לשמר את איינשטיין

מפעל השימור של כתבי אלברט איינשטיין מאפשר הצצות נדירות לכל תחומי חייו – המדעיים והאישיים. על פרויקט שימור כתביו של איינשטיין

יששכר אונא | מגזין גליליאו

במפעל הכתבים עלינו לקבוע את התאריך. לעתים קרובות אין אלה משימות פשוטות – איינשטיין לא טרח לכתוב תאריך, אלא הסתפק בכתיבת היום בשבוע

האם אין אנו יודעים הכל על איינשטיין? לא ולא! בעבודת העריכה של מכתביו מתגלות עובדות חדשות ומעניינות ולעתים אף משעשעות. אנו מגלים נושאים מדעיים שהעסיקו את איינשטיין מבלי שידענו על כך. מכתבים שונים מגלים פנים בלתי מוכרות של איינשטיין האיש, ועובדות שלא ידענו מחייו.

לאחר שאתאר את הפרויקט הגדול של עריכת כתביו, אביא כמה דוגמאות המתייחסות לשנה אחת, 1920-1921, שנה מעניינת וחשובה בחיי איינשטיין, עת היה בן 41.

פרולוג

לפני כמה שנים, בעודי יושב במערכת של כתבי איינשטיין בקלטק שבפסדנה, קליפורניה, וקורא את מכתביו, נתקלתי במכתב מברלין שנשלח אל ידידו הטוב ביותר, הפיזיקאי פאול אהרנפסט (Ehrenfest) היושב בליידן, הולנד, והנה מעט מתוכנו: “קיבלתי את 10,000 המארקים [חודש לפני כן קיבל איינשטיין סכום זהה. י.א.]. החשבון הוא אפוא כזה: מחיר הפסנתר [שקנה איינשטיין לאהרנפסט. י.א.] 16,500 מארק. האריזה, ההובלה ורישיון היצוא – 239 מארק. נותרו אצלי 111 מארק שאנצל לקניית הכינורות שביקשת…” (2.2.1920).

ניסיתי להבין את החשבון הפשוט הזה ולא הצלחתי מפני שאין הוא נכון. ירדתי למרתף ועיינתי במכתב המקורי, בהנחה שהקלדנית טעתה בהעתקה, אך לא – הטעות אכן נעשתה במקור.

המשכתי בעבודתי תוך רגשות תסכול עד שמצאתי את תשובתו של אהרנפסט (8.2.1920). המכתב פותח בציטוט מירחון בריטי: “חשבנו, שהמרחב ישר ואוקלידס אמת ויאמר אלוהים: יהי איינשטיין, והכל התעוות”, ובהמשכו: “צחקנו צחוק גדול על החשבון המבריק שלך… אכן ‘אלוהים אמר יהי איינשטיין והכל התעוות'”. למקרא דברים אלה יכולתי שוב לישון בשקט [אגב, ניתן להבין את פשר הטעות אם משמיטים 0 מן המספרים הגדולים, י.א.].

זו דוגמא קטנה להפתעות המשעשעות והמעניינות שאנו מגלים תוך כדי עריכת הכתבים.

בהמשך אסקור בקצרה את תולדות ארכיון איינשטיין ואת המפעל לעריכה ולפרסום כל כתביו.

ארכיון איינשטיין (AEA)

לאיינשטיין לא היה כל עניין בשמירת העתקי מכתביו. למזלנו הקפידו רבים אחרים לשמור את מכתביו. מילבה, אשתו הראשונה, שמרה את כל מכתבי האהבה שלו וכן את כל מכתביו האחרים לה ולבניהם. הן אלזה, אשתו השנייה, והן בנותיו החורגות, אילזה ומרגוט שחיו אתם, שמרו בנאמנות על כל מכתביו. כך עשו גם חברים ועמיתים רבים. כמו כן נשתמרו מחברות של רשימותיו מקורסים שלמד וכן מקורסים שהוא עצמו הכין.

ככל שהתפרסם יותר, כך ניתנה תשומת לב רבה יותר לשימור כתביו (כולל טיוטות) ומכתביו.

בשנת 1927, שמונה שנים לאחר שזכה לפרסום עולמי עקב התצפיות שאישרו את תורת היחסות הכללית, שכר איינשטיין מזכירה צעירה, שהקדישה את כל חייה לאיש ולארכיון שלו. שמה היה הלן דוקאס (Dukas): היא לא נישאה מעולם, גרה עם בני משפחת איינשטיין בביתם והפכה לבת משפחה ממש. תחילה גרה איתם בברלין, היגרה עמם לארצות הברית וגרה איתם בפרינסטון. דוקאס סידרה, תייקה ואירגנה כל מכתב וכל מסמך בקפדנות ובמסירות במשך 55 שנה (!) עד לפטירתה בשנת 1982, דהיינו עוד 27 שנים לאחר מותו של איינשטיין, ובזכותה קיים הארכיון הנפלא.
בתאריך 1.3.1925 (חודש לפני פתיחתה הרשמית של האוניברסיטה העברית) כתב איינשטיין את צוואתו הראשונה. כבר בצוואה זו הוא מצווה את כל ספריו וכתביו ל”ספריה בירושלים”. בשנת 1950, חמש שנים לפני מותו, ערך את צוואתו האחרונה שבה ציווה חד-משמעית את כל ספריו, כתביו וכל נכסיו הרוחניים, כולל זכויות היוצרים, לאוניברסיטה העברית בירושלים. אין ספק, איינשטיין אהב את האוניברסיטה (גם כאשר כעס על ראשיה) שלמענה פעל כה הרבה (וראו מאמרו של חנוך גוטפרוינד). באותה צוואה מינה איינשטיין את הלן דוקאס ואת עורך דינו ד”ר אוטו נתן למנהלי העיזבון.

הארכיון הכיל אז כ-40,000 מסמכים. חודשים ספורים לאחר מותה של דוקאס הועבר הארכיון, תחת שמירה קפדנית, מן הבית בפרינסטון אל האוניברסיטה בירושלים: מאז הוא שוכן כבוד במרתפי הספריה הלאומית בגבעת-רם. אולם, לפני ההעברה הוכנו שני עותקים מלאים של כל הארכיון. האחד נשאר באוניברסיטת פרינסטון והשני נודד (ראו בהמשך).

מפעל כתבי איינשטיין (EPP)

בשנת 1971 נחתם הסכם בין הוצאת הספרים של אוניברסיטת פרינסטון (PUP) למנהלי העיזבון, נתן ודוקאס, לפיו מקבלת ההוצאה את זכויות העריכה והפרסום של כל כתבי איינשטיין.

הכרך הראשון של הכתבים הופיע בשנת 1987 (!). מה קרה במהלכן של 16 השנים שעברו? כעשר שנים נמשכו ההתנצחויות בבתי המשפט בין נתן ודוקאס מצד אחד ועורכי הכתבים, שנתמנו על-ידי PUP, בצד השני. הראשונים דרשו זכות התערבות פעילה ומלאה בהליכי העריכה. כוונתם בדרישה זו היתה הפעלת צנזורה: הם רצו לחסום את הפרסום של מסמכים המתייחסים לעניינים אישיים (ולעתים אף אינטימיים) מחיי איינשטיין. העורכים, מצדם, עמדו על כך שאוסף הכתבים יכלול כל מסמך השופך אור על איינשטיין המדען ועל איינשטיין האדם. לבסוף פסק בית המשפט לטובת העורכים והעריכה יצאה לדרך.
קשה במיוחד הוא הפענוח של הנוסחאות המתמטיות המסובכות מתוך כתב היד. לרוב נדרשות גם הבהרות לגבי התוכן הפיזיקלי של המסמכים

בשנת 1985, כשהכרך הראשון היה מוכן לדפוס, קרה דבר חשוב. אחד העורכים גילה בפגישה אקראית שאוסף גדול של מכתבי איינשטיין, מהם מכתבי אהבה רבים למילבה, שמור בידי בן משפחה. היה ברור שיש לעכב את פרסום הכרך הראשון עד שניתן יהיה לכלול את המכתבים הללו. כך אירע שהכרך יצא בשנת 1987.

מאז נמשכת עבודת העריכה והפרסום באופן סדיר ומוצלח. בשנים הראשונות ישבה המערכת בבוסטון, עירו של הפרופסור לפיזיקה ג’והן סטאצ’ל (Stachel) שהיה העורך הראשי. בשנת 2000, לאחר שהופיעו שבעה כרכים, עברה המערכת לקלטק בפסדנה שבקליפורניה, מקום שבו מכהנת דיאנה בוכוואלד (Buchwald), העורכת הראשית החדשה, כפרופסור להיסטוריה של המדע. באותה שנה הצטרף לַמערכת בקליפורניה כותב שורות אלו כיועץ ועורך-אורח.

כאמור, את המערכת מלווה עותק אחד של הארכיון. איינשטיין עצמו אהב את המקום וביקר בו במשך כמה חורפים עוד בהיותו בגרמניה. האקלים החם, האירוח והאווירה האנושית החופשית והפתוחה קסמו לו.

מדי יום מתגלים כתבים נוספים

כאז גם היום ממשיך הארכיון לגדול ולצמוח. מסמכים חדשים, רבים מהם בעלי חשיבות, מתגלים כמעט מדי יום באוספים פרטיים ובארכיונים שונים בעולם. לעתים, המסמכים (או צילומיהם) נתרמים לארכיון איינשטיין על-ידי בעליהם. לפעמים הם מתגלים כאשר הם מוצגים למכירה בבתי מסחר או במכירות פומביות.

לפני כשנתיים ניתן פרסום לאוסף גדול של מכתבים פרטיים שכתב איינשטיין לבני משפחתו. בתו החורגת של איינשטיין, מרגוט, תרמה את האוסף לפני כ-27 שנים, בתנאי שייפתחו לקריאה עשרים שנה לאחר מותה. היא נפטרה בשנת 1986. כיום מונה ארכיון איינשטיין כ-55,000 מסמכים.

עד כה הופיעו בדפוס 10 כרכים של כתבי איינשטיין. הכרכים 11 ו-12 נמצאים בדפוס.

הכתבים מתפרסמים בסדר כרונולוגי. יש כרכים נפרדים לפרסומים וכתבי יד (של מאמרים והרצאות), מחד גיסא, ולמכתבים, מאידך גיסא. 12 הכרכים מכילים את כל הכתבים עד שנת 1921 (כולל), דהיינו עד גיל 42; נותרו עוד 34 שנות חיים. מעריכים שהמפעל יסתיים עם 35 כרכים, בעוד כ-25 שנה.

להלן רשימת הכרכים שהופיעו (כ – כתבים, מ – מכתבים):

כרך 1 – השנים המוקדמות 1879 – 1902; כרך 2 – השנים בשווייץ 1900 – 1909 (כ); כרך 3 – השנים בשווייץ 1909 – 1911 (כ); כרך 4 – השנים בשווייץ 1912 – 1914 (כ); כרך 5 – השנים בשווייץ 1902 – 1914 (מ); כרך 6 – השנים בברלין 1914 – 1917 (כ); כרך 7 – השנים בברלין 1918 – 1921 (כ); כרך 8 – השנים בברלין 1914 – 1918 (מ); כרך 9 – השנים בברלין 1919 – 1920 (מ); כרך 10 – השנים בברלין 1920 (מ); כרך 11 – אינדקס לכרכים 1 – 10 ; כרך 12 – השנים בברלין 1921 (מ).

עוד יום במפעל

במפעל הכתבים עובדים פיזיקאים, היסטוריונים וצוות טכני. מה אנו עושים במערכת המפעל? ראשית, חייבים לזהות בוודאות את שולחו של המסמך ואת המקבל. שנית, יש לקבוע את התאריך. לעתים קרובות אין אלה משימות פשוטות – איינשטיין לא טרח לכתוב תאריך, אלא הסתפק בכתיבת היום בשבוע.

לאחר מכן נבחרים המסמכים שיש לפרסמם. מכתבים בעלי תוכן טריוויאלי (כגון התדיינות עם הוצאה בדבר שכר סופרים) רק מוזכרים ב”יומן” שבסוף כל כרך. אנו נותנים תיאור פיזי של כל מסמך (כתב-יד, מכונת כתיבה, חתום אישית וכו’). לאחר מכן מוסיפים הערות הבהרה והסבר, שבהן מושקעת עבודה רבה. לפעמים נדרש מחקר של ממש כדי להאיר מכתב או קטע במאמר של איינשטיין.

בהערות יש מידע על המכותבים וכן על אישים הנזכרים במכתבים. ניתנת הפנייה למכתבים אחרים רלבנטיים וכן למאמרים או לחומר מדעי אחר הקשורים לנושאים הנזכרים במסמך. נותנים הבהרות על הרקע ההיסטורי למכתבים (כאן נעזרים רבות בעיתונים מאותם תאריכים). לעתים קרובות יש הפנייה למסמכים ששמורים בארכיונים אחרים ברחבי העולם.

כמו כן אנו כותבים מבואות מקיפים לקבוצות של מסמכים הסובבים כולם סביב נושא מרכזי אחד (מדעי , פוליטי או אישי), לדוגמא: מכתב אל הפיזיקאית הצעירה ליזה מייטנר (Meitner) מתאריך 24.7.1921 . מייטנר היא זו שגילתה כעבור 17 שנה את תופעת הביקוע הגרעיני.

אני עצמי עובד בעיקר על מסמכים בעלי תוכן מדעי. קשה במיוחד הוא הפענוח של הנוסחאות המתמטיות המסובכות מתוך כתב היד. לרוב נדרשות גם הבהרות לגבי התוכן הפיזיקלי של המסמכים. אני נהנה, כמובן, לקרוא גם מכתבים בעלי אופי אישי. המסמכים עצמם מתפרסמים בשפתם המקורית (בגרמנית לרוב). המבואות, הכותרות וכל ההערות הן בשפה האנגלית. לכל כרך נספחת חוברת שבה תרגומי המסמכים לאנגלית.

שנה בחיי איינשטיין
עד 1920-1921 היתה ההתכתבות עם איינשטיין מועטה יחסית. בשנה זו היא גדלה עד כדי התפוצצות – כרך שלם אינו מספיק למכתבים

בכרכים 10 ו-12 מכונסת ההתכתבות משנת 1920-1921, אחת השנים המיוחדות בחיי המדען. בשנת 1919 אושרה בתצפיות עובדת ההתעקמות של קרן אור העוברת בקרבת השמש. המדידות התאימו לניבוי של איינשטיין בתורת היחסות הכללית. מיום פרסום התצפיות (בנובמבר 1919) הפך איינשטיין למדען המפורסם בעולם. איינשטיין עצמו היה אומר שמאז הפך מודל לצלמים… תוצאות מהפך זה בחייו לא איחרו לבוא.

ראשית, עד שנה זו היתה ההתכתבות עם איינשטיין מועטה יחסית (כ-10 שנים נכללות בכרך אחד, בממוצע). עתה היא גדלה עד כדי התפוצצות – כרך שלם אינו מספיק למכתבי שנה אחת. רשימת המכותבים כוללת את כל גדולי הפיזיקאים (רובם – בעלי פרסי נובל, כגון נילס בוהר, מקס פלאנק, והכימאי פריץ האבר) וכן פילוסופים (קסירר, שליק, רייכנבך), סופרים (רומן רולן, סטפן צווייג), מדינאים, מנהיגי הציונות, ראשי אוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית וכמובן – ידידים ובני משפחתו הקרובים והרחוקים.

שנית, מרגע שהתפרסם הפך איינשטיין למטרה מרכזית לחִצי האנטישמים בגרמניה. כנס מפורסם שאורגן (אוגוסט 1920) על-ידי “האגודה למדע טהור” תחת כותרת מדעית, לכאורה, נגד תורת היחסות הכללית התקיים באולם הענק של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. בכנס זה האשימו את איינשטיין ביצירת תיאוריה שטותית, בפלגיאריזם ובקידום פרסומו באמצעים זולים של קשרים עם אילי העיתונות היהודים.

איינשטיין עצמו נאלץ לבטל הבטחה שנתן לפיזיקאי הנודע ארנולד זומרפלד (Sommerfeld) להרצות באוניברסיטת מינכן, מאחר שנודע לו שסטודנטים אנטישמיים זוממים מהומות בזמן ביקורו המיועד. כך כתב לזומרפלד ידידו (27.9.1921): “הפעם אני כותב בלב כבד. אמירת ‘לא’ אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, בפרט אם מדובר בהפרת הבטחה… לא אבוא להרצות אצלכם כפי שהבטחתי. מזה זמן מה מזהירים אותי חבריי לשמור מרחק מקן-הצרעות האנטישמי הזה.”

התוצאה השלישית של פרסומו העולמי, ואולי המשמעותית בחייו, היתה השאיפה של מנהיגי הציונות, ובראשם חיים ויצמן, לגייסו לטובת העניין הציוני. ויצמן הבין שהדרך הטובה ביותר להשיג שיתוף פעולה מצדו היא להפעילו למען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. בכך הצליח, כפי שכבר ראינו, מעל ומעבר לכל ציפיותיו. איינשטיין הסכים ללַוות את ויצמן ומנהיגים ציונים אחרים למסע התרמה בארצות הברית (שהוא קרא לה “דולאריה”) בחודשים מרץ-מאי 1921. היה זה ביקורו הראשון באמריקה, ומעבר לחשיבות הביקור לעניין האוניברסיטה העברית היה זה עבורו “גילוי אמריקה”. הוא אהב את האווירה החופשית והידידותית שמצא שם. ביקור זה סלל את הדרך להגירתו לשם כעבור תריסר שנים.


ניסוי וטעייה: התכתבות מדעית

למרות ההתקפות האנטישמיות, הנסיעה המתישה לאמריקה והעומס הכבד של המכתבים, איינשטיין לא פסק לרגע מחשיבה עמוקה ומטרידה על הבעיות הפתוחות של הפיזיקה. אנו למדים על כל אלו מפרסומים שפרסם באותה תקופה, אך הרבה יותר ממכתביו לידידיו אנשי המדע המובהקים. במיוחד לאנתון לורנץ (Lorentz) ולפאול אהרנפסט בהולנד, לארנולד זומרפלד במינכן ולמקס בורן (Born) בפרנקפורט (ולאחר מכן בגטינגן) שבגרמניה. במכתבים אלו אני עוסק כיועץ המערכת. הנה שלוש דוגמאות מפתיעות לשלוש בעיות חשובות שהטרידו את איינשטיין – מוליכות על, מגנטיות אטומית ותורת הקוונטים.
מוליכות-על

בטמפרטורות נמוכות מאד הופכים חומרים מסוימים למוליכי-על, כלומר מוליכים זרם חשמלי ללא כל התנגדות. בשנת 2007 ראה אור מאמר של טילמן סאואר (Sauer) שכותרתו: “אלברט איינשטיין והתיאוריה המוקדמת של מוליכות-על”. אפתח בציטוט מן התודה שבסוף המאמר: “מאמר זה חייב את קיומו לגילויו של יששכר אונא, שגילה קטעים ביומניו של פאול אהרנפסט…”. היתה זו הפתעה! לא ידענו שאיינשטיין היה מוטרד מאי הבנת תופעה מיוחדת ומדהימה זו.
איינשטיין נאלץ לבטל הבטחה שנתן לפיזיקאי הנודע ארנולד זומרפלד להרצות באוניברסיטת מינכן, מאחר שנודע לו שסטודנטים אנטישמיים זוממים מהומות בזמן ביקורו

במקרה, תוך עיון ביומניו של אהרנפסט (רישומים קצרים בכתב-יד מקושקש, שנועד רק לו עצמו) מצאתי הערה:”מתוך מכתב של איינשטיין 9.12.1920 …”. כששאלתי את העורכים הוותיקים היכן המכתב הזה שאהרנפסט מצטט מתוכו, התברר שזה אינו מוכר כלל.

עבודה בלשית הובילה אל טיוטה של המכתב, בכתב ידו של איינשטיין, על צדו האחורי של מכתב שמוען אליו. אותן הנוסחאות המצוטטות ביומן אהרנפסט והמופיעות בטיוטה נראות גם, הפלא ופלא, בתצלום ידוע (מאוקטובר 1920) שבו נראה איינשטיין במפגש עם גדולי הפיזיקאים המומחים במגנטיות, ובהם גם מגלה מוליכות-על (בשנת 1911, בכספית שקוררה בהליום נוזלי) קמרלינג-אונס (Kamerlingh Onnes), בליידן שבהולנד. בתצלום נראים המומחים ניצבים מול לוח שחור ועליו הנוסחאות.

במכתבו לאהרנפסט, וכנראה גם באותו מפגש בליידן, הציע איינשטיין ניסוי חדש להבהרת אופייה של התופעה. הוא לא הצליח להסביר את מוליכות-על. כמוהו נכשלו רבים וטובים בעשרות השנים הבאות. ההסבר הקוונטי ניתן לבסוף על-ידי שלושה פיזיקאים – ברדין, קופר ושריפר (Bardeen, Cooper, Schrieffer) בשנת 1956, שנה לאחר מותו של איינשטיין ו-45 שנה לאחר גילוי התופעה. השלושה זכו על כך בפרס נובל.

מגנטיות אטומית

שנים אחדות לפני כן חישב איינשטיין את הקשר בין המומנט המגנטי של אטום לבין התנע הזוויתי שלו, בהנחה הפשוטה והקלאסית שהמומנט המגנטי נובע מן הזרם האמפרי של תנועת האלקטרונים סביב גרעין האטום. הוא מצא את הנוסחה:M=(e/2mc)J . (M – מומנט מגנטי, e – מטען האלקטרון, m – מסת האלקטרון, c – מהירות האור, J – התנע הזוויתי ). ובקיצור: M=gJ .

הקבוע g, הנותן את היחס בין המומנט המגנטי לתנע הזוויתי, ידוע בשם “היחס הגירומגנטי”. איינשטיין גם תכנן ניסוי למדידת g וביצע אותו ביחד עם הפיזיקאי ההולנדי וונדר דה-האז (de Haas). הם מצאו התאמה מספרית טובה עם הנוסחה שחישב. אולם מדידות שנעשו באותה עת בארצות הברית הצביעו על ערך כפול משלו עבור g (דהיינו: g=e/mc ).

לזכותו של איינשטיין ייאמר שהוא האמין דווקא לניסויים של האמריקאים, אף על פי שסתרו את מדידותיו שלו. בהתכתבות מסוף 1920 ותחילת 1921 עם זומרפלד הוא מביע את דעתו שישנה סיבה עמוקה ביותר לפער בין חישוביו התאורטיים לבין המדידות של האמריקאים. בתגובה לניסיונות של זומרפלד ועוזריו להסביר את הפער הוא כותב (13.7.1921): “אינני מאמין להסבריכם… השטניות היא עמוקה יותר.” ההסבר התגלה רק כעבור חמש שנים עם גילוי הספין של האלקטרון והשילוב של תורת היחסות עם תורת הקוונטים על-ידי הפיזיקאי הבריטי פאול דיראק (Dirac).

ניסויים להבנת תורת הקוונטים

איינשטיין עצמו מודה במאמרים ובמכתבים רבים שהבנת מהות האור מענה אותו יותר מכל בעיה אחרת שבה עסק

איינשטיין היה האדם הראשון שהאמין בקיומם של חלקיקי אור (פוטונים), כבר בשנת 1905. מנגד עמדו רוב הפיזיקאים בדורו, ובהם הגדולים כמו נילס בוהר ומקס פלאנק, שלא האמינו בכך. נדרשו להם כ-20 שנה נוספות כדי להשתכנע בנכונות רעיון הקוונטים של האור – התנהגות האור כגל אלקטרומגנטי, לפי תורת מאקסוול, הקשתה מאוד על הבנת אופיו הקוונטי.

איינשטיין עצמו מודה במאמרים ובמכתבים רבים שהבנת מהות האור מענה אותו יותר מכל בעיה אחרת שבה עסק, וזו אכן המשיכה להטרידו ולענותו עד סוף ימיו. בשנת 1921 הגה והציע שני ניסויים שונים שאמורים היו להכריע בין תורת הגלים של מאקסוול לבין תורת הקוונטים – תיאור האור כאוסף של חלקיקים (פוטונים). במכתב לזומרפלד (4.1.1921) הוא כותב: “אני סקרן נורא לדעת מה תהיה התוצאה [של הניסוי הראשון שהציע לבצע. י.א.]. עליי להודות בגילוי לב – אינני יודע מה אני מעדיף. אבוי, הקונפליקט בין חלקיקי אנרגיה לבין שדה גלים עדיין לחלוטין ללא פתרון”.

היום אנו יודעים שתורת הקוונטים מקבלת את הדואליות כעובדה קיימת. השאלה “האם האור הוא גל או מטח חלקיקים?” אינה חוקית! איינשטיין כותב לארבעת ידידיו הפיזיקאים על הניסויים שהוא מציע ואף עומד לבצע. אהרנפסט, וביתר שאת – לורנץ, מנסים להעמיד אותו על טעותו. הרי הוא עצמו, בשיחות בעל פה, כבר השלים עם הדואליות.

כך כותב לורנץ לאיינשטיין (13.11.1921): “הרי זה היית אתה שהסברת לי שתהליך קרינה בודד [שבו נפלט פוטון אחד. י.א.] מורכב מגל חלש ביותר, הנותן את הרקע ההסתברותי [לגילוי הפוטון. י.א.]. הגל הזה כפוף לכל חוקי הגלים הקלאסיים [המתבטאים בתופעות של עקיפה, התאבכות וכו’. י.א.] אבל יתגלה אך ורק חלקיק אחד. לאחר שהתהליך הבודד יחזור ויתרחש מספר רב של פעמים תתגלה תמונת ההתאבכות (או כל תופעה גלית אחרת) באופן סטטיסטי.”.

שימו לב, לורנץ מצטט את איינשטיין: השנה היא 1921. הרעיון המצוטט דומה מאד לתורת הקוונטים של שרדינגר (Schrödinger), שהגה את רעיון פונקציית הגל של האלקטרון הבודד, ולפירוש ההסתברותי שנתן לה מקס בורן. אך אלו פורסמו לראשונה משנת 1925 ואילך – איינשטיין הקדים אפוא את אבות מכניקת הקוונטים בשנים אחדות.

חודשים ספורים לאחר מכן נתן לורנץ סדרת הרצאות בקלטק בהן חזר על רעיונותיו של איינשטיין, אך לורנץ הדגיש ביושרתו הנפלאה: “הרשו לי להציג בפניכם רעיונות בדבר הסתירה לכאורה שבין התופעות הגליות של האור, מחד גיסא, והשערת קיומם של חלקיקי אור, מאידך גיסא. אקדים ואומר שהקרדיט על כל מה שאמין ברעיונות הללו מגיע לאיינשטיין. אך, מאחר שהם מוכרים לי רק משיחות ומשמועות, אני נוטל אחריות מלאה על כל מה שאינו משביע רצון בהם”.

התכתבות שאינה מדעית

אסיים בשתי דוגמאות משעשעות של התכתבויות אחרות.

הפרס של “סיינטיפיק אמריקן” – במכתב לאיינשטיין כותב לורנץ (10.9.1920): “האם קראת כבר שניתן עכשיו להרוויח כסף מתורת היחסות?”. לורנץ מתייחס למודעה שהתפרסמה בעיתון המדע הפופולרי “סיינטיפיק אמריקן”. במודעה מכריז העיתון על תחרות ועל פרס בסך של 5000 דולר [סכום אדיר בימים ההם. י.א.] שיינתן למאמר הטוב ביותר על תורת היחסות. “בטוחני, שהשופטים יהיו נבונים דיים לבחור מאמר מפרי עטך אם תשלח להם מאמר כזה”, כותב לורנץ.

איינשטיין עונה: “דבר התחרות כבר נודע לי ישירות מתורם הפרס ומיד החלטתי שאני לא אהיה בעניין הזה. אינני אוהב לרקוד סביב עגל הזהב. חוץ מזה, כישרונותיי כה דלים…”

פרשת אלכסנדר מוסקובסקי – באותה שנה (1921) עמדה להתפרסם הביוגרפיה הראשונה של אלברט איינשטיין (שהיה בסך הכל בן 42!). מחברה, אלכסנדר מוסקובסקי, היה עיתונאי יהודי שהיגר לברלין ממזרח אירופה, וכן היה אדם פיקח ומוכשר שהצליח ככותב פיליטונים וטורים הומוריסטיים בעיתונים גרמניים נפוצים. הוא נהג לבקר את איינשטיין בביתו וזה חיבב אותו.

יום אחד, באוקטובר 1920, התפרסמה מודעה על ספר מאת מוסקובסקי העומד לצאת לאור: “איינשטיין – מבט לתוך עולם רעיונותיו”. הידיעה הקימה על רגליה את קהילת המדענים בחוגו של איינשטיין, שקיבל מכתב נסער מהדי בורן (אשתו של מקס בורן): “אתה חייב לשלול מיד במכתב רשום את הרשות שנתת לו לפרסם את הספר. אסור שספר זה יופיע בגרמניה או בכל ארץ אחרת.”.

מקס בורן ורעייתו ובוודאי גם עמיתים אחרים צפו ביזיון נורא: עיתונאי יהודי ממזרח אירופה, המתמחה בבדיחות יהודיות ואנקדוטות זולות, יפרסם ספר על המדען הדגול?! הרי זה ישחק ממש לידיהם של האנטישמים, במיוחד לידי הפיזיקאים שביניהם, הטוענים זה מכבר שאיינשטיין מגייס פרסומת זולה. היהודים המתבוללים ילידי גרמניה לא יכלו לשאת את הרעיון שה”טיפוס” הזה יפרסם ספר על הגיבור שלהם.

