הקולות שבעלי חיים משמיעים שונים בצורה מהותית מהשפה האנושית שמאפשרת לדבר ולקרוא. האם הדיבור התפתח מתכונה המכונה ברבור שנצפתה אצל קופי הג’לדה? צפו בסרטון ואל תשכחו להפעיל רמקולים
מאת:יונת אשחר ונעם לויתן
אחת המשמעויות הפילוסופיות של תיאוריית האבולוציה של דרווין וואלאס היא נישול בני האדם מהמקום שבו בעצם מעולם לא היו – המקום של נזר וסיבת הבריאה. משמעות זו הבהירה את הקשר העמוק שלנו לכל בעלי החיים, והיצורים החיים בכלל, שמסביבנו.
כן, יש לנו תכונות המיוחדות לנו (כמו לכל מין-ביולוגי אחר), אך לכל התכונות האלו יש ניצנים ומקבילים, גם אם שונים במקצת, אצל קרובינו. למשל, אנו יכולים להזיז את אצבעותינו בזריזות ובדייקנות רבה יותר משל כל פרימט אחר, אך אפשר בקלות לראות שידינו התפתחו מאותו מקור שממנו התפתחו ידי הקופים וקופי האדם.
>> מגזין גליליאו במתנה! לחצו כאן לקבלת ההטבה
מוצא השפה
בעשרות השנים האחרונות, מחקרים רבים, בעיקר על קופים וקופי אדם, הראו שמה שנחשב בעבר לנחלתם הבלעדית של בני האדם, כמו למשל שימוש בכלים, נמצא בצורתו הבסיסית גם אצל בעלי חיים אחרים. אך יש תחום אחד שבו אנחנו שונים מאוד מכל בעלי החיים, אפילו הקרובים אלינו ביותר. השוני גדול עד כדי כך שיש ויכוח סוער כיצד התכונה הזו התפתחה – לא ברור כלל מהם המקבילים לה אצל הקופים וקופי האדם. התכונה הזו היא המאפשרת לנו לדבר, ולכם לקרוא את המילים שאנו כותבים: השפה.
כמובן, בעלי חיים רבים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות. כלבים נובחים, סוסים צוהלים, ואנחנו מכירים אישית כמה חתולים שלעתים רחוקות שותקים. אלא שהקולות שבעלי חיים משמיעים שונים בצורה מהותית משפה אנושית, גם מבחינת המורכבות וגם מבחינת השימוש. תקשורת קולית בין בעלי חיים לא מראה מאפיינים של תחביר, המצויים בכל השפות האנושיות, ויש דוגמאות מעטות מאוד (שעדיין נמצאות במחלוקת) לקולות המציינים אובייקטים מסוימים, בניגוד לקולות המושמעים בתגובה לפחד, התרגשות וכו’. קולות בעלי חיים בדרך כלל גם אינם מציגים שוֹנוּת גיאוגרפית כמו זו הקיימת בבני אדם.
מסיבות אלו חוקרים רבים סבורים שצורת התקשורת שממנה התפתחה השפה האנושית אינה כלל תקשורת קולית, אלא מחוות גוף (כולל תנועות ידיים) או הבעות פנים. מחקרים הראו שמחוות גוף של שימפנזים, למשל, נוטות להראות שונות גיאוגרפית ומורכבוּת יותר מאשר הקולות שהם משמיעים. חוקרים אחרים מחזיקים בדעה שמקור השפה הוא בכל זאת קולי.
עוד בגליליאו:
* האם בעתיד נוכל להפוך פסולת נייר לדלק ידידותי לסביבה?
* בניין המגורים הראשון בעולם שהאנרגיה שהוא צורך מופקת משמש ומאצות
מחקר שהתפרסם לאחרונה במגזין Current Biology מספק עדויות חדשות התומכות בגישה הראשונה. אחת מהבעות הפנים הנפוצות ביותר בקרב קופים וקופי אדם היא מצמוץ שפתיים: פתיחה וסגירה מהירה של הפה במשך כמה שניות. זוהי מחווה ידידותית, הנעשית בדרך כלל כאשר שני פרטים ניגשים זה לזה במטרה לשחק או לבצע גרוּמינג (פעולות טיפוח שבעלי חיים, בעיקר פרימטים, עושים זה לזה). אצל רוב מיני הקופים וקופי האדם לא מושמע שום קול בזמן מצמוץ השפתיים. למרות זאת, המחווה הזו משכה את תשומת הלב של חוקרים המתעניינים במוצא השפה, שכן תנועות השפתיים דומות בצורתן לתנועות שאנו מבצעים בשעת דיבור. לעומת זאת, כאשר קופים משמיעים קולות, הם לרוב אינם מזיזים את שפתיהם או את לשונם.
ת’ור ברגמן (Bergman) מאוניברסיטת מישיגן שבארצות-הברית חקר קופי ג’לדה (Theropithecus gelada) – קופים גדולים ומרהיבים למראה, אשר חיים בערבות אתיופיה. קופי הג’לדה חיים בקבוצות גדולות, ובניגוד לרוב מיני הקופים מבלים את זמנם על הקרקע. המיוחד בקופים אלו הוא שכאשר הם ממצמצים בשפתיהם, הם משמיעים קול, שברגמן מכנה Wobble או בירבור. קול זה שונה מקולות קופים אחרים בכך שהוא מופק בעזרת הזזת השפתיים, בדומה לדיבור אנושי. גם ניתוח התדירויות של הקול הזה מראה דמיון גדול בינו ובין המאפיינים של דיבור. הבירבור ייחודי לקופי הג’לדה ואינו מופיע אפילו אצל מיני הקופים הקרובים אליהם ביותר, קופי הבבון.
האם הבירבור הוא הצעד הראשון בהתפתחות השפה? איש אינו חושב שקופי הג’לדה עשויים לפתח שפה מורכבת ומתוחכמת בעתיד הנראה לעין, אך העובדה שהם לא רק משמיעים קולות בצירוף למצמוץ השפתיים אלא שהקולות האלו דומים כל כך לקולות דיבור, מחזקים את התיאוריה שהשפה שלנו התפתחה לא מהתקשורת הקולית הנפוצה אצל קרובינו, אלא מהוספת קול להבעת פנים נפוצה. ייתכן שהדרך למורכבות הנפלאה של השפה האנושית נפתחה לפנינו כאשר למדנו להשמיע קול ולהזיז את השפתיים בעת ובעונה אחת.
צפו בבירבורים ובמצמוצי השפתיים:
