לואי פסטר – האיש ואגדת ההיווצרות הספונטנית חלק ד' ואחרון

פסטר – וסופה הסופי בהחלט של ההיווצרות הספונטנית

כזכור לנו מהפרקים הקודמים, מדענים שונים ניסו לבטל את מיתוס ההיווצרות הספונטנית החל מהמאה ה-17. הם אמנם הצליחו לבטל את המיתוס עבור אורגניזמים מאקרוסקופיים, כגון עכברים, זבובים ותולעים, אך טרם התקבלה ההוכחה המכרעת כנגד היווצרות ספונטנית של אורגניזמים מיקרוסקופיים, כגון חיידקים ופרוטזואות.

ספלאנזני הצליח להראות כי כאשר הוא מרתיח בקבוק המכיל מדיום גידול וחותם אותו בעזרת הלחמת צוואר הזכוכית, הרי שלא נוצרים אורגניזמים בתוך הבקבוק. יריביו טענו כי בתהליך הרתחת הבקבוק הוא 'השחית' את האוויר שבתוך הבקבוק, וכתוצאה מכך האוויר לא היה מסוגל לתמוך בהיווצרות הספונטנית.

הבעיה העיקרית עם האוויר היא שהוא גדוש בחיידקים ובאורגניזמים חד-תאיים אחרים. אף שהם קטנים מכפי שנוכל לראות אותם, אותם מיקרובים קיימים מסביבנו כל העת, ואנו נושמים אותם והולכים ביניהם מבלי משים. באוויר שעבר סטריליזציה על-ידי חימום לא נוכל למצוא את כל אותם יצורים. החימום הגבוה קוטל אותם. אולם בדרך זו לא ניתן גם לדעת האם האוויר 'הושחת' ואיבד את 'כח החיים' שלו, שיכול לאפשר את ההיווצרות הספונטנית. ספלאנזני לא הצליח לתכנן ניסוי שיסתור את האפשרות הזו, אולם ההתקדמות הטכנולוגית מזמנו ועד לפסטר אפשרה לערוך ניסויים חדשים שיוכיחו כי גם אוויר שלא 'הושחת' אינו יכול לתמוך בהיווצרות ספונטנית של אורגניזמים.

כדוגמא פשוטה לאחת מהשיטות להעביר אוויר סטרליזציה מבלי להשחית אותו, ניתן להביא את פקק הכותנה, שפותח על-ידי צמד מדענים גרמניים – היינריך שרודר ותיאודור וון דוסץ'. פקק הכותנה אפשר לאוויר לחדור לתוך בקבוקים דרך חרכים זעירים שבבד, אך האורגניזמים הזעירים שהאוויר נשא היו גדולים מדי עבור אותם חורירים דקים בבד. הם נשארו מחוץ לפקק, בעוד שהאוויר היה יכול לחדור לתוך הבקבוק. כתוצאה, התקבל בתוך הבקבוק אוויר סטרילי ללא מיקרובים. דרכים אחרות לטיהור אוויר מחיידקים כללו העברה של האוויר דרך חומצה גופרתית, שהיתה אמורה להרוג את כל המיקרובים שבאוויר.

למרות ששתי השיטות האלו נחלו הצלחה בניסויים רבים, אין להכחיש שהן היו בעייתיות וחייבו ניסיון רב בשימוש בהן. חוקרים רבים לא הצליחו לטהר אוויר באמצעותן – לעתים היו חרכים גדולים מדי בפקקי הכותנה, ומיקרובים היו יכולים לחדור דרכם למדיום הגידול. במקרה של העברת האוויר דרך חומצה גופרתית, היה צורך להתיר לבועות האוויר שנוצרו בחומצה הגופרתית להיעלם, תהליך שדרש לעתים שבועות שלמים. אם היה החוקר פזיז מדי, ולא נתן לבועות המיקרוסקופיות להיעלם, הרי שהוא היה מקבל אוויר לא-סטרילי, שעדיין הכיל מיקרו-אורגניזמים חיים ופעילים.

ברור לפיכך, מדוע האמונה בהיווצרות הספונטנית לא נעלמה מן העולם באותה התקופה. על כל ניסוי ששלל את קיומה, היו ניסויים אחרים שהניבו תוצאות סותרות. בסופו של דבר, הצלחת הניסוי או כישלונו היו תלויים בעיקר ביכולתו הטכנית של עורך הניסוי והקפדתו על כל פרט ופרט בתכנון ובמהלך הניסוי. היתה זו קרקע מבטיחה לפסטר, שכשרונו כעורך ניסויים מבריק אינו מוטל בספק עד לימינו אנו.

לואי פסטר נכנס למאבק על ההיווצרות הספונטנית בעקבות ספרו של פליקס ארמנד פאוצ'ט, מנהל מוזאון הרואן להיסטוריה של הטבע ופרופסור בבית הספר לרפואה ברואן. פאוצ'ט פרסם את הספר 'הטרוגניות' ב- 1859 ופירט בתוכו את מגוון הניסויים שערך, בניסיון לאמת את ההיווצרות הספונטנית. ניסוי אחר ניסוי אחר ניסוי – כולם הביאו למסקנות שרצה פאוצ'ט להוכיח. ואכן, בתחום שכל-כך קל למעוד בו ולהשתמש בשיטות סטריליזציה שאינן הולמות, אין פלא שפאוצ'ט קיבל את התוצאות שרצה לקבל. הוא שפך קיתונות של רותחין על מדענים שהתנגדו לאמיתותה של ההיווצרות הספונטנית ולעג לטענה כי החיידקים נמצאים באוויר בהמוניהם.

אם נתעלם מכל ההצהרות הריקות הקיימות בספר, ומן החישובים התיאורטיים המוטים המוצגים בו, הרי שקיים ניסוי אחד מעניין במיוחד שמתאר פאוצ'ט בספרו והיווה את הבסיס לאמונתו בהיווצרות הספונטנית. בניסוי זה הרתיח פאוצ'ט בקבוקים המכילים מדיום גידול ביחד עם מעט חציר. החציר, כזכור לנו מהפרקים הקודמים, הכיל מיקרובים רבים שחדרו לתוך מדיום הגידול והחלו להתרבות בו. ההרתחה של הבקבוקים היתה אמורה להרוג את כל המיקרובים שבמדיום. לאחר ההרתחה, פאוצ'ט הותיר את הבקבוקים בתוך אבוס המלא בכספית נוזלית, ובכך וידא שהם לא יחשפו לאבק או לאוויר החדר. לאחר מספר ימים, כאשר התבונן במדיום שבתוך אותם בקבוקים תחת המיקרוסקופ, הוא ראה שהמדיום מכיל המוני מיקרו-אורגניזמים זעירים ומאושרים.

לפי פאוצ'ט, ניסוי זה היה גולת הכותרת בסדרה של ניסויים היסטוריים שניסו להוכיח את ההיווצרות הספונטנית. לא היה אפילו פרט אחד בניסוי שהיה יכול להסביר מדוע לאחר סטריליזציה של המדיום, נוצרים אורגניזמים בתוכו. פאוצ'ט ראה בתוצאות הניסוי ניצחון מכריע להיווצרות הספונטנית.

כאשר שמע פסטר אודות ניסויו של פאוצ'ט, הוא כבר היה משוכנע כי ההיווצרות הספונטנית אינה יותר ממיתוס. ככלות הכל, במשך שש השנים האחרונות הוא בודד מתסיסים שונים – מיקרו-אורגניזמים זעירים – אחד מהשני, והראה כי ביכולתו ליצור תמיסות טהורות המכילות רק מיקרו-אורגניזם מסוג אחד. כיצד יתכן שההיווצרות הספונטנית נכונה, אם כל מדע יצור היינות מבוסס על ההוכחה האמפירית והבדוקה כי מתסיסים שונים אינם נוצרים יש-מאין בתוך התמיסות?

פסטר החליט להכנס למאבק על דוגמת ההיווצרות הספונטנית משום שהוא ידע כבר כי היא אינה נכונה, והאמין שכל ניסוייו עד עתה הפריכו אותה. ידידיו ניסו לשכנע אותו שלא להתערב בתחום זה, שאינו ניתן לפתרון אמיתי. על אף הפצרותיהם, פסטר חישל מותניו וניסה לחזור על ניסוייו של פאוצ'ט ולהבין היכן טמונה השגיאה בתוכם.

ניסוייו הראשונים היו קרובים לרפות את רוחו. הוא חזר על הניסויים של פאוצ'ט צעד אחר צעד, כאשר במקום תמיסות חציר השתמש בתמיסות עם שמרים. מתוך כל הבקבוקים שהטמין באבוס הכספית, רק 10% נשארו סטריליים. פסטר לא התייאש. הוא סירב לפרסם את התוצאות הללו בציבור הרחב, מתוך חשש שהם יחזקו את עמדת יריבו. במקום להיכנע לתוצאות הניסויים, הוא החליט לנתח כל שלב בניסוי ולנסות להבין היכן נפלה הטעות. רק לאחר מספר חודשים של ניסויים כושלים, הוא הצליח לאתר את הבעיה ולהציג אותה בפני ועדה שלמה של מדענים.

ב- 1861 החליטה ממשלת צרפת ליישב אחת ולתמיד את נושא ההיווצרות הספונטנית. הוקמה ועדה שמטרתה היתה לקבוע האם ההיווצרות הספונטנית היא אמת או תוצר הדמיון. הועדה הציעה פרס ל- “כל מי שניסוייו המוצלחים יאירו אור חדש על נושא ההיווצרות הספונטנית.” פאוצ'ט נענה לאתגר בשמחה והדגים בפני הועדה את ניסוייו ואת תוצאותיהם. אחריו עלה פסטר לדוכן העדים, להופעה שתיזכר במשך זמן רב לשארית ההיסטוריה המדעית.

טעותו הגדולה של פאוצ'ט, לפי פסטר, היתה בהסתמכותו על אבוס הכספית לבידוד מן אוויר החדר. פסטר הסביר כי יצורים חיים – מיקרואורגניזמים וביציהם – נמצאים באוויר בכל מקום. אחת מהדרכים לראות אותם היא להאיר באור חזק, כמו זה של המקרנים של ימינו, בחדר חשוך. בתוך קרן האור יכולות עינינו לראות את גרגרי האבק המרחפים. גרגרי אבק אלו הם במקרים רבים יצורים חיים ונושמים, המסוגלים להתרבות בתוך מדיום גידול, במידה ויחדרו לתוכו.

אך כיצד חדרו יצורים אלו לתוך בקבוקיו של פאוצ'ט? הרי הוא שיכן את הבקבוקים בתוך אמבט של כספית נוזלית!

פסטר הראה כי האבק יכול להצטבר על גבי הכספית ולשקוע אל מתחת לפני השטח שלה – ובכך להגיע אל הבקבוקים ולזהם אותם. בכך הוא הפריך את הניסוי המבוסס ביותר של פאוצ'ט. אך פסטר לא הסתפק בזאת. הוא הביא לועדה שני ניסויים נוספים שתכנן בעצמו.

הניסוי הראשון שתכנן פסטר התבסס על בקבוק מיוחד במינו, שהכיל מדיום גידול. בקצה הבקבוק, במקום פיה רגילה, יצר פסטר זרבובית מצינור זכוכית, אותו כופף עד שהיה בצורת האות S. פסטר הוסיף שמרים למדיום הגידול ואז הרתיח אותו כדי להרוג אותם ולהעביר את המדיום סטריליזציה. במהלך ההרתחה השתחרר קיטור רותח מן המדיום ונפלט מן הבקבוק דרך הזרבובית, כשהוא מחטא גם אותה בתהליך. בתום תהליך החיטוי, הניח פסטר את הבקבוק המיוחד באוויר הפתוח וחיכה לראות האם נוצרים בתוכו מיקרו-אורגניזמים. הוא חיכה לשווא. הבקבוק נשאר סטרילי במשך חודשים רבים.

הסיבה, כפי שהסביר פסטר לועדה, היתה שהמיקרובים נישאים באוויר, אך הם אינם יכולים לטפס בדפנות התלולות של הזרבובית. כאשר נכנס אוויר עם חיידקים לתוך הצינורית המובילה לבקבוק, החיידקים נעצרים ו- 'נתקעים' באיזורים הנמוכים של הצינור, בעוד שהאוויר יכול להמשיך מבלי-מפריע לתוך הבקבוק. פסטר הביא לפני הועדה מספר בקבוקים כאלו שהכילו חומרים אורגניים שונים, והראה כי באף אחד מהם לא נוצרו מיקרו-אורגניזמים, למרות שהם שהו במעבדתו כבר חודשים מספר. כדי להראות את קיום המיקרובים שנשארו תקועים בתוך הצינורית, פסטר לקח את אחד הבקבוקים והיטה אותו על צידו עד שמדיום הגידול עלה על גדותיו והגיע לחלק הנמוך של הצינורית. כאשר היטה פסטר את הבקבוק בחזרה לתנוחתו המקורית, מדיום הגידול שהגיע לחלק הנמוך של הצינורית גרף איתו את שכבת האבק הדקה שנוצרה באותו האיזור. לאחר ימים ספורים הבקבוק התמלא עד אין-מקום בצורות חיים זעירות, שהגיעו מאותה שכבת אבק שהצטברה בשקע של הזרבובית.

בתור ניסוי שני הביא פסטר בפני הועדה סדרה של בקבוקים שהכילו מדיום גידול שהורתח היטב עד לסטריליזציה מוחלטת, ואז נחתמו על ידי הלחמת צווארי הזכוכית שלהם. פסטר לקח את הבקבוקים אל פסגת קרחון המונטבלאנק, ושם שבר את צוואריהם בעזרת מלקחיים שהולהטו בלהבה והניח לאוויר ההרים לחדור לתוכם. לאחר מכן חתם אותם מחדש בהלחמה בלהבה. הוא ביצע את התהליך כולו כשהוא מחזיק את הבקבוקים מעל לראשו, על מנת שלא יזדהמו מבגדיו. על אותו תהליך חזר גם על פסגת הרי הג'ורה, ולמרגלות אותם הרים.

כאשר בדק פסטר את הבקבוקים, הוא גילה כי ככל שהבקבוקים נפתחו בגובה רב יותר, כך פחות מהם הזדהמו. מתוך העשרים שפתח על ראש המונטבלאנק, רק בקבוק אחד הזדהם. מתוך העשרים שפתח על פסגת הרי הג'ורה, רק רבע הזדהמו. הסיבה ברורה – במקומות גבוהים כל-כך קיים פחות אבק באוויר, ולכן יש פחות סיכוי שאחד מהמיקרובים ימצא את דרכו לפתח הבקבוק. לשם השוואה, כאשר חזר פסטר על הניסוי עם שלושים בקבוקים, אך הפעם בתוך פונדק הומה אדם באיזור אותם הרים, הרי שעשרה מהם הזדהמו. האוויר בפונדק היה מאוכלס בצפיפות יתרה במיקרובים, והתוצאה היתה שאפילו חשיפה קצרה של מספר שניות לאוויר החדר גרמה לזיהום של שליש מהבקבוקים.

הועדה קיבלה את כל טיעוניו וניסוייו של פסטר והחדר התמלא במחיאות כפיים כאשר סיים את הדגמתו. היחיד שלא מחא כפיים היה פליקס פאוצ'ט, שהחליט לפרוש מן התחרות ימים ספורים לאחר מכן, בתואנה כי חברי הועדה מוטים ממילא לטובת פסטר וכי אין טעם בהמשך העמדת הפנים. הועדה קבעה כי פסטר זכה בפרס, והכריזה כי תיאוריית ההיווצרות הספונטנית בוטלה אחת ולתמיד.

אך האם צדק פאוצ'ט בקבילתו?

כדי להבין את עמדתם של חברי הועדה, עלינו להסתכל על המדע החברתי של אותם הזמנים. שנתיים לפני קיום הועדה, הוציא דארווין לאור את ספרו 'מוצא המינים', שתמך בתורת האבולוציה דרך ברירה טבעית. ספר זה עורר מהומה עזה בכל מדינות אירופה ובעיקר בצרפת הקתולית, ומדענים ואנשי-כמורה רבים התנגדו לתיאוריית האבולוציה המוצגת בתוכו. תיאוריה זו קובעת כי כל היצורים החיים התפתחו מאב קדמון כלשהו, שהוא כנראה תא פרימיטיבי שנוצר בראשית החיים. אך כיצד יכול להיווצר תא כזה?

לפי התיאוריות המצויות כיום, התא הראשון נוצר כתוצאה מסדרה של תהליכים שארכו מאות מליוני שנים. אך לפי האמונה במאה ה- 19, הדרך היחידה שתא ראשוני כזה יוכל להיווצר היא, כמובן, בהיווצרות ספונטנית. לפיכך, חברי הועדה הצרפתית, שהיו קתולים אדוקים, היו בעלי אינטרס מוכח לקבוע כי ההיווצרות הספונטנית אינה ברת קיימא, ובכך לבטל גם את תורת האבולוציה הצעירה. עד היום ניתן למצוא אתרים של 'בריאתנים' – אנשים המאמינים בבריאת האדם בידי האלוהים – שמצטטים את הדברים שנשא פסטר מול אחת מהועדות הצרפתיות : “דוקטרינת ההיווצרות הספונטנית לעולם לא תתאושש ממכה אנושה זו.”

ואכן, פסטר צדק. מיתוס ההיווצרות הספונטנית אינו קיים עוד במדע. אך הבריאתנים המאמינים כי האבולוציה אינה תקפה בגלל הפרכת אותו מיתוס, אינם מבינים נכון את התיאוריה. ההיווצרות הספונטנית של תאים שלמים אינה אפשרית בימינו ובמהלך חיי-אדם, אך היא התאפשרה בראשית כדור-הארץ, כאשר התנאים היו שונים מאד ולא היו יצורים חיים שיאכלו את התאים הראשוניים שהתהוו. אין עדיין בידינו את כל ההוכחות ליצירת התאים הראשוניים בדרך זו, וקרוב לוודאי שגם לעולם לא יהיו, מאחר שעברו מאות מליוני שנים מאז אותה תקופה. יחד עם זאת, אנו יכולים לגלות את שרידי הגנום של אותם תאים פרימיטיביים ראשוניים בכל היצורים הקיימים כיום בעולם, ועדויות חדשות מצטברות מדי שנה המראות כיצד מולקולות אורגניות דוממות יכולות תחת התנאים הנכונים להתקבץ ליצירת מבנים מורכבים, מהם יכול היה להתפתח התא הראשוני.

פאוצ'ט, אם כך, ידע על מה הוא מדבר כאשר האשים הועדה במשוא פנים – גם אם שגה בניסוייו. ועל-אף עובדות אלו, יתכן כי אילו היה נשאר בפני הועדה, הוא היה זוכה בפרס. בפרק שעסק במאבק בין ספלאנזני לנידהם סיפרנו על תכונותיהם הבעייתיות של הנבגים הנמצאים בחציר. נבגים אלו אינם מתים גם בטמפרטורות הרתחה גבוהות מאד, אלא רק בשיטת הרתחה לסירוגין, במחזורים בני מספר שעות של חום וקור. פאוצ'ט, כזכור, יצר את מדיום הגידול שלו מתוך תמיסות חציר, שגם אם הורתחו היטב – עדיין הכילו בתוכן את הנבגים החיים. אין פלא שכל ניסוייו הזדהמו!

ומה לגבי פסטר? מדוע החליט אותו נסיין מופלא לעבוד עם מדיום גידול המכיל שמרים, ולא להשתמש במדיום הגידול המכיל תמיסת חציר? בפרוטוקולי המעבדה של פסטר איננו מוצאים אזכור לכך שניסה אי-פעם להשתמש בתמיסת חציר בניסוייו. אילו רצה פסטר להפריך את ניסוייו של פאוצ'ט מכל-וכל, הרי שהוא היה צריך להשתמש במדיום הזהה לזה שבו השתמש פאוצ'ט!

אנו יכולים לתאר לעצמנו תסריט אפשרי, בו פסטר אינו מצליח להעלים את נבגי החציר למרות סטריליזציה קדחתנית. כאשר הוא מבין כי למרות כל מאמציו הוא אינו מסוגל להפריך את חלק זה בניסויו של פאוצ'ט, הוא מתעלם ממנו כליל ועובר לעבוד עם תמיסות שמרים, אותן קל יותר להעביר סטריליזציה. הוא שורף את מחברות המעבדה המתארות את התקופה בה התנסה עם תמיסות החציר, ומקווה כי איש לעולם לא יתהה אודות נקודה זו.

אנו יכולים לדמיין תסריט כזה. אך איני מאמין שהוא מתאים למציאות. מכל הידוע לנו על אופיו של פסטר, אין להכחיש כי הוא היה ערמומי, קנאי לדעותיו וחסר סובלנות לחלוטין לדעותיהם של אחרים. אך למרות שהיה מסוגל להטעות במתכוון את הקהל של הרצאותיו, הוא מעולם לא ויתר על יושרו העצמי. כל ניסוייו מתועדים, אחד לאחד, במחברות המעבדה שלו שנחשפו לציבור במאה ה- 20. אילו היה פסטר מגלה את הבעייתיות בסטריליזציה של נבגי החציר, הוא היה מאזכר אותה במחברות המעבדה שלו. הוא בוודאי לא היה שורף אותן – הוא שמר עליהן מכל משמר בלאו-הכי. יתרה מכך, אדם בעל ניסיונו של פסטר בהמצאת ניסויים חדשים וטכניקות חדשות לטיפול במיקרו-אורגניזמים בוודאי היה מצליח גם לפתור את בעיית הסטריליזציה של נבגי החציר. מהרגע שהתגלתה הבעייתיות בסטריליזציית נבגי החציר בשנות השבעים של המאה ה- 19, הפתרון נמצא בחימום חוזר ונשנה של בקבוקי הגידול, שבפניו גם נבגי החציר העמידים ביותר אינם יכולים לעמוד. קשה להאמין שפסטר לא היה מגיע בכוחות עצמו לטכניקה פשוטה שכזו.