“עכשיו אני מבינה” מוסיפה בורן, “מדוע הוא נדחף אליך. הוא הריח את מכרה הזהב שהוא עומד לפתחו”. איינשטיין עונה במכתב קצרצר למקס בורן, שאף אם רעייתו הגזימה בשיפוטה לגבי מוסקובסקי, הרי יש צדק בדבריה והוא אכן שלח מכתב רשום כפי שהציעה. בתגובה קיבל מכתב נרגש מברטה מוסקובסקי, רעייתו של אלכסנדר, שבו היא מקוננת מרה: “באותו יום השישי הנורא, כשהתקבל מכתבך …”, היא מתלוננת, “יש חוזה חתום עם המוציא לאור וההדפסה כמעט הושלמה…” להוסיף שמן למדורה, הציעו הבורנים לפנות לבית-משפט ולבקש צו איסור פרסום הספר. לעומתם ייעצו ההולנדים לורנץ ואהרנפסט נגד הליכה לבית משפט, מעשה שרק יעצים את הסקנדל ויעלה אותו לכותרות.

בסופו של דבר יצא הספר לאור ללא שום סקנדלים, וכמו שאיינשטיין כותב: “השמיים לא נפלו”, ובמכתב אחר: “עדיין אוהב אני יותר את מוסקובסקי מאשר את לנארד ו-ווין” [פיזיקאים ידועים, חתני פרסי נובל, ואנטישמים מרושעים. י.א.].


EPP

 

אפילוג

בוקר אחד, ביושבי במערכת כתבי איינשטיין בפסדנה, מצלצל הטלפון. הדובר מציג עצמו: “אני סטיב מוסקובסקי, נכדו של אלכסנדר…”. הוא מתעניין בהתכתבות בין סבו לבין איינשטיין. אגב, התכתבות משעשעת, שכוללת אפילו שיר שחיבר איינשטיין למוסקובסקי. לאחר שיחה ארוכה מתברר שאנו מכרים ותיקים: סטיב הוא פיזיקאי גרעין ופרופסור באוניברסיטת לוס-אנג’לס.

אביו, שהיה עורך-דין בברלין, המיר את דתו ודת ילדיו לנצרות. בשנת 1938 נאלצו, כמובן, לברוח מגרמניה. בעזרתו של איינשטיין הגיעו לארצות הברית. סטיב היה נער סגור ומתבודד, ואמו המודאגת נסעה לפרינסטון להיוועץ באיינשטיין, וזה הרגיעה: “אל דאגה, תני לו להתבודד כרצונו”. ואכן, הנער גדל והיה לפיזיקאי בעל שם בעולם. סוף טוב: ילדיו של סטיב חזרו אל חיק היהדות, חזרו בתשובה ומנהלים אורח חיים חרדי, חסידי, בקהילה חרדית באנגליה – תהפוכות העם היהודי גלומות בסיפורה של משפחה אחת. “כשאני מבקר את ילדיי” אומר סטיב, “אני יהודי טוב”.

מאז אותה שערורייה סביב הביוגרפיה הראשונה התפרסמו עשרות רבות של ביוגרפיות על איינשטיין בשפות רבות. הביוגרפיות, שהתפרסמו ברובן לאחר מותו, מכילות מידע רב ומעניין על הישגיו במדע, על פעילותו הציונית והפוליטית, ואף רכילויות על חייו הפרטיים. אך כפי שהובהר, עדיין אנו רחוקים כיום מלדעת הכל על אודותיו, ואין ספק כי עוד מצפים לנו גילויים חדשים.

פרופסור יששכר אונא, מכון רקח לפיזיקה, האוניברסיטה העברית בירושלים, עורך אורח במערכת כתבי איינשטיין ויושב ראש המועצה האקדמית של הוצאת “מאגנס”

באותו נושא:

• התמלוגים של האוניברסיטה העברית מזכויות הקניין הרוחני של איינשטיין – 10 מיליון דולר ב-8 שנים
• התגלו יומנים מערוב ימיו של איינשטיין
• האוניברסיטה העברית חושפת את כל כתבי איינשטיין באינטנרט
• 1905: השנה המופלאה של איינשטיין