הטיפול הברברי ביותר בתולדות הרפואה

על הלובוטומי ואיברי פאנטום

פיניאס גייג' בן העשרים וחמש היה אדם שגרתי, ככל הבריות. השנה הייתה 1848, וגייג' היה מנהל עבודה בפרוייקט הקמת מסילת ברזל חדשה ליד העיירה האמריקנית קוונדיש.

במהלך העבודה על מסילת הרכבת, נתקל הצוות של גייג' בסלע עיקש שחסם את הדרך. בהתאם לנוהל העבודה המקובל, קדחו הפועלים חור עמוק בסלע כדי להכניס לתוכו חומר נפץ. גייג' היה אמור לשפוך את אבקת השריפה אל החור, להוסיף את הנפץ שיצית את הבעירה, ואז לאטום את החור בחול ולהדק אותו בעזרת מוט ברזל ארוך.

גייג' עשה זאת- אבל שגה שגיאה חמורה: הוא שכח למלא את החור בחול. הוא החדיר את מוט הברזל לחור והפעיל לחץ ישיר על הנפץ. התוצאה הייתה התלקחות פתאומית של אבק השריפה בתור הסלע, ומוט הברזל נורה מתוכו כאילו היה פגז מתוך תותח- דבר שלא היה רחוק מהאמת.

גייג' לא הספיק להתחמק. מוט הברזל ננעץ בפניו, מתחת לעצם הלחי השמאלית, חדר אל המוח ואז שבר את הגולגולת בדרכו החוצה. המוט, שאורכו כמטר וחצי, חלף דרך מוחו של גייג'- ואז ננעץ בקרקע, עשרים וחמישה מטרים משם. בתשעים ותשע פסיק תשע אחוזים מהמקרים, פציעה שכזו היא גזר דין מוות מיידי כתוצאה מדימום מאסיבי. אבל פיניאס גייג' לא מת. הוא אפילו לא איבד את הכרתו. הוא היה המום מעט, ונתן לחבריו לעבודה להוליך אותו- על רגליו, שימו לב- אל הכרכרה שלקחה אותו אל העיירה.

רופא מקומי, ד”ר אדוארד וויליאמס, הוזעק אל הפצוע. הוא מצא את גייג' יושב על המדרגות בפתח בית מלון מקומי, ראשו בין ידיו, יורק דם מפיו. “מה קרה?” שאל הרופא את גייג'. הלה הרים את כובעו מעל ראשו, חושף את החור שנפער בקצה ראשו, והשיב- “יש כאן עבודה בשבילך, דוקטור.”

ד”ר וויליאמס עשה כמיטב יכולתו, ניקה את הפצע והחזיר חלק מהעצמות למקומן, וכעבור זמן קצר הצטרף אליורופא אחר, ד”ר ג'ון הארלו. הארלו היה הרופא הבכיר מבין השניים, ולקח את ג'ייג תחת חסותו. כנגד כל הסיכויים, נראה היה שפיניאס גייג' נמצא בדרכו להחלמה מלאה- אבל האם הייתה זו אכן החלמה מלאה?

מוט הברזל ששיפד את גייג' חלף דרך איזור במוחו המכונה 'האונות המצחיות' (באנגלית- Frontal Lobes). האונות המצחיות הן החלק במוחנו שנמצא בקדמת הגולגולת, ממש מאחורי העיניים והמצח, והן עוסקות בין היתר בהבחנה בין פעולות מזיקות ומועילות, מניעת התנהגות אימפולסיבית ולא חברתית, והבנה של משמעות הדברים שאנו עושים היום ביחס לעתידנו. האונות המצחיות ממשיכות להתפתח גם מעבר לגיל ההתבגרות, אל תוך שנות העשרים לחיינו, וסביר להניח שלהתנהגות הפרועה והאיפולסיבית של בני הטיפש עשרה יש קשר לחוסר הבשלות של האונות המצחיות שלהם. לא שזה עוזר להורים להתמודד איתם: מישהו כבר אמר פעם שרק אמהות לילדים בגיל ההתבגרות מבינות באמת מדוע ישנן חיות בטבע שאוכלות את צאצאיהן.

הרופא האחראי על גייג', ד”ר הארלו, היה הראשון שהבחין בשינוי בהתנהגותו. הוא כתב שגייג' מתנהג בצורה ילדותית מאוד, ושקשה לשלוט עליו. כשהחלים גייג' וחזר לביתו, גילו גם בני משפחתו ומכריו עד כמה עמוקה הייתה השפעת הפציעה. מאדם מאוזן, שקול ואחראי, הפך גייג' לחסר מנוחה, נתון למצבי רוח משתנים וחסר התחשבות בחבריו. הוא לא היה מסוגל לתכנן קדימה, ולדבוק בתוכניות מוגדרות מראש. הוא אף החל לקלל בגסות, דבר שמעולם לא העז לעשות קודם לכן. חבריו סיכמו את העניין במשפט עצוב אחד- 'הוא כבר לא פיניאס גייג'.'
אין הרבה מידע על קורותיו של גייג' לאחר שהחלים מפציעתו. חברת הרכבות שהעסיקה אותו סירבה לקבל אותו בחזרה לעבודה בעקבות השינוי באופיו. גייג' נאלץ למצוא תעסוקה חלופית כנהג כרכרה, נדד לדרום אמריקה למספר שנים, ולבסוף הלך לעולמו כשתיים עשרה שנה מאוחר יותר, ב-1861.

סיפורו של פיניאס גייג' הפך לאחד המקרים הרפואיים המפורסמים ביותר בתולדות חקר המוח. אך עם זאת, הנס של גייג' לא תרם תרומה משמעותית להבנת אופן פעולתו של המוח. אף רופא לא בחן את התנהגותו בדיקה מעמיקה, ובעיקר הייתה חסרה השוואה מדויקת בין אופיו לפני הפציעה ואחריה, שכן עד רגע הפציעה גייג' היה אנונימי לחלוטין. הנוירובילוגים המשיכו לגשש באפילה בניסיונותיהם לפענח את תפקידן של האונות המצחיות. הם קיבלו את ההזדמנות האמיתית הראשונה לבחון את כל מגוון ההשפעות הקשות של נזק לאונות המצחיות רק כשישים שנה מאוחר יותר, עם המצאתו של ניתוח ה'לובוטומי'- ההליך הרפואי שזכה לתיאור הלא מחמיא: 'אחת הטעויות הברבריות ביותר בתולדות הרפואה המודרנית'.

בשנת 1890 החליט רופא שוויצרי בבית חולים לחולי נפש לנסות טיפול מהפכני במטופלים שלו. הוא ניתח שישה מטופלים והסיר חלקים מהאונות המצחיות שלהם. אחד מהמנותחים נפטר במקום, אחר התאבד כעבור עשרה ימים, אבל אצל ארבעת האחרים חלו שינויי אופי מהותי. הניסוי הראשוני הזה עודד חוקרים אחרים לבחון את האפשרויות הגלומות בטיפול כזה אצל פציינטים בעלי נכות מנטלית קשה: משוגעים, מפגרים המפגינים התנהגות אלימה, סוטי מין קיצוניים וכדומה. התקווה הייתה שהשינוי באופי שנגרם כתוצאה מהנזק לאונות המצחיות ישפיע עליהם לחיוב, שהרי הרבה יותר רע כבר לא יכול להיות.

ד”ר אנטוניו מוניז שיכלל את ההליך הרפואי באופן ניכר, אבל הרופא ששמו ניקשר לעולמים עם ניתוח ה”לובוטומי” היה האמריקני ד”ר וולטר פרימן. פרימן החל לבצע ניתוחי לובוטומי עוד כשהעניין היה בחיתוליו, בשנות השלושים. הוא לא היה מרוצה משיטות הניתוח המקובלות, שרק מנתחים מומחים יכלו לבצע אותן בבתי חולים בעלי ציוד רפואי מתקדם. פרימן ביקש להביא את הלובוטומי אל המקום שזקוק לו ביותר- אל בתי החולים לחולי נפש. שם נמצאו האנשים שהטיפול הזה עשוי היה להועיל להם, אבל לא היו רופאים מומחים או ציוד רפואי יקר. ד”ר פרימן קיווה למצוא דרך לבצע לובוטומי ב'תנאי שדה', אפשר לומר.

הפתרון שלו לבעיה הזו היה מדהים בפשטותו. כל המנתחים האחרים ניסו להגיע אל האונות המצחיות בדרך הקצרה ביותר- דהיינו, דרך המצח. פרימן החליט להגיע אל המטרה מכיוון אחר לגמרי- מהעיניים. התיאור הבא יישמע לרובכם מצמרר למדי, אבל מבחינה כירורגית הוא היה הברקה של ממש. הוא נטל מחט ארוכה וחדה, החדיר אותה מעל העין ודרך העצמות הדקות ואז חדר אל תוך האונות המצחיות מלמטה. כשהייתה המחט במקום הנכון, כל מה שנותר לפרימן לעשות הוא לנענע אותה מצד לצד, בסגנון מגב על שמשה של אוטו, ולחתוך את הרקמות.

ההשפעה של הלובוטומי הייתה דרמטית ביותר. בחלק מן המקרים השינוי היה לטובה, וההתנהגויות הקיצוניות נעלמו כלא היו יחד עם השינוי הרדיקלי באופיו של המנותח. בחלק אחר של המקרים ללובוטומי הייתה השפעה הרסנית מאין כמוה. מנותחים רבים הפכו למפגרים, חסרי יכולת דיבור, לוטשים עיניים באוויר ללא מחשבה. קליפות ריקות.

כמה דקות- זה כל הזמן שהיה דרוש כדי לבצע את הניתוח. פרימן היה מאוהב ממש בהליך הרפואי שהמציא. הוא גם היה יותר מרופא- הוא היה שואו מן. הוא ביקש מהעוזרים שלו למדוד כמה מהר הוא מסוגל להכנס, לחתוך ולצאת מהמוח. הוא החדיר שתי מחטים לתוך שתי העיניים בו זמנית או אצל שני חולים בבת אחת, וביצע מרתונים של ניתוחים המוניים- עד עשרים וחמישה ניתוחים ביום.

אבל הרופאים שביצעו את ניתוחי הלובוטומי, עשרות אלפי ניתוחים בתוך תקופה של כשלושים שנה, לא עשו את מה שעשו מתוך רוע לב. ההפך הוא הנכון: בתקופה שבה לא הייתה שום תרופה ושום מזור למחלות נפש קשות ואכזריות, הלובוטומי היה הדרך היחידה להקל על סיבלו של החולה ושל הסובבים אותו. במצב שבו האלטרנטיבה ללובוטומי הייתה לנעול את חולה הנפש בתוך תא מרופד, כפות בכותונת משוגעים למשך כל ימי חייו, היו מי שראו את ההגיון שבביצועו. אף על פי כן, המחלוקת סביב הלובוטומי לא שככה לרגע בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. בברית המועצות אסרו הגופים הרפואיים על ביצוע הניתוח, בטענה שהוא בלתי אנושי והופך אדם לוקה בנפשו לאידיוט.

במחצית השניה של המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית במספר ניתוחי הלובוטומי, עם הופעתם של טיפולים תרופתיים יעילים. הרופאים הפסיקו להמליץ על הניתוח אלא במיקרים קיצוניים בלבד. לבסוף הוצא הלובוטומי אל מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם כולו. ד”ר וולטר פרימן נאלץ אף הוא להפסיק לנתח בעקבות מותה של מטופלת על שולחן הניתוחים שלו.

לאונות המצחיות יש עוד תפקיד חשוב במוח, מעבר לקביעת האישיות. בירכתי האונות המצחיות ישנו אזור בשם 'הקליפה המוטורית', והיא מקום משכנו של 'האיש הקטן'. האיש הקטן, או בלטינית הומונוקולוס, הוא השם שניתן לרצועה צרה של תאי מוח המקושרים לאיברי הגוף השונים: הם שולטים עליהם ומקבלים מהם את נתוני החושים. העניין של הנוירולוגים בקליפה המוטורית התעורר בעקבות תופעה משונה ומטרידה, שאיש לא הצליח למצוא לה הסבר מתקבל על הדעת: 'איברי הפאנטום'.

בתקופת ימי מלחמת האזרחים האמריקנית, חיילים רבים סבלו פציעות שחייבו את הרופאים לכרות את האיברים הפגועים. עשרות אלפי חיילים שחזרו לבתיהם בשוך הקרבות קטועי יד או רגל, ואז החלו להתלונן שהם מרגישים את איבריהם הקטועים. אני רוצה להדגיש- הם לא דימיינו, או התגעגעו או פינטזו. הם ממש חשו את הידיים שאינן או את הרגליים שאבדו, באותו האופן שבו אני ואתם מרגישים את קיומם של הידיים והרגליים שלנו.

הסיפורים שסיפרו החולים היו נחשבים למצוצים מן האצבע, אלמלא מספר רב כל כך של אנשים דיווחו על אותן התופעות בדיוק. אישה אחת סיפרה שכשהיא ניגשת לדלת, זרוע הפאנטום שלה מנסה ללחוץ על הידית. שחקן טניס מקצועי לשעבר תיאר כיצד במכת הפתיחה, יד הפאנטום שלו מנסה לזרוק את הכדור באוויר, או לבלום אותו אם נפל על הרצפה. המון חולים חשו כאבים אמיתיים לגמרי באיברי הרפאים שלהם.

התובנה האמיתית הראשונה לגבי תופעת איברי פאנטום הופיעה רק לפני כחמש עשרה שנה, כתוצאה ממחקר שערך ד”ר ו.ס. ראמאצ'אנדראן. את הסיפורים על איברי הפאנטום שהבאתי בפרק זה לקחתי מסיפרו המעולה והמומלץ 'תעתועי מוח', שכתב יחד עם סנדרה בלייקסלי.

ראמאצ'אנדראן גילה שאצל מי שעברו כריתה של איבר בגוף, האזור בקליפה המוטורית שהיה אחראי על אותו איבר הלך והתנוון. אבל המוח אינו איבר סטטי: הוא לומד ומסתגל, ואת המקום הפנוי ממהרים לתפוס האיזורים בקליפה המוטורית שגובלים באזור המנוון. כך, למשל, אזור הייצוג של הפנים מתפשט לתוך האיזור שהיה בעבר אחראי על היד שאיננה, ואזור הייצוג של איברי המין כובש לעצמו חלקים מתוך איזור הרגל. באופן זה, כשהחולה חש בגירוי מיני, לדוגמא, המוח מבין בטעות שישנם מסרים שמגיעים מהרגל- או ליתר דיוק, מהאזור בקליפה המוטורית ששאר המוח רגיל לזהות בתור אזור הרגל. כשהחולה מזיז את שרירי הפנים, התנועה הזו מתפרשת בטעות כתזוזה של היד, והמוח מנסה לשלוט עליה כמיטב יכולתו.

הרעיונות הללו סיפקו תשובות הגיוניות גם למקרים בהם איברי פאנטום הופיעו בכל שאר הגוף, ולא רק בגפיים. נשים שעברו כריתת שד דיווחו על שדי רפאים. חולה אחד התעקש שהוא מרגיש את התוספתן שלו ממשיך לכאוב ולהציק- גם אחרי ניתוח כריתת התוספתן. יש אפילו פין רפאים, בעל זקפת פאנטום. פציינט בר מזל אחד דיווח על רגל רפאים שמתעוררת לחיים דווקא בעת קיום יחסי מין. הוא חש ברגל הפאנטום שלו גירוי מיני זהה לזה של איבר המין שלו- וכתוצאה מכך חווה אורגזמות חזקות מעל ומעבר לכל מה שידע לפני הפציעה. אני בטוח שהוא לא באמת רצה טיפול רפואי. הוא סתם ניסה להשוויץ.

(המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה )