מתקפת המשובטים של ראל

אף אחד לא התרגש מהתנועה הראלית, קבוצה דתית חובבת מדע (בדיוני, הייתי מוסיף) שהקים נהג מירוצים צרפתי בשם ראל, עד שהתברר שהיא מתכוונת בשיא הרצינות לשבט את האדם הראשון בהיסטוריה וכבר רשמה 2,000 מועמדים

תמרה טראובמן

לפני שנתיים חלה איש עסקים אמיד במחלה סופנית. המחלה מנוונת את גופו, ומיום ליום הוא מאבד את יכולתו לבצע תפקודים יומיים פשוטים. הוא החליט שחיים חסרי עצמאות אינם ראויים לחיותם, והפסיק ליטול את תרופותיו.
לאיש, בן ,58 אין ילדים, אך לקראת סוף חייו הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה להנציח את עצמו, להשאיר משהו אחריו. לפני חמש שנים הוא היה נאלץ להסתפק בדרכי ההנצחה הרגילות של עשירים, כהקמת מחלקה על שמו בבית חולים לילדים או בניית מרכז תרבות. ואולם היום, בעידן שבו הגנום היה לגיבור תרבות ומכונה “ספר החיים”, הוא רוצה להנציח את המטען הגנטי שלו בילד משובט. איש העסקים כבר לא יהיה בחיים כדי לגדל את בנו, אך הוא מרגיש שמותו בטרם עת הוא תוצאה של “תקלה”, ולגנים שלו מגיעה הזדמנות שנייה בעולם הזה.

איש העסקים אינו היחיד, ואנשים נוספים חולקים עמו את האמונה המטפיסית בכוח הגנים. קבוצה אחת כזאת היא התנועה הראלית, תנועה דתית חובבת מדע, ששיבוט הוא אחד מעיקרי אמונתה. לפני כשנה וחצי מצאו איש העסקים והראלים זה את זה (דרך האינטרנט, כמובן), במפגש שתוצאותיו צריכות לפתוח מחדש את הוויכוח בשאלה אם אי פעם צריך לשבט בני אנוש, ואם כן, לאיזו מטרה.

איש העסקים הצטרף כמשקיע לחברת השיבוט שהקימו הראלים, “קלונאייד”. עלות הפרויקט היא, לדבריהם, כמיליון דולר. הראלים טוענים שכבר עתה יש להן לפחות חמישים מאמינות נלהבות, הלהוטות לתרום את ביציותיהן ולשמש אמהות פונדקאיות לעובר המשובט. למעוניינים הם מציעים שירות של שימור רקמות בהקפאה, עד שייפתרו הבעיות הטכניות והחוקיות. מתחילת המלחמה האחרונה באפגניסטן הם גם מציעים זאת למשפחות החיילים האמריקאים במחיר מבצע של 200 דולר לשנה.

פגישה עם אלוהים

התשוקה לשיבוט אינה רק נחלתם של ביו-מגלומנים החושבים שיוכלו להנציח את עצמם באמצעות גנים. רבים מהתולים תקוות בשיטה הם הורים שכולים. הם מכירים בכך שהשיבוט אינו יכול לשחזר בדיוק את הילד שאיבדו, שכן הוא יגדל בזמן שונה, בסביבה שונה ואצל אנשים שהשתנו באופן בלתי הפיך כתוצאה מאובדנם. ועם זאת הם כמהים לשבט אדם שיהיה דומה עד כאב ליקירם המת, בתקווה חסרת תוחלת להשיבו לחיים.

האם יש לראלים סיכוי להצליח? שיבוט הוא שיטה מאוד לא יעילה לרבייה, שמספר הכישלונות בה עולה בהרבה על מספר ההצלחות: רק שניים-שלושה מכל מאה ניסיונות לשבט בעל חיים מסתיים בהמלטת צאצא חי. “אך בדיוק מהסיבה הזאת”, אומר פרופ' ג'ורג' סיידל, מומחה לשיבוט מאוניברסיטת מדינת קולורדו בפורט קולינס, שיבוט הוא גם “משחק של מספרים”, שבו למזל ולמספר גדול של ביציות ונשים שברחמן יישתל העובר, יש תפקיד לא פחות חשוב מהמיומנות הטכנית. “סביר להניח שאם עשית זאת מספיק פעמים, זה יוכל לעבוד”, אומר סיידל.

לדברי פרופ' דון וולף מהמרכז לחקר הפרימטים באורגון, שהוא גם אחד המדענים הבולטים ביותר בתחום השיבוט, צריך להתייחס אל הפרויקט של הראלים ברצינות. “כאשר מסתכלים על הדרישות הקריטיות הנחוצות לשיבוט – כסף, ביציות, רחם פונדקאי, נחישות וסבלנות – יש להם הכל”, הוא אומר.

אבל לא תמיד קל להתייחס אליהם ברצינות, בעיקר למשמע הטפותיו של ראל, מנהיג התנועה, נהג מירוצים לשעבר שנולד בצרפת כקלוד ווריליון ונוהג היום ללבוש בגדים לבנים בסגנון פלאש גורדון. בטלפון נשמע קולו קטיפתי כשהוא מספר במבטא רך כיצד בשנת 1973 פגש בחוצן שנחת עם הצלחת המעופפת שלו בהר געש בדרום צרפת: “הוא היה בערך בגובה מטר ועשרים סנטימטרים. היו לו עיניים מעט מלוכסנות, קצת כמו לאסייתים”. החוצן סיפר לראל (“בחיתוך דיבור יפה, אך מעט מאנפף”) כי החיים בכדור הארץ נוצרו על ידי חוצנים בעלי ידע מתקדם בהנדסה גנטית.

שמם של החוצנים, אומר ראל, הוא “אלוהים” (כך, בעברית) – מלה שלטענתו משמעותה בעברית עתיקה היא “אלה שבאו מן השמים”. החייזרים לקחו את ראל אל הפלנטה שלהם, ושם הוא עשה את “האמבטיה הבלתי נשכחת ביותר בחיי”, בחברת נקבות-רובוטיות “מלאות חן”, שנענו לכל רצונותיו. ההתנסויות הללו שיכנעו את מנהיג התנועה חובב התענוגות, כי עליו מוטלת השליחות להעביר לעולם את המסר ששמע מפי האלוהים.

סוזן פלמר, סוציולוגית קנדית שחקרה את הראלים, מעריכה כי מספרם נע בין 20 אלף ל-30 אלף, הנפוצים בשמונים ארצות, בהן ישראל. הראלים גם אינם חסרי משאבים: פרופ' ג'פרי הדן, סוציולוג מאוניברסיטת וירג'יניה החוקר תנועות דתיות, מעריך כי הראלים גייסו שבעה מיליון דולר המיועדים להקמת שגרירות בירושלים, שבה לפי אמונתם התחילו האלוהים ביצירת בני האדם. במשרד התנועה בתל אביב מחזיקים בתיק עב כרס המכיל פניות וסירובים חוזרים ונשנים מהרשויות הישראליות.

בראש הסניף הישראלי של הראלים עומד ליאון מלול, שתוארו הרשמי בתנועה “מדריך ראשי”. לדבריו יש בישראל 360 ראלים, המאמינים שיש ליהנות מהחיים, מתרגלים מדיטציה חושנית ונפגשים אחת לחודש במלון חבקוק בתל אביב. הראלים דווקא אינם מתעניינים במיוחד בשיבוט עצמם, הוא אומר, משום שלטענתם הטכניקה הנוכחית מאפשרת אמנם לשמר את המטען הגנטי, אבל לא את הזיכרונות. זה לא מונע מהם לעודד אחרים להשתבט.

עוד טאבו נפרץ

מד”ר בריז'יט בוסילייה, המדענית הראשית של קלונאייד, נושב משב רוח צונן של מקצועיות. היא מספרת כי יש לה מעבדה הפועלת ב”אחת המדינות ששיבוט אינו אסור בהן”, אך סירבה לנקוב בשמה. “את מבינה, אני לא רוצה לראות בתוך חודש חוק חדש מועבר במדינה הזאת”, היא צוחקת.

“לראלים יש כישרון למשוך אליהם אנשים נעימים, מושכים, ובעלי קריירה מוצלחת”, אמרה לפני כשנה הסוציולוגית פלמר בראיון לרשת סי-אן-אן. ואכן, לבוסילייה יש שני תוארי דוקטור, אחד בכימיה פיסיקלית מאוניברסיטת דיז'ון, האחר מאוניברסיטת יוסטון בטקסס. לפני שהצטרפה לתנועה הראלית היא היתה סגנית מנהל המחקר של חברת הכימיה הצרפתית .” “Air Liquide בקלונאייד היא הרכיבה, לדבריה, צוות המונה שישה מדענים ורופאים: שני ביולוגים, שני ביוכימאים ושני רופאים – אחד מומחה להפריה חוץ גופית, האחר רופא מיילד.

מבחינה חוקית יש עדיין מרווח פעולה לחברות כקלונאייד, משום שבמדינות רבות עוד לא סיימו לחוקק חוקים האוסרים על שיבוט. כך למשל, אומרת עו”ד גלי בן-אור ממשרד המשפטים, בארצות הברית קיים איסור על שימוש בתקציבי מחקר פדרליים למטרות שיבוט אנושי. עם זאת, חברות פרטיות רשאיות לעשות כרצונן. בנובמבר האחרון דיווחה חברת הביוטכנולוגיה האמריקאית, “,”Advanced Cell Technology כי שיבטה עובר אנושי. הניסוי אמנם הסתיים בהצלחה מוגבלת (ה”עובר” שרד רק עד שלב שבו היה עשוי משישה תאים בלבד), והחברה הבהירה כי ממילא לא היה בכוונתה לתת לעובר להתפתח לתינוק, אלא להשתמש בו להפקת תאי גזע – אך עוד טאבו נפרץ.

בישראל התקבל בשנת 1998 בכנסת “חוק השיבוט”, האוסר זמנית על שימוש בשיבוט כתחליף לשיטות ההפריה המקובלות. האיסור יפוג בעוד שנתיים; ועדה שלפי החוק היתה אמורה לעקוב אחר ההתפתחויות בעולם ולהגיש מדי שנה דו”ח הכולל את המלצותיה, עוד לא הגישה ולו דו”ח אחד.

מנוסח החוק משתמע שאין בעיה מהותית עם השיבוט, אלא רק בעיה “זמנית”, בגלל הסיכון הגבוה להולדת ילדים פגומים. אחד התומכים בגישה זו הוא פרופ' מישל רבל, חתן פרס ישראל ברפואה ויו”ר הוועדה המייעצת לענייני ביו-אתיקה של האקדמיה הלאומית למדעים. לדבריו השיבוט, אם יהיה בטוח לשימוש, לא יהיה פגיעה בכבוד האדם. ההיפך, הוא אומר, אם השיטה תסייע לזוגות לא-פוריים, היא תוכל להשתלב היטב עם מצוות פרו ורבו. אם לתמצת את ההבדל בין הראלים ותומכי שיבוט אחרים, מסוגו של הגינקולוג האיטלקי ד”ר סברינו אנטינורי, לבין החוק והממסד בישראל, הוא בכך שהראשונים קוראים ל”שיבוט עכשיו!” ואילו האחרונים אומרים “שיבוט אחר כך”.

לפני חמש שנים, כאשר מדענים מאדינבורו חשפו את דבר קיומה של דולי, הכבשה המשובטת, הדבר נתפש בעיני רבים כצעד ראשון בדרך לשיבוט בני אדם, וכעדות המבשרת על מדע שיצא מכלל שליטה. שיבוט נתפש אז כחיזיון ביעותים השייך לתחום המדע הבדיוני. אך בתוך זמן קצר סטה הדיון הציבורי מחששות מסויטים מפני צבאות של היטלרים משובטים לאפשרויות פחות מטרידות, כשיבוט עוברים אנושיים להפקת רקמות לטיפול באלצהיימר, סוכרת ומחלות אחרות.

החלחלה הראשונית מעצם רעיון השיבוט – מה שביו-אתיקאים מכנים “גורם האיכס” – הולכת ופוחתת עם שיבוטם של מיני יונקים נוספים. לצד המדענים המשבטים עזים ופרות בתקווה שאפשר יהיה להפיק, באחד הימים, תרופות מחלבן, או חזירים שאיבריהם ישמשו להשתלה בבני אדם, החלו לפעול גם חברות פרטיות המציעות לאנשים לשבט את חיות המחמד שלהם. אחת החברות הללו, ,Clone” “Genetic Saving and דיווחה בתחילת השנה כי שיבטה גורת חתולים. מדעני הצוות תיארו כיצד הגורה “מלאת החיים והשובבה משחקת עם חתולים אחרים”, ושלחו לרשתות הטלוויזיה צילומי וידיאו שלה רודפת אחרי פונפון ירוק. לפתע נראה השיבוט כמשהו לא מזיק, אפילו חמוד.

הזדמנות שנייה

“הוא רוצה הזדמנות לחיות שוב דרך הגנים שלו”, אומרת בוסילייה על איש העסקים שהשקיע בקלונאייד. “הוא נותן לעצמו הזדמנות שנייה”. התקווה משוללת היסוד של האיש צמחה על קרקע פורייה, אומרת ורדית רביצקי, הכותבת באוניברסיטת בר אילן את עבודת הדוקטורט שלה באתיקה וגנטיקה. “המהפכה הגנטית” והפרויקט לפיענוח גנום האדם משנים את צורת החשיבה שלנו, ונתפשים כחתירה לקראת “פיענוח סוד החיים”, היא אומרת.

“לרעיון של 'הנצחת עצמי' על ידי 'הנצחת הדנ”א שלי' יכול להיות משקל סימבולי ורגשי עצום”, מסבירה רביצקי. “אם קיימת אפשרות שאחרי מותי יסתובב בעולם אדם שנושא את מטעני הגנטי, הרי שבמובן מסוים 'אני' ממשיך להתקיים והמוות שלי הוא מבחינתי 'פחות סופי'. הרעיון הזה ממשיך מסורת אנושית ארוכה של מלחמה בסופיות ובהיותנו בני תמותה על ידי 'השארת חותם': להשאיר אחרינו צאצאים שחינכנו, ספר שכתבנו, בניין שבנינו, ציור שציירנו, איזשהו 'מסר'. במובן הזה, להשאיר אחרי את הדנ”א שלי יכול להיתפש כעוד דרך להשאיר משהו מעצמי. הבעיה היא הקלות שבה מן הסתם אנשים יתחילו לחשוב לא במונחים של 'להנציח את עצמם' אלא במונחים של 'להבטיח לעצמם חיי נצח' באמונה ש'מי שישובט ממני יהיה בעצם אני נוסף שיחיה אחרי'”.

המתנגדים לשיבוט טוענים שהטכניקה מעודדת את הנטייה התרבותית שלנו לא לקבל את המוות כחלק מהחיים. “לפי טענות אלו”, אומרת רביצקי, “הרפואה המודרנית לימדה אותנו שאפשר וצריך להילחם במוות בעזרת הטכנולוגיה, האריכה את חיינו באופן מדהים, והשיבוט הוא צעד נוסף בכיוון המחשבה הזה: המוות הוא 'תקלה' שנוכל בקרוב 'להתגבר' עליה”.

ד”ר בוסילייה אומרת כי ברשימת ההמתנה של קלונאייד רשומים כאלפיים פונים, כ-%50 מהם זוגות לא פוריים, אך יש גם אנשים רבים הרוצים לשבט את יקיריהם המתים (“כמה מהם מישראל, אנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמה”, היא מגלה) וגם כמה זוגות גייז. “כדי לשבט ילד שאבד”, היא מסבירה בנימה עניינת, “עלינו לשמר את התאים שלו מהר מאוד, האידיאלי יהיה בתוך פחות מ-24 שעות לאחר המוות. אנשים שולחים לנו את התאים בדואר, באמצעות ערכה, או שאנו הולכים למקום ואוספים את התאים בעצמנו”.

אך את מי, או מה, מצפים ההורים לקבל? “הם יודעים שזה לא יהיה אותו אדם. דנו איתם בכך”, אומרת בוסילייה, ופותחת בנאום מסוג אלה שבו כל טיעון בנפרד נשמע הגיוני, אך הסך הכל שלו מעוות לחלוטין: “כשאת הורה, ויש לך ילד, ילד ספציפי מאוד עם דנ”א משל עצמו, ולא היית מסוגלת לגדל את הילד הזה עד שיוכל ליהנות מהחיים ולהשאיר את חותמו בעולם, יש לך הבחירה – לתת לו ללכת לאינסוף, לעפר, או לשמר את הדנ”א, את הדנ”א המיוחד הזה, ולהביא לעולם תאום של התינוק הזה, שנולד מאוחר יותר, ולנסות לגדל את הילד ולראותו פורח והופך למישהו. כך אנשים אלה חושבים”.

הכמיהה לשיבוט
ליז קטלאן, למשל, מרגישה שטכנולוגיית השיבוט תמלא חלל כלשהו בחייה. קטלאן משווקת חבילות נופש ימי במיאמי. בגיל ,36 שנים מעטות לאחר שנישאה לבעלה מרקו, גילתה כי שחלותיה הפסיקו לייצר ביציות. רופאים אמרו לה שהדרך היחידה שלה להרות היא על ידי שימוש בתרומת ביציות, אך היא אינה מעוניינת לשאת ילד של אשה אחרת ומעדיפה ללדת אחות תאומה-גנטית של עצמה.

לפני כמה שבועות סיפרה קטלאן בראיון לרשת אי-בי-סי, כי שלחה את התיעוד הרפואי שלה לד”ר פאנוס זאבוס, רופא העוסק בהפריות מבחנה בקנטאקי, שהודיע על תוכניתו לשבט תינוק, כדי להיכנס לרשימת ההמתנה שלו. “כמה מהאנשים שאומרים לא – או לשיבוט רבייתי או לשיבוט להפקת תאי גזע למחקר – היתה להם דעה שונה אילו היו במצבי”, אמרה קטלאן, והסבירה שהמחסום החוקי לא יעצור את המבקשים שיבוט. “אנשים עדיין הולכים לעשות זאת, הם פשוט ילכו למדינות אחרות”.

אתר האינטרנט של קבוצה הנקראת “קרן השיבוט האנושי” מנקז אליו פניות רבות המביעות כמיהה לשיבוט. רופא ממקסיקו שולח הודעות דחופות, שבה
הוא מתחנן שמישהו יגיד לו היכן הוא יכול לשבט את בנו המת. “היה לי ילד בן שלוש שנים, אך הוא מת בשבוע שעבר, אני צריך שמישהו יעזור לי למצוא מישהו שעוסק עכשיו בשיבוט בני אדם, בכל מקום בעולם”. פונה אחרת, ז'קלין ד', שואלת: “האם למישהו יש מידע איפה נעשה מחקר לנשים שהגיעו לגיל הפסקת הווסת, ועדיין רוצות ילד עם המטען הגנטי שלהן?”. נ' רסל מתוודה על רצונה לשאת הריון של עובר משובט, ומתעניינת איפה אפשר להתנדב למטרה זאת.

רנדי ויקר הקים את “קרן השיבוט האנושי” מיד לאחר ההודעה על המלטתה של דולי ב-,1997 ומפעיל אותה ממחשב בחדר האחורי של חנות לממכר מנורות עתיקות בווילג', מנהטן. הוא מקבל עשרות אי-מיילים בחודש מאנשים המבקשים להזמין שיבוט. “אנשים רבים חושבים ששיבוט כבר זמין”, הוא אומר. הוא מבלה שעות מדי יום בכתיבת תשובות, מסביר לפונים ששיבוט עוד לא מהווה אופציה לבני אדם, ומעודד אותם לנסות בשלב זה אפשרויות אחרות, כמו אימוץ. אך הוא גם דוחק בהם להצטרף למערכה שלו, במטרה לשכנע את הציבור לסגת מהתנגדותו לשיבוט אנושי.

“אני רואה בשיבוט תרופה לבדידות היסודית של כל אדם”, אומר ויקר. “רוב האנשים חשים מבודדים ובודדים מאוד. יש חוסר מוחלט בתקשורת בין הדורות. עם שיבוט, יהיו לנו משפחות הרבה יותר קרובות”.

אך מה יהיה על הילדים המשובטים, שואל הביו-אתיקאי האמריקאי ארתור קפלן. “אחת הבעיות עם שיבוט אדם היא, שהוא ייווצר בדמותו הביולוגית של אדם אחר, שחי לפניו. זה יוליד אצל אחרים ציפיות גדולות ממנו ותגובות חזקות מאוד למראהו, בעיקר בתרבות בעלת מודעות למראה כמו שלנו. האיש המשובט עלול לגלות שרובצת עליו מעמסה רגשית נוראה להיראות כמישהו שמבוגר ממנו בעשרים, שלושים, חמישים או שמונים שנה”.

רביצקי מוסיפה שאלה על הבעיות שעלולות להיווצר ביחסי המשפחה: “הגבולות הבין-דוריים ייטשטשו כאשר לא ברור מי הילד של מי ומה הם היחסים המשפחתיים שייווצרו כתוצאה מן השיבוט: 'אב' הוא בעצם 'תאום זהה' של 'בנו'; 'אם' יולדת את 'התאומה הזהה' שלה עצמה; 'סבים' יהיו ה'הורים' הגנטיים של 'ילדיהם'. הבלבול ביחסי המשפחה יחגוג”. ואיך ירגיש אב כאשר לידו תסתובב נערה שנראית כפי שאמה נראתה בצעירותה, כאשר התאהב בה?

לפעמים זה מצליח

עד כה שובטו כבשים, עזים, חזירים, עכברים, פרות, ארנבות וחתולה אחת. שיעורי ההצלחה משתנים ממין למין “והאמת היא”, אומר פרופ' סיידל, “שעוד לא ברור לנו מדוע לפעמים זה מצליח ולפעמים לא”. אך האם העובדה שאיש לא הצליח עד כה לשבט קופים, אחרי מאמצים רבים שהושקעו בכך, אינה מצביעה על כך שיהיה בלתי אפשרי לשבט גם בני אדם?

דון וולף אינו משוכנע בכך. “מההיבט הטכני, למעשה זה יהיה יותר קשה לשבט קופים מאשר בני אדם”, הוא אומר. “אין לנו מאות מעבדות העוסקות בטיפולי פוריות לקופים, בניגוד לניסיון הרב שנצבר עם בני אדם. חלק מהבעיות כבר נחקרות זמן רב בבני אדם, כמו כיצד לגדל את העובר, מה השיטה הטובה ביותר להעבירו לרחם”.

האם בוסילייה מוטרדת מכך שמומים המופיעים בשיעור גדול אצל החיות המשובטות יופיעו גם בעובר האנושי המשובט? “אנחנו נעקוב בקפדנות אחר התפתחות העובר. לא ייוולד תינוק חולה”, היא מבטיחה. אך רוב המדענים מטילים ספק ביכולתם של הראלים לממש את ההבטחה הזאת. “כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בשיבוט”, אומר ד”ר אמיר ערב ממכון וולקני. “חלק מבעלי החיים המשובטים נולדים במשקל גדול מהרגיל, אחרים עם פגמים בריאות, בלב ובמערכת הנשימה, יש פגמים בדנ”א, וברור שהבדיקות הקיימות לא יוכלו לגלות את כולם”.

רוב העוברים המשובטים כלל לא מגיעים לכך, משום שהם נפלטים מהרחם בהפלה טבעית. האם הנשים הפונדקאיות מודעות לסיכויים הגבוהים לעבור הפלה, או לאפשרות שיידרשו להפיל את העובר במקרה שיתגלו בו מומים? כן, אומרת בוסילייה, ומעבירה את שפופרת הטלפון לבתה, מרינה קוקוליוס, סטודנטית לאמנות בת ,23 שנבחרה לשמש כאחת הפונדקאיות. “אני חושבת שזה כל כך יפה, אני רואה בזה מתנה לאנושות”, אומר קוקוליוס. “תמיד רציתי ילד, אבל אף פעם לא היה לי זמן לזה”. *

ראל, לשעבר קלוד ווריליון, ליד דגם של העב”ם שבו נלקח לביקור קסום בפלנטה אחרת. התנועה שלו הקימה חברה לשיבוט בני אדם

* אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