סוף הסיפור

לאחר הועדה של 1861, ניסה פאוצ'ט לחזור על ניסוייו של פסטר בהרים וקיבל, כצפוי, תוצאות שונות מאד. הוא הביא לכינוס ועדה נוספת ב- 1864, ונתקל גם בה בחומה של התנגדות, צד בצד עם הופעה ציבורית של פסטר שאת תכנה המרתק ניתן למצוא אפילו כיום ברשת (http://shell.cas.usf.edu/~alevine/pasteur.pdf). למול שני אלה, החליט פאוצ'ט לפרוש בפעם השנייה מן הועדה, והתמיכה הציבורית בפסטר התחזקה עוד יותר.

ההיווצרות הספונטנית חזרה לכותרות ב- 1881, 20 שנה לאחר הועדה המקורית בה הציג פסטר את ממצאיו. ביולוג אנגלי בשם הנרי צ'רלטון בסטיאן גילה נבגים חדשים שלא נהרסו בקלות בשיטות הנהוגות של הסטריליזציה. מתוך אותם נבגים ספורים הוא ניסה להחיות את רעיון ההיווצרות הספונטנית. כאשר שמע פסטר על ניסוייו וטענותיו של בסטיאן, נצטעק: “אלוהים, האם עדיין לא השתחררנו מאמונות אלה? ריבונו של עולם, הרי זה לא יתכן!” [F] הוא עבר על ניסוייו של בסטיאן והראה לציבור הרחב את הבעיות שבעריכתם. למאבקו של פסטר בהיווצרות הספונטנית באותה תקופה הצטרפו גם שני מדענים אנגליים : הראשון הוא ג'ון טינדל שפיתח קופסא חשוכה עם נקב שדרכו מאירים לתוכה אור חזק. בדרך זו הוא יכול היה לראות את המיקרובים המרחפים באוויר הקופסא, וכאשר הם היו שוקעים לתחתית הקופסא, הוא היה יכול לקחת את האוויר נטול החיידקים ולהוכיח כי הוא סטרילי לחלוטין. המדען השני הוא ג'וזף ליסטר, שהביא למהפכה בעולם הניתוח והזיהומים שלאחר הניתוחים, ובו נדון בפרק הבא.

על אף כל ההוכחות כנגד ההיווצרות הספונטנית, בסטיאן מת בשנת 1915, כשהוא עדיין חדור באמונתו בצדקת הדרך. בהחלט יתכן כי הוא היה המדען היחיד בעולם המערבי באותן השנים שעדיין האמין בהיווצרות הספונטנית.

סיכום

כיום לא קיים ולו ביולוג אחד המאמין בהיווצרות יש-מאין של מיקרו-אורגניזמים. מליוני בקבוקים של מדיום גידול נוצרים מדי יום במעבדות ברחבי העולם, וכל עוד הם נשמרים בתנאים סטריליים לא נוצרים בהם יצורים חיים, גם אם עוברות שנים רבות מרגע היצור ועד לרגע הפתיחה. הפרכת מיתוס ההיווצרות הספונטנית פתחה פתח למדע הרפואה והמיקרו-ביולוגיה דרכו הצליחו מדענים להבין כיצד ניתן להילחם במחלות ובזיהומים. אילולא מאבקו של פסטר בפאוצ'ט, יתכן כי ההפרכה הניצחת של ההיווצרות הספונטנית היתה לוקחת שנים נוספות רבות – כאשר כל שנה כזו היתה מעכבת את המחקר עוד יותר ופירושה מוות של אלפי בני-אדם נוספים ממחלות ומזיהומים שניתן היה למנוע ולעצור.

הפרק הבא יוקדש, כפי שכתבנו, לליסטר, אביו של חדר הניתוחים המודרני והאדם שהציל את חייהם של אלפי אנשים בזכות תמיכתו הבלתי-מעורערת בסטריליזציה של חדרי הניתוח.

חלק א' של המאמר
חלק בי של המאמר
חלק ג' של המאמר