# מדע זה לא הכול – קטע מתוך ספרו של פרופ' הארי פרידמן ותגובת מערכת הידען

> הארי פרידמן, פרופ' לכימיה, לימד פיסיקה וכימיה לכימאים באוניברסיטת בר-אילן. הוא פרופסור אמריטוס וחוקר בתחום הלייזרים ובקשר שבין הפיזיקה לכימיה וביולוגיה, וכן את השפעת קרני הלייזר על תאי-הגוף בשימוש רפואי. קטע מתוך ספר מפרי עטו העומד לצאת לאור בקרוב ‏ בהיסטוריה של מחשבת העולם היו שתי אסכולות מנוגדות. האסכולה הראשונה שהיא האסכולה הרציונליסטית של אפלטון, לייבניץ ודקארט, טענה שכל הידע שלנו בא לנו מן התבונה אשר היא בלבד מסוגלת להבחין…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/science-is-not-everything-2909086
- Author: אבי בליזובסקי
- Published: 2008-09-29T00:09:29+03:00
- Modified: 2025-07-31T17:00:00+03:00
- Sections: לוגיקה
- Topics: אוניברסיטת בר-אילן, דתות, הארי פרידמן, מדע ודת, מוסר, רציונליזם

## Article

הארי פרידמן, פרופ' לכימיה, לימד פיסיקה וכימיה לכימאים באוניברסיטת בר-אילן. הוא פרופסור אמריטוס וחוקר בתחום הלייזרים ובקשר שבין הפיזיקה לכימיה וביולוגיה, וכן את השפעת קרני הלייזר על תאי-הגוף בשימוש רפואי. קטע מתוך ספר מפרי עטו העומד לצאת לאור בקרוב ‏ בהיסטוריה של מחשבת העולם היו שתי אסכולות מנוגדות. האסכולה הראשונה שהיא האסכולה הרציונליסטית של אפלטון, לייבניץ ודקארט, טענה שכל הידע שלנו בא לנו מן התבונה אשר היא בלבד מסוגלת להבחין באמת ולקבוע את האמת. לעומת זאת האסכולה השנייה שהיא האסכולה האמפיריציסטית של לוק, יום ומיל, טענה שכל הידע העומד לרשותנו מגיע אלינו דרך הניסיון שנובע מתפיסות החושים החיצוניים והפנימיים. הגישה המודרנית של המדע קרובה יותר לגישתו של קאנט, המאחדת את שתי האסכולות, של הרציונליזם והאמפיריציזם, בהיגד המפורסם שלו: המושגים ללא תפיסות החושים הם ריקים, ותפיסות החושים ללא המושגים הן עיוורות. זוהי הסינתזה של קאנט. ובאמת, המדע מתקדם על ידי השימוש במושגים קודמים, וממציא מושגים חדשים כדי לתאר את הנתונים המצטברים מן הניסיון. הניסיון והתיאוריה הם שני האמצעים שבעזרתם המדע מנהל דו-שיח בינו לבין העולם. התיאוריה המדעית לא ממציאה את העולם אלא מתארת אותו. המדע מגלה את חוקי הטבע. אך מה שאין במדע זה ההסבר על עצם קיומו של הטבע ועל מקור קיומם של חוקי הטבע. יש הבדל עקרוני בין תיאור הקיום במסגרת מה שקיים, לבין הסבר למקור הקיום עצמו: המדע לא מסביר לא את מקור הקיום ולא את מקור החוקים ששולטים בו. לפי המדע, הידע שלנו אודות העולם מתבסס על שני גורמים: - א. האינטואיציה החושית, כלומר התחושות שאנו מקבלים בצורה בלתי אמצעית על ידי החושים. - ב. המושגים שהם המלים בהן אנו משתמשים כדי לתאר את החוויה החושית. ברור שגם התחושות וגם המושגים הם סובייקטיביים גרידא. אף על פי כן אנו מתייחסים אל העולם כעין מציאות קיימת מחוצה לנו באופן אובייקטיבי. הסיבה לכך היא, שהתיאור המוצלח ביותר שיש לנו עבור הקשר שלנו עם העולם ניתן על ידי המדע. המדע מסביר לנו איך העולם החיצוני פועל על החושים שלנו. היופי שבתיאור הזה הינו בכך שהוא אוניברסאלי ומקובל בכל העולם בתור שפה אחת, שפת המדע. ולפיכך קיימת מעין גישה מדעית פונדמנטליסטית הגורסת שאין זה לגיטימי, או שזאת פנטסיה גרידא, כאשר משתמשים בתיאורים שאינם קשורים באופן ישיר או בלתי ישיר לדברים המבוססים על הניסיון. אבל אפילו קאנט עצמו שדגל בקשר ההדוק בין המושגים לבין הניסיון, לא קיבל את הגישה הזאת. כי הוא היה מודע לקיומו של המוסר, אשר מכתיב לנו לא את מצב העולם המצוי בפועל, אלא דווקא את המצב הראוי. והמוסר אפילו מתנגד לדחפים הקיימים בעולם המצוי הנובעים מהיצרים. מה שהמדע מגלה לנו זה את חוקי הטבע. המדע לא ממציא את המציאות אלא רק מתאר אותה. אבל המוסר הוא שמגלה לנו את חופש הבחירה. או כפי שביטא זאת עמנואל קאנט, המוסר הינו הגורם שמאפשר לנו להכיר (ratio cognoscendi) את החירות. כאשר החירות היא הגורם שמאפשר את קיומו (ratio essendi) של המוסר. הודות למוסר אנו מסוגלים לבחור שלא על פי הדחפים האינסטינקטיביים. המוסר מוכיח שיש חופש בחירה. הודות למוסר אנו יודעים על קיום החירות והודות לחירות מתאפשר המוסר. מהי משמעות הדבר? פירוש הדבר הוא שהמדע לא כולל את עולם האתיקה, בעל המשמעות החשובה והמרכזית בעולמו של האדם. ויתר על כן, אין למדע מושג על מהות התודעה שהיא המאפשרת את החוויה הפרטית של כל אחד ואחד ונותנת לו את ההרגשה הפנימית של קיומו. המדע גם לא נותן לנו את הדרך בה התודעה מסוגלת להרגיש את המציאות החושית או המושגית. וזאת היא הבעיה המכונה הבעיה הפסיכו-פיזית. וזה העניין של שתי הנקודות המציגות בפנינו את שני התחומים החשובים בעולמנו שנמצאים מחוץ למסגרת המדעית. שני התחומים החשובים הללו, המוסר והתודעה, נמצאים מעבר למדע ומחוץ למסגרת המדע. המאמץ העכשווי של המדע הוא למצוא חוקיות כזאת, שתחול על הכול. לתיאוריה קוראים TOE (אצבע של הרגל). וה-TOE הינן ראשי התיבות של Theory of Everything. אילו הייתה באמת אפשרות ליצור תיאוריה פיזיקאלית שמתארת כל מה שמתרחש בעולם, אז באמת לא היה קיים חופש בחירה ולא היה מקום למוסר. אני רואה באי-ההצלחה ליצור תיאוריה כזו, שמתבטאת כיום בחוסר ההצלחה לאחד את המכאניקה הקוואנטית עם התיאוריה של היחסות הכללית, כביטוי לכך שללא הרוח אין אחדות עבור העולם. זאת אומרת שהעולם הוא אחד רק אם הוא כולל גם את הרוח. ולכן, TOE לא יתכן אבל BIG TOE (בוהן) יתכן גם יתכן. זאת אומרת, כאשר BIG TOE כולל לא רק את עולם החומר, כי אם גם את עולם הרוח. בוודאי שהמוסר המבוסס על עקרונות אוניברסאליים נעלים כגון 'ואהבת לרעך כמוך' או 'השנוא עליך אל תעשה לחברך', לא ממצה את התחום הרוחני, כי ברור שהמוסר יכול להתקיים רק בין אנשים מוסריים. אתה לא יכול להיות מוסרי בין עבריינים (לפי הכלל "המרחם על אכזריים מתאכזר על הרחמניים"). ולגבי האחרים נחוץ להפעיל את הצדק ואת אכיפת הצדק על ידי המשפט. שני אלה גם הם תחומים חשובים של עולם הרוח. עד כאן מאמרו של פרופ' פרידמן תגובת מערכת האתר (אבי בליזובסקי מגיב) אתר הידען אמור להיות שמורת טבע של הרציונליזם בים של טיעונים לא מדעיים הזוכים לכיסוי עצום פי כמה וכמה מזה שזוכה לו המדע (אסטרולוגיה, מדורי ניו אייג' למיניהם, דתות וכתות לאלפיהם). אחד מבסיסי הרציונליזם הוא שהמדע הוא הכל. לא מהבחינה שהוא יודע הכל - בוודאי שהוא אינו יודע הרבה דברים ונושא איחוד חוקי הפיסיקה הוא רק אחד הדברים אבל אנו שואפים לשפר את ידיעתנו ללא הפסק. לפני עשרים-שלושים שנה לא ידענו המון דברים שאנו יודעים היום - לדוגמה החומר האפל והאנרגיה האפלה, הסיבה להכחדותם של הדינוזאורים, עובדת התחממות כדור הארץ ועוד. איננו מכירים עדיין מספיק טוב את המוח האנושי אבל [אנחנו מנסים לעשות זאת.](https://www.hayadan.org.il/understanding-the-brain-2609084/) אין שום סיבה שלא נגלה בשלב כלשהו את הגורם למוסר. החשד שלי הוא שזה משהו שהאדם ירש מאבותיו, דבר שסייע להם לשרוד ולהביא צאצאים. אגב, אם המוסר הוא משהו טבוע בנו, אז איך זה שכל כך הרבה ספרים וסרטים עוסקים בגנגסטרים, מפארים רוצחים ומלחמות?, סרטים וספרים ההופכים לרבי מכר. פנינו בנושא זה גם למיכאל, מגיב קבוע באתר והנה התגובה בניסוחו: מאמר זה הוא דוגמה קלאסית לטיעונים המועלים על ידי תומכי הדתות השונות וגם אם נעזב לרגע את הטיעון שטענה המשמשת באותה מידה של הצלחה ל"הוכחה" של טענות סותרות (הדתות השונות) אינה יכולה להיות נכונה – לא נתקשה למצוא את הפגם הלוגי במאמר. כיצד יודע מחבר המאמר מה מוסרי ומה לא? על מה מבוססת הפרדתו בין "צו המוסר" ל"דחפי היצרים"? הכותב משאיר שאלה זו – שאלה שכל טיעוניו מושתתים עליה – פתוחה – והוא מצפה מאתנו להסיק בעצמנו את המסקנה שההפרדה נגזרת מן הרוח או מן הדת. היעדר ההסבר למסקנה זו נובע בסך הכל מכך שהסבר כזה לא קיים והמסקנה שהוא מבקש שנסיק אינה נובעת מן העובדות. עד כאן ביחס לפגם הלוגי המרכזי של המאמר, אבל יש בו גם פגם מוסרי ופגם זה מתבטא בהסתרת מה שכן ידוע לנו על מקורות המוסר. המחבר אכן יודע מה מוסרי ומה אינו מוסרי מכיוון שחלק מיצריו הם דחפים מוסריים. דחפים אלה נטבעו בו במהלך שנים רבות של אבולוציה ולכן קל להסביר את התפתחותם במונחיה. חלקם הם תולדה של מה שקרוי "העדפת הדומים" שהיא למעשה הדרך היעילה ביותר שמצאה האבולוציה כדי לתכנת בנו את הנטייה לקדם את הגנים שיש בנו עצמנו (שהרי הדמיון נובע – בהסתברות דומה – מגנים דומים). העדפת הדומים נפרשת על קשת שלמה של התנהגויות של בני אדם ובעלי חיים כאשר אהבתנו לילדינו קודמת לאהבתנו לאחינו שקודמת לאהבתנו לשאר בני משפחתנו הקודמת לאהבתנו לבני עמנו שמועדפים בעינינו על שאר בני האדם שהם עצמם מועדפים בעינינו על שאר בעלי החיים. כל סולם ההעדפות הזה לא נועד אלא לקידום הגנים. תחושות המוסר שלנו הוטבע בנו בגלל שהן מקדמות התנהגות שמגדילה את סיכויי הישרדותם של הגנים המקדמים אותה ועמה את סיכויי הישרדות הגנים הסמוכים להם. זה נכון גם לגבי תפיסת הצדק שלנו ונכונותנו לנקוט בענישה אלטרואיסטית – כלומר – התנהגות שבמסגרתה אנו מענישים פרט אחר אפילו על חשבון סיכויי הישרדותנו האישיים, רק משום שהתנהגות זו – במידה הנכונה – מקדמת את סיכויי הגנים שלנו לשרוד (דחפים אלה יוצאים לפעמים משליטה כאשר מוחנו שהתפתח במשך מיליוני שנים בהן לא נעזרנו במכוניות – דוחף אותנו להעניש את מי ש"חתך" אותנו על הכביש). התנהגויות אלו נצפות גם בבעלי חיים אחרים ולא רק בבני אדם. הציווי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אותו אני מכנה ציווי הסימטרייה, הוא מסקנה פשוטה של שיקולים בתורת המשחקים וכלל לא מפתיע שבני האדם הגיעו אליו כביטוי תמציתי של המוסר והצדק שיש לנקוט בהם. למעשה, ביטוי זה הוא בדיוק הביטוי עליו מתבססת הגדרתנו את המוסר: - אנו מופעלים על ידי דחפים שונים ומגוונים שכל אחד מהם נוצר מסיבות מידיות שונות, כאשר הסיבה המאחדת היא הסיבה ההישרדותית. - קיומם של אותם דחפים שונים הוא למעשה הסיבה האמיתית ליכולת הבחירה שלנו והבחירה המוסרית, בניגוד לטענת המאמר, היא בסך הכל רק מקרה פרטי של יכולת בחירה זו. הרי אנחנו בוחרים גם אם לאכול כרגע סלט או גלידה ואיננו עושים זאת משיקולים מוסריים. - דחפים שונים הדוחפים לפעולות שונות הם הגורם לצורך בבחירה מודעת ולמיטב הבנתי, הגדרתנו את הפעולה כ"מוסרית" נובעת ממצב שבו הבחירה היא בין דחף הדוחף אותנו לבצע פעולה שאינה תואמת את ציווי הסימטרייה לבין דחף הדוחף אותנו לפעולה התואמת את ציווי הסימטריה. ראוי לציין, בהקשר רחב יותר מזה של המאמר עצמו, שהעובדות הידועות מלמדות אותנו שישות כמו רוח כלל אינה קיימת בנפרד מהגוף ושטענת המוסר שמקורו ברוח נופלת גם על בסיס זה. העובדות מהן ניתן להסיק מסקנה זו קשורות להתנהגותם של אנשים שמוחם נפגע באופן פיזי. ברבים ממקרים אלה משתנה אישיותו של הנפגע באופן קיצוני ובחלק מהם השינוי הוא דווקא בפן המוסרי של ההתנהגות. אילו הייתה הרוח קיימת בנפרד מן הגוף לא היו דברים אלה מתרחשים.