מופרכת ואינה מסתמכת על ראיות הסטוריות. קל לשפוט אירועים ואנשים בדיעבד, כאשר הנסיבות רחוקות מאיתנו מרחק אלפיים שנה.
קצת כבוד, לפחות לאומץ הלב לא יזיק!
"הד"ר" הזה כבר ביזה בעבר גם את אברהם אבינו על כך שאמר על שרה כי היא אחותו-ע"מ להציל את נפשו,וניפץ עוד כל מיני מיתוסים לאומיים,שאיני זוכרם כרגע.
אבל כל אחד ותפקידו-גדעון לוי אחראי על ביזויינו כיום ושורק אחראי על ביזוי ההיסטוריה שלנו,וכל אחד בטוח בצדקת מעשיו . גם טלי פחימה…
כמו"כ אני רוצה לציין שזה לא מפתיע שהשמאל מנסה לנעוץ בדמות זו את צפורניו רק כדי לרפות את ידינו מללחום על עצמאתינו.
אין חדש תחת השמש, גם במרד בר-כוכבא חזינו באותה תופעה של גייס חמישי, כידוע.
הכתבה הכי ירודה שקראתי בנושא הזה מעודי. רואים שהכותב הנכבד לא בקיא או אפילו קרוב לזה בכתבים היהודיים וההיסטוריים. האמירה הכי מגוחכת באה דווקא מאחד המגיבים שכתב על ה’ענק’ פרופ’ הרכבי. לידיעתכם פרופ’ הרכבי לקח את ספר האגדה של ביאליק כבסיס למקורותיו היהודיים באשר לא היה מסוגל לקרוא דף גמרא אחד. צא ולמד מה היתה דעתם של פרופ’ הרכבי ופרופ’ ידין על ה’ענק’ הרכבי.
רק לידיעה, אין חכם באותה תקופה שהתנגד למרד. סליחה היה איזה אחד בשם יוחנן בן-תורתא (גר שנקרא ע”ש מעשה פרה) כל מי שבקיא קצת בהלכה יודע שאסור להזכיר לגר את מוצאו ואם חז”ל בכל זאת עשו זה לא לכבודו, בלשון המעטה. ללמדך מי הטיפוס שהתייצב כנגד רבי עקיבא.
להעמקה נוספת עם מאות מקורות נא לפנות לספרו של הרב ד”ר אליהו זיני עץ ארז ח”ב.
ראשית , ככלל : רצוי מאוד שמעת לעת יפורסם מאמר בנושא היסטורי מתולדות ימי עמינו , גם אם פורסם בעבר ; חשוב ומגיע לקוראים חדשים / צעירים , שיכירו ויבינו נושא חשוב זה ; כמו כן במידה וכותב אחר/נוסף , יכתוב מאמר , שבמערכת יוחלט לפרסם אותו ; יש לראות זאת כהעשרה בנושא .
ולעניין המאמר ; במידה ונבחן אפשרות כזו , כמו לא לשיר בגני ילדים ( וגם במוסדות חינוך אחרים ) , על בר-כוכבא שוחר הדרור ( בפועל : שיווע לחירות ) ; אזי נשלול מהילדים נכס חשוב על הערכת החירות , ובלי ידע היסטורי , שלמרות הכל מעת לעת הוא מכיל גם ערכי גבורה ; הילדים ישארו במין חלל ריק , שיתפס על הרגלים החל בהסכמה כמו : עם כל דאלים גבר ( מסכת בבא בתרא (דף לד, עמ’ ב) ) , המשך כמו אם נקח לדוגמא את האירוע מתקופת בר-כוכבא , שקיבל גם מהות של עושק והתאכזרות לעם , כאשר ברקע הצהרות של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות ברומא , על הדרישות והצורך שבשמירה על השקט , בעוד בתוכם ובינם לבין עצמם מתנהלים מאבקים פוליטים ואחרים קשים , ולעיתים עד כדי מעשי רצח – מחד , ומאידך מנהלים אורחות חיי שעשועים אכזריים ( קרבות הגלדיאטורים ) , תענוגות לעם ( בריכות ובתי מרחצאות ) , ותרבות זו חלחלה גם לעריצים הרומאים ששלטו ברחבי האימפריה , שתיאבון תובענותם לא ידע שובע .
כהצעה לרעיון הסבר :
במיקום הגיאוגרפי בו נמצאת ארץ ישראל ( צומת בין היבשות : אירופה , אסיה , ואפריקה ) , נוצר לחץ קבוע על ידי עמים אחרים , שכאשר אחד מהם ” הכתיב היסטוריה ” , עקב התעצמותו עד כדי הפיכה לאימפריה ; עם זה כפה את תרבותו על עמים אחרים . התופעה קיבלה תנופה במיוחד החל מהאימפריה היוונית , כאשר אצלנו זה בא לידי ביטוי החל מגזירות ההשמד על ידי אנטיוכוס הרביעי מהממלכה הסלאוקית ( תוצר של ההלניזם היווני ) . עם ההתפשטות הרומאית מזרחה , גם הם הפעילו שיטות כפיה ; והגזל הרוחני שבא לידי ביטוי בגזירות ההשמד שגזר אדריאנוס ( מדכא מרד בר כוכבא , שהביא למותם של מאות אלפים במהלך המרד , ואת מרבית עשרת הרוגי המלכות לפני כן ) , לא הותירו ברירה .
העם היהודי שמצא באמונתו את תכלית חייו , ופיתרון לכל בעיותיו , שאומנם חיסנה אותו מרמת הפרט ועד לרמת מבנים משפחתיים , ועד שבטיים ; לא בשל להבנת החשיבות שגלומה גם בשיטת הממשל ; ולא רק שלא הסיק מסקנות שבהקשר להתפוררות ממלכות ישראל ויהודה , וממלכת החשמונאים ; ההסבר האמוני להתרחשויות הנ”ל , מוצו בעיקר כגזירה משמיים , וכיוון שכך , ובנוסף לדיכוי שנובע מכיבוש זר ; לא יעלה על הדעת שעם אחר ישלוט בארץ ישראל , יגזור על העם היהודי גזירות , ויכפה את תרבותו עליו , ואומנם : לא ידוע על מקרה כלשהוא שעם שהתיישב בארץ ישראל , במקום העם היהודי שיצא לגלות , שלחם בחירוף נפש נגד כובשיו , בעיקר נגד אלה שניסו לגזור גזירות השמד , כמו העם היהודי .
לסיכום : בר – כוכבא , מסמל את אי יכולתו של העם היהודי לשאת שילטון זר , זאת ועוד במיוחד כאשר גוזרים עליו גזירות השמד .
לאבי
ראשית , ה"מאמר" חסר כל ערך מדעי או היסטורי. אם תשים לב, כמות המשפטים בעלי תוכן היסטורי היא אולי עשרה אחוזים מהמאמר, כל השאר הוא בבחינת "ניתוחים" פסאודו פסיכולוגיים (שאין מחלוקת כי אינם נמצאים בתחום מומחיותו של הכותב) וכן להג ילדותי מתלהם, בשפת שוק, פרי דמיונו הקודח של הכותב.
שנית, גמד , גם אם יעמוד כל חייו על כתפי ענקים , תמיד ישאר גמד. זו חוכמה מאוד קטנה , להזכיר במאמר עבודה של היסטוריון אמיתי, רק כדי לאפשר לעצמך לפתוח באורגיה של דברי בלע. אגב, עולה חשש שהנ"ל לא טרח אפילו לקרוא את ספרו של הרכבי.
שלישית , העובדה ש"הארץ" נפל בפח ופרסם את ה"מאמר", אינה מכשירה את השרץ, אני חשבתי שהאתר הזה מתיימר לעלות בערכו על עיתון הארץ, לפחות מהבחינה המדעית.
ליהונתן. אני מתלבט אם לענות לך ואיך.
ד”ר יחיעם שורק הוא חוקר במכללת בית ברל, והוא עומד על כתפי ענקים כפרופ’ יהושפט הרכבי.
גרסה של הכתבה פורסמה על ידי ד”ר שורק בנפרד ב”הארץ” (אם אני לא טועה, הפרסום באתר הידען היה ראשון). האם יתכן שדעתך על המאמר נגזרת מחילוקי דעות בנושאים אחרים עם ד”ר שורק.
הסיבה להעלאה הנוכחית היא הקרבה לל”ג בעומר, שגרמה לכניסות מרובות לידיעה המקורית באתר הישן והפחות נוח לקריאה. מדי פעם אני מרשה לעצמי להעלות מאמרים כאלה, שיש להם רלוונטיות תמידית, לא לתאריך המקורי אלא להציפם שוב כאן. מדוע אפשר לעשות כך למאמרים העוסקים בחייזרים או במסע בזמן ולא למאמר בהסטוריה על אחת התקופות החשובות?
לאבי
לא ידעתי שהאתר נמצא במצב כל כך קשה כך שהגעת למצב בו אתה נאלץ למחזר עבודות ברמה של נער מתבגר. כמאמר המשל: "ככלב השב אל קיאו כסיל שונה באיוולתו".
העם היהודי כמעט חוסל, כי המרד נכשל ולא בגלל המרד.
אגב, כדאי לשים לב שבדיוק אותם אנשים שמסבירים לנו מדוע לא היה סיכוי למרד בר כוכבא, באותה נשימה גם מסבירים לנו בידענות מופלגת, מדוע כיום , אין לצה"ל כל סיכוי לנצח את כנופיות הפולשים הערבים, בעלי מנטליות וטכנולוגיה של תקופת האבן, שהשתלטו על הארץ.
למגיב הראשון – אין פחות תגובות. יש פחות תגובות זבל. גם ככה אני צריך להתמודד באמצעי סינון עם אלפי תגובות ספאם באנגלית שמישהו מריץ כדי להעמיס מערכות הכתובות בוורדפרס.
אני אישית ממש נגד כל מה שהולך כעניין מאוד "טרנדי" בעשורים האחרונים..לפיו אנו שופטים התנהגויות של פעם לפי כלים מודרנים
למשל כל עניין מצדה שנית לא תיפול כאות ומופת לאומץ גבורה וערכים של אנשים חופשיים נהפך לחבורת קנאים מתאבדים שיותר דומים למחבלים מתאבדים מאשר גיבורי העם היהודי…
כנל גם על בר כוכבא..עליו במקרה יצא לי גם לעשות פרוייקט..במהלכו נתקלתי גם במאמרים משמיצים וגם במתארים…
מוזר לי שרק העם שלנו חייב תמיד להטיל רפש בגיבורי העבר שלו ..לא רואים את זה במיתולוגיה יוונית או בהיסטוריה שלהם או ברומאים ..רק אנחנו תמיד צריכים לפורר כל שריד גאווה שיש לעם שלנו ..אז והיום..עם כל המלחמות המפוארות שהיו לנו תמיד קם משהו שמראה איך אם תספר חצי אמת תקבל שבעצם העם שלנו צמא דם כובש ברבר ואכזרי..לי אישית כבר נמאס מכל זה עם כל הכבוד..
בר כוכבא לפי המאמר היה ברברי..ובעוד מביאים כל מיני טיעונים למה הוא לא היה הגיבור שעשו ממנו ..אין ולו הוכחה אחת לברבריות ובריונות שלו לכאורה..
למעשה היסטורית האדם היה גאון צבאי .הוא מחק מעל המפה לגיונות שלמים רומאיים עם מספר אפסי של אבדות..ועם כוחות מועטים יחסית עשה חיים מאוד מאוד קשים לרומאים ..לפי גירסא זו או אחרת הוא שיחרר את רוב הארץ וגם היה לנו צי ימי רב עוצמה..ועם כל זאת..הוא היה מספיק נבון לדעת שאת ירושלים לא יוכל להחזיק ולכן לא בקנאות ולא בפנטיות פשוט נטש אותה בסופו של דבר ולא התאבד עליה..לפי דעתי בתור מנהיג של פעם זה אחד הדברים הכי אמיצים שאפשר לעשות בעולם שבו הדת והאמונה באתרים קדושים היו הכל.
בסופו של דבר הרומאים שלא הצליחו עקב הגאונות של העיר מבצר שלו לפרוץ אותה ..נעזרו ..כמה מפתיע בתולדות עמנו ..בוגד…קרה במרד הגדול וקרה גם כאן.
כן כנראה בכל מקרה לא היה סיכוי לעם שלנו ..וזה היה קרב אבוד מראש..אבל עובדה היא שאנחנו כעם חיים עדיין ..וכל עם אחר שקיבל עליו את מה שפסקו הרומאים נעלם בדרך זו או אחר..העקשנות שלנו וההקרבה שלנו היא מה שגרם לנו להתקיים כעם על אף שכמעט נדחפנו לאבדון מספר לא מועט של פעמים בהיסטוריה…ככה שהמסקנה שלי הייתה ממרד בר כוכבא היא שאם היה חי בתקופת המרד הגדול ..היה לנו סיכוי לנצח..כי אצל בר כוכבא לא היו שני מחנות ..ויהודים (למעט הבוגד) לא נלחמו נגד יהודים..אצלו הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים.
אז בבקשה..קצת כבוד לגיבורי העם שלנו..גם ככה אין לנו יותר מדי מאלה היום.
בשנים 1943-46 למדתי בעין חרוד ומשה כרמי הדגיש את הטעות והאשליה של מרד בד כוכבא.
אני עדיין זוכר את האימרה "יעלו עשבים בלחייך, רבי עקיבא, ובן דויד טרם בא.
כדי לשרוד או כדי לנצח במלחמות צריך לקחת דברים בפרופורציות, במחשבה, בתכנון ובאחריות ולא לבנות ארמונות מקודשים של אידאולוגיות מקודשות.
לצערי הרב קיימים זרמים הבונים אידאולוגיות מכסימליסטיות גם כיום.
מאמר מעניין ומרתק מרתק
למישהו היה זמן לקרוא את כל המאמר הפרזת ! אנחנו לא פר’ במקצוע
המאמר על בר כוכבא מעניין
חשוב לציין שנורדאו שהיה מתלמידיו של פרוייד רצה לפת את "יהדות השרירים" כחלק מהגישה של התנועה הציונית של בניית יהודי חדש….
כלומר שינוי בפסיכולוגיה היהודית,שכן היהודים היו בעיקר סוחרים ומתווכים ולא אנשי צבא וחרב,לפיכך היה
מתאים באותה עת להשתמש בדמות המיתולוגית של בר כוכבא.
המאמר על בר כוכבא מעניין ……….
לאבי בליזובסקי שלום!
האם שמת לב, שמאז שהאתר שונה, כמעט שאין תגובות קוראים?
האם זו הייתה מטרת השינוי, אם כן, אז הצלחת.