המוזיקה של השכל

מחקר ניסה לבחון השפעת לימוד מוזיקה בגיל מבוגר על התחלואה בשטיון

הכנר הינס אנדרס מאת אנדרס זורן, 1904. מתוך ויקיפדיה
הכנר הינס אנדרס מאת אנדרס זורן, 1904. מתוך ויקיפדיה

אחת השאלות החוזרות ועולות בחקר התפקוד הקוגניטיבי בגיל המבוגר היא אילו מאפיינים של סגנון חיים עשויים להשפיע על דחייתה של הופעת דמנציה (שיטיון, כגון מחלת האלצהיימר). ממצאים בספרות מצביעים על כך כי לפעילות גופנית לאורך החיים יש השפעה מיטיבה על דחייתו של שיטיון, ואולם המנגנון העומד בבסיס השפעה מיטיבה זו אינו ברור דיו. ייתכן כי יש השפעה ישירה של הפעילות הגופנית עצמה, ולחלופין ייתכן שהאינטראקציה החברתית, שהיא חלק מהפעילות הגופנית, או גורמים אחרים אחראים להשפעה זו.

מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין עיסוק בפעילות קוגניטיבית ברמה גבוהה לאורך החיים ובין דחיית הופעתו של שיטיון. והנה, במחקר המתפרסם בכתב-העת Neuropsychology בוחנים ברנדה האנה-פלאדי ואלישיה מקיי (Hanna-Pladdy, MacKay) את השאלה: האם לימוד נגינה בגיל צעיר ונגינה לאורך החיים משפיעים על יכולות קוגניטיבית בגיל מבוגר?

אימון הקסם?מחקרים מצביעים על כך שאימון מוזיקלי בגיל הרך עשוי להשפיע על יכולות מוטוריות וקוגניטיביות. ואולם הבעיה המרכזית במחקרים אלה היא שמרביתם אינם מבוססים על מערך ניסויי עם קבוצת ביקורת והקצאה אקראית של המשתתפים לתנאי הניסוי, אלא הם מחקרי מִתאם (קורלציה) בלבד.

לפיכך אי אפשר להסיק מהם על סיבתיות ולומר בוודאות אם השתתפות בשיעורי מוזיקה בגיל הרך מביאה לשיפור קוגניטיבי בקרב הילדים שהשתתפו בהם (בהשוואה לילדים שלא השתתפו בשיעורי מוזיקה), או שילדים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות מלכתחילה הם אלה המשתתפים בשיעורי מוזיקה בגיל הרך.

כעת נשאלת השאלה: האם ישנם הבדלים ביכולת הקוגניטיבית של אנשים מבוגרים מאוד שהם נגנים חובבים, לא מקצועיים, ובין כאלה שלא למדו מוזיקה כלל? במחקר השתתפו שבעים משתתפים בגילאי 83-60 (הגיל הממוצע היה שבעים שנה). המשתתפים סווגו לשלוש קבוצות המבוססות על הניסיון המוזיקלי שרכשו לאורך החיים: בקבוצה הראשונה, קבוצת הלא-מנגנים, סווגו משתתפים חסרי כל הכשרה מוזיקלית ושאינם יודעים לנגן על כלי נגינה כלשהו.

בקבוצה השנייה, קבוצת המנגנים לזמן קצר, סווגו משתתפים בעלי הכשרה מוזיקלית מעטה. הם למדו נגינה שנה לפחות ועסקו בנגינה בין שנה לתשע שנים. לבסוף, הקבוצה השלישית, קבוצת המנגנים לאורך זמן, כללה משתתפים בעלי הכשרה מוזיקלית רחבה. הם למדו נגינה שנה לפחות, אך ניגנו לפחות עשר שנים. חלק ממשתתפי קבוצה זו אף המשיכו לנגן לאורך כל חייהם.

שתי קבוצות המוזיקאים לא נבדלו זו מזו בגיל הממוצע שבו למדו המשתתפים לנגן לראשונה (גיל עשר), או במספר שנות ההכשרה המוזיקלית שרכשו (שלוש שנים וחצי), אך נבדלו זו מזו במספר השנים שבהן המשיכו לנגן (4 לעומת 36 שנים בממוצע לחברי הקבוצה השנייה לעומת השלישית). נוסף על כך כל שלוש הקבוצות היו דומות זו לזו במאפיינים כמו מספר שנות השכלה, אינטיליגנציה, בריאות, עצמאות פיזית ופעילות גופנית.

השפעת ההכשרה המוזיקלית

משתתפי המחקר נבחנו בבחינות רבות שמטרתן היתה להעריך את היכולות הקוגניטיביות שלהם, כגון זיכרון מילולי, זיכרון לא מילולי, הקצאת קשב, יכולות מילוליות ויכולות שפתיות. מניתוח ממצאי המחקר עולה כי יש הבדלים מובהקים בין קבוצת הלא-מנגנים וקבוצת המנגנים לאורך זמן ביכולות קוגניטיביות כמו יכולות מילוליות, זיכרון לא מילולי, ומהירות מוטורית.

אף שההבדלים בין שתי קבוצות המנגנים לא היו מובהקים באופן סטטיסטי, היכולות של קבוצת המנגנים לזמן קצר עלו על אלו של הלא-מנגנים. לפיכך אפשר להצביע על קשר ישיר בין מספר שנות הנגינה על כלי נגינה בגיל צעיר ובין יכולות קוגניטיביות בגיל מבוגר.

חשוב לציין כי למחקר עשויים להיות הסברים חלופיים. כמו מחקרים רבים בתחום, גם מחקר זה מצביע על קשר בין משתנים, אך לא על סיבתיות. ייתכן, למשל, כי קיימים משתנים מתערבים, וכי דווקא אנשים בעלי מאפיינים קוגניטיביים מסוימים הם אלה שיתמידו בנגינה לאורך זמן רב יותר. זאת ועוד, ייתכן שקבוצות המחקר השונות נבדלו במשתנים נוספים, שלא נבדקו כאן, כמו תכונות אישיות או מוטיבציה.

הורים רבים מתחבטים בשאלה לאיזה חוג לרשום את הילד. הממצא המרכזי של המחקר הנוכחי (גם נוכח ההסברים החלופיים שהועלו), המצביע על אפשרות של השפעה ארוכת טווח של הכשרה מוזיקלית על קוגניציה, מספק חומר למחשבה להתלבטות ההורים.

ד"ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית, יועצת ארגונית ושיווקית ומרצה בקריה האקדמית אונו

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן