אנוכי השיבוט

בדומה לפחדים ההיסטורים של האנושות מפני הרובוטים, כיום קיים חשש משמעותי (ולא הגיוני) מפני יצורים משובטים. ברוח ספרו של אייזיק אסימוב, “אנוכי הרובוט”, מייקל שרמר מציע שלושה חוקי שיבוט, שיגנו על המשובטים – ויקדמו את המדע

מייקל שרמר, סיינטיפיק אמריקן

 בספר המדע הבדיוני שלו משנת 1950, “אנוכי הרובוט”, הציג אייזיק אסימוב את שלושת חוקי הרובוטיקה: “1. לא יפגע רובוט בכל אדם שהוא ולא יאפשר, על ידי מחדל, שייגרם נזק לאדם. 2. ימלא רובוט אחר כל הוראה שתינתן לו על ידי בני אדם, חוץ מבאותם מקרים שמילוי הוראה כזאת יעמוד בסתירה לחוק הראשון. 3. חייב רובוט לשמור על קיומו, כל עוד שמירה עצמית זאת אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני”.
כיום אנשים מביעים פחדים אי-רציונליים בעניין השיבוט, בדומה לפחדים שאפפו את הרובוטיקה לפני מחצית המאה. לכן אבקש להציע שלושה חוקי שיבוט שיבהירו בין השאר שלוש אי-הבנות:

* אדם משובט הוא אדם ייחודי באנושיותו לא פחות מתאום זהה.
* יהיו לאדם משובט כל הזכויות והפריבילגיות המלוות מעמד חוקי ומוסרי זה.
* יש לתת לאדם המשובט אותו הכבוד והיחס המגיע לכל פרט במין האנושי.

אמנם ההפשטות האלה עלולות למחוק את קשת הגוונים הדקים שעולים בדיונים האתיים המתנהלים בעניין המחקר החלוצי, אך הן בלי ספק מועילות בהרגעת פחדים מגוחכים המתקשרים לעתים קרובות להתקדמות בנושא. דומה שאנשי התנועה הראלית לא הצליחו לשכפל את עצמם, אך ברור שמישהו, במקום כלשהו, ובזמן קרוב כלשהו עומד ליצור אדם משובט, ומרגע שצוות אחד יצליח, תיפתח הרעה ועוד משובטים יופיעו.
אם ייצור השיבוט מפלצות גנטיות, שיעשו אותו לבלתי ישים בתור שיטה נוספת להגברת הפוריות, לא יהיה צורך לאסור עליו משום שאיש לא ישתמש בו. לעומת זאת, אם יימצא השיבוט יעיל, לא יהיה כל טעם לאסור עליו, משום ששלוש הסיבות הנפוצות שמעלים אותן כנימוק להטלת מגבלות הן בגדר מיתוסים. אני מכנה אותם מיתוס האישיות הזהה, מיתוס המשחק באלוהים ומיתוס זכויות האדם וכבודו.
 
מיתוס האישיות הזהה מיוצג היטב על ידי האקטיביסט ג'רמי ריפקין: “זהו פשע מחריד ליצור העתק של מישהו. אתה מכניס אדם לכתונת משוגעים גנטית”. 
שטויות. הוא ועמיתיו לביקורת השיבוט הפכו את הטיעון על פיו. בתור דטרמיניסטים סביבתיים, עליהם לטעון “שכפל כאוות נפשך – לעולם לא תיצור עוד אתה, משום שהסביבה משפיעה לפחות כמו התורשה”. מיטב העדויות המדעיות עד עתה מראות שבערך חצי מן השונות בינינו מקורה בגנים, והשאר מקורו בסביבה. אין שום אפשרות לשכפל את המספר האינסופי-כמעט של צירופים הבאים לידי ביטוי במהלך התפתחותו של כל אינדיבידואל, כך שהשיבוט אינו מאיים על ייחודיותה של האנושות.
 
למיתוס המשחק באלוהים יש מקדמים רבים, ואליהם הצטרף באחרונה הפרופסור לאתיקה תיאולוגית באוניברסיטת דיוק, סטנלי מ' הוירוואס: “עצם הניסיון לשבט אדם הוא רע. ההנחה שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו מסוגלים לעשות מונעת על ידיה תשוקה הפרומתיאית להיות היוצרים של עצמנו”. הוא אינו לבד בתמיכה במיתוס הזה. סקר שנערך ב-1997 על ידי “טיים” ו-CNN גילה שמתוך 1005 אמריקנים 74% ענו “כן” על השאלה “האם שיבוט בני אדם הוא נגד רצון האל?. קשקוש. השיבוט עשוי להיראות “משחק באלוהים” רק משום שעדיין אין מכירים אותו. חשבו על דוגמאות מוקדמות יותר של טכנולוגיות פוריות שהיו פעם “דמויות אל”, וכיום מאמצים אותן בשמחה משום שהתרגלנו אליהן, כגון הפריית מבחנה והשתלת עוברים.
 
מיתוס זכויות האדם וכבודו מתגלם בהצהרה הרשמית של הכנסייה הקתולית נגד שיבוט, המתבססת על האמונה שהוא שולל “את כבודה של הרבייה האנושית ושל ברית הנישואין”, וגם בדרישתו של איש הדת המוסלמי-סוני ש”המדע חייב להיות מווסת על ידי חוקים נוקשים כדי לשמר את האנושות ואת כבודה”. הבלים. המשובטים לא יהיו דומים זה לזה יותר מתאומים זהים שגודלו בסביבות נפרדות, ואיש אינו טוען שלתאומים אין זכויות או כבוד, או שיש לאסור על קיומם. במקום להגביל או למנוע את הטכנולוגיה, אני מציע שנאמץ את שלושת חוקי השיבוט, שעקרונותיהם כלולים זה מכבר בחוקים ובשפה של חוקת ארה”ב, ונאפשר למדע להמשיך במסלולו. נשמתו של המדע מצויה במחשבה אמיצה ובניסוי יצירתי, ולא באיסורים ובפחד מגביל. כדי שהמדע יתקדם, חייבת להינתן לו ההזדמנות להצליח או להיכשל. בואו נריץ את ניסוי השיבוט ונראה מה יקרה.