פרופ. אשד ופריצת הדרך בתוכנית החלל הישראלית

קטע מהספר “קוסמי הנשק” מאת יעקוב כץ ואמיר בוחבוט – מתוך פרק 4 “חוצפה ולוויינים” 

ב-7 ביוני 1981 המריאו שמונה מטוסי אף-16 משדה תעופה בסיני וטסו לעיראק, שבה הם הפציצו בהצלחה את הכור הגרעיני אוסיראק [אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון והאחרון, היה אחד מהטייסים שהשתתפו במבצע]. התקיפה הפתיעה את העולם. למרות שדאגותיה של ישראל בנוגע לתוכנית הגרעינית של עיראק היו ידועות היטב, איש לא העלה על דעתו שיש לישראל היכולת המבצעית להוציא אל הפועל תקיפה ארוכת טווח – אל עיראק ובחזרה.

המטוסים הישראליים טסו דרך המרחבים האוויריים הסעודי והירדני בדרכם אל הכור העיראקי. בשלב מסוים, כאשר הם טסו מעל מפרץ עקבה, הבחין בהם המלך הירדני חוסיין כאשר נפש שם ביאכטה שלו. הוא שם לב לסימונים הישראליים על המטוסים ופקד על צבאו לשלוח מיד התרעה לעיראק. אך ההתרעה מעולם לא הגיעה, ומטוסי חייל האוויר חמקו לתוך עיראק מבלי שיבחינו בהם.

העולם היה מוכה תדהמה, וגינויים לא איחרו לבוא, כולל גינוי מהבית הלבן. מטוסי האף 16 שנעשה בהם שימוש בתקיפה הגיעו לישראל לא מזמן. המטוסים נמכרו תחילה לאיראן, אבל לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 הציעה אותם ארצות הברית לישראל.

בהיותו נתון ללחצים להטיל סנקציות על ישראל, השעה הנשיא רונאלד רייגן את העברתם של מטוסי קרב נוספים לישראל, והסי.איי.אי גירש מלאנגלי את מנתחי המידע הישראליים. ארצות הברית גם פתחה בחקירה כדי לקבוע כיצד השיגה ישראל את מידע המטרות החיוני, אפילו לאחר שבקשתה לקבל תמונות לוויין נדחתה. סגן מנהל הסי.אי.איי בובי איינמאן הורה על בדיקה מיידית של כל התמונות שישראל ביקשה ושסופקו לה בששת החודשים הקודמים. בעוד על פי מדיניותו של קייסי, ישראל הייתה אמורה לקבל תמונות של איומים ישירים בפוטנציה, איינמאן גילה שהיא קיבלה למעשה תמונות של אזורים לא רק בעיראק, אלא גם בלוב, בפקיסטן ובמדינות אחרות המרוחקות מהמדינה היהודית.

איינמאן הזועם קבע שורה חדשה של אמות מידה, שהגבילו את העברת התצלומים לישראל אך ורק לאזורים שנמצאים ברדיוס של כ-1,000 קילומטר מגבולות המדינה. עדיין היה נתן להגיש בקשות לתצלומים של מטרות מרוחקות יותר, אבל על פי הקווים המנחים החדשים, מנהל הסי.איי.אי עצמו היה צריך לאשר אותן על בסיס שקילת כל מקרה לגופו.

מחאותיו של אריאל שרון שר הביטחון באותה תקופה, באוזני שר ההגנה קספר ויינברגר לא הועילו, וההגבלות החדשות של איינמאן נותרו בעינן.

בישראל השלים חיים אשד את מחקר אפשרות הביצוע והגיע למסקנה שלישראל ישנם כל הטכנולוגיה והידע הטכני הנחוצים לבניית לוויין משלה. עם הפעלת ההגבלות החדשות של הסי.אי.איי על העברת תמונות לוויין לישראל, פקידים שהתנגדו בתחילה לתוכנית של אשד, החלו לשנות את דעתם. אפילו הם הבינו שישראל זקוקה ליכולת בלתי תלויה. התלות בארצות הברית ערערה את הביטחון הלאומי של ישראל.

“אם אתה ניזון מפירורים של אחרים על פי הגחמה שלהם, הדבר מאוד לא נוח ומאוד קשה””, הסביר מאיר עמית, ראש אמ”ן והמוסד לשעבר. “אם יש לך יכולת עצמאית משלך, אתה מטפס מדרגה אחת גבוה יותר”.

התקיפה השנויה במחלוקת בעיראק החזירה לשולחן בארצות הברית את בקשתה של ישראל לגישה ישירה ללוויין. המצדדים בבקשה טענו שאילו לישראל הייתה גישה ללוויין, אולי היא הייתה נמנעת מתקיפת הכור בעיראק, מפני שאז לא היה אמצעי טוב יותר להבנת מה שהתרחש באמת באתר הגרעיני. המתנגדים להיענות לבקשה התריעו שגישה ללוויין תיתן לישראל את היכולת לתכנן תקיפות נוספות ברחבי האזור. המתנגדים חששו גם שאם ארצות הברית תעניק לישראל גישה ללוויינים שלה, הסובייטים יעשו זאת עבור הערבים.

כמה שבועות לאחר התקיפה המוצלחת על הכור העיראקי, כינס ראש הממשלה מנחם בגין ישיבה לדיון בעניין הלוויין. בגין היה אמור לאשר את התוכנית ולהקצות את התקציב הדרוש לה, או לקבור לעד את חלום הלוויין הישראלי.

זה היה הימור, שגיא נפגש לפני כן עם בגין. כראש אמ”ן הוא היה אחראי להערכות המודיעין הישראלי, ולעתים קרובות נפגש ביחידות עם ראש הממשלה. באחת מפגישות אלו העלה שגיא את רעיון הלוויין. בגין הקשיב אך השמיע אזהרה. ראשית, הוא דאג שישראל תיכשל, שהעולם יגלה זאת ושתדמית ההרתעה של ישראל תתרסק. שנית, הוא דאג שהעולם יראה בלוויין הישראלי איום או עוצמת יתר למדינה היהודית הקטנה. “תסתדר עם מה שיש לך”, אמר בגין לשגיא באותו הזמן.

כאשר נכנסו לפגישה ידעו שגיא ואשד שזו ההזדמנות שלהם. לכל הפחות, הם האמינו שגורל הפרויקט נמצא בידיים טובות ביותר וידעו שאם יש מנהיג ישראלי שיכול להבין את החשיבות האסטרטגית של פיתוח יכולת לוויין בלתי תלויה, בגין הוא האיש.

במהלך כל הקריירה שלו כלוחם מחתרת וכפוליטיקאי הטילה השואה צל ענקי על בגין. לעתים קרובות היא מצוטטת כמוטיבציה העיקרית שהביאה אותו אל קמפ דיוויד ב-1978, כדי לשאת ולתת על הסכם שלום עם מצרים. בדיונים רציניים שקדמו להפצצת הכור העיראקי ב-1981, פטר בגים לעתים קרובות את הביקורת על המבצע באומרו: “אני לא אהיה האיש שבתקופתו תתחולל שואה שנייה”. לימים הוא סיפר שכאשר מטוסי האף 16 היו באוויר ובדרך למטרתם, נדדו מחשבותיו אל השואה ואל הוריו.

בפגישה הציג אשד את רעיון הלוויין, ושגיא הביע את תמיכתו, תוך הענקת גיבוי לכך שישראל לא יכולה לסמוך עוד על בעלי ברית כמו ארצות הברית, אלא זקוקה לעצמאות. משם והלאה זה היה קרב על הישרדות. משתתפים נוספים בדיון, כמו הרמטכ”ל רפאל איתן הביעו ספקות, בטענה שתוכנית לוויינים ישראלית תהפוך לבזבוז משווע של משאבים וזמן שלצבא גם כך אין עודף שלהם. קצינים אחרים ניסו לשכנע את בגין להשקיע בפיתוח טיל שיוט מונחה במקום לבזבז כסף על משגר לוויינים.

אבל בגין היה סקרן. בעודו נמנע מלהיכנס לפרטים – טכנולוגיה בהחלט לא הייתה הצד החזק שלו – שאל ראש הממשלה כמה שאלות כדי להבטיח שהלוויינים ישחקו תפקיד מכריע בהגנתה של ישראל ושלא ייעשה בהם שימוש למטרות מסחריות גרידא. בגין אהב את מה ששמע: יכולת לוויין ישראלית בלתי תלויה התאימה לאמונתו הכוללת שפחות מ-40 שנה אחרי השואה ישראל אינה יכולה להפקיר את גורלה בידי אחרים.

אותה אידיאולוגיה גרמה לו לאשר את תקיפת הכור העיראקי, למרות ההתנגדות החריפה מצד ארצות הברית ואירופה. אם השואה לימדה את בגין משהו, הרי זה שליהודים אסור לסמוך אף פעם על מישהו אחר, אפילו על ידידם טובים, כאשר מדובר בדבר בסיסי כמו הבטחת הישרדותם. “זה יהיה מימוש הגניוס היהודי, שיש לו היכולת לעשות דברים נפלאים”, אמר בגין לאשד. “צא לדרך”.

אשד קם על רגליו ויצא מהחדר, ובגין ושאר המשתתפים עברו לדון בנושאים נוספים שעל סדר היום. הם לא יכלו לדעת אז עד כמה כביר היה הצעד שבו נקטו ועד כמה הוא יתרום להבטחת עתידה של ישראל כמעצמת על צבאית.

ראו עוד בנושא באתר הידען:

• כחול ולבן בחלל א’ – על ראשיתה של תעשיית החלל בישראל
• כחול ולבן בחלל ב’ – סוכנות חלל קטנה ותעשיה גדולה
• כחול ולבן בחלל ג’ – אישי מפתח בתוכנית החלל הישראלית ומגמות לעתיד
• 20 שנה לשיגור אופק 3 – לוויין הצילום הצבאי הראשון שהדהים בביצועיו אפילו את מפתחיו
• עידן הלוויינים הזעירים / פרופ’ חיים אשד
• “ישראל יכולה וצריכה להיות מובילה עולמית בלוויני תקשורת אינטרנטית זעירים ונמוכים”